fbpx

שחור זה השחור החדש // מאת רון פוגל

מלהיטי גיבורי־על ועד סרטי אוסקר, בין דיונים תרבותיים עמוקים ועד ביקורת פוליטית נוקבת – הקולנוע האפרו־אמריקאי זוכה למה שמכונה הרנסנס השלישי והגדול ביותר שלו. סקירה מיוחדת

0

לפעמים, פשוט כדאי לתת לכסף לדבר. קחו למשל את הנתון הבא: 1.35 מיליארד דולר הכנסות. זה מה שהביא 'הפנתר השחור' (2018) לענקית הקומיקס מארוול וחברת האם שלה דיסני. זה ממקם את הסרט במקום החמישי ברשימת סרטי גיבורי־העל המכניסים בכל הזמנים. ולמעשה, רק ארבעת סרטי 'הנוקמים' מקדימים אותו, כך שמבחינת סרט המובל על ידי גיבור אחד – 'הפנתר' ממוקם ראשון. כשמארוול החליטו במסגרת "היקום" שלהם לייצר סרט גם לדמות הזו, הם חשבו שלתת לגיבור אפרו־אמריקאי ביטוי הוא מהלך נבון. הם לא שיערו עד כמה הוא יצליח, הן בקופות והן בקרב המבקרים.

מגיבורי־על ועד דרמות נוגעות ללב, הקולנוע האפרו־אמריקאי נמצא בפריחה. פרץ יצירה יוצא דופן. יוצרים כג'ורדן פיל, ריאן קוגלר ואווה דוברניי הפכו לחלק מהליגה הבכירה בהוליווד. סרטים כ'תברח' 'הפנתר השחור' ו'סלמה' התגלו ככאלו שמסוגלים לזכות הן להכרה אמנותית וגם להצלחה בקופות.

תיאורטיקנים של הקולנוע האפרו־אמריקאי כפרנסס גייטווד מתארים את העשור השני של המאה ה־21 כרנסנס השלישי של הקולנוע הזה. סוגה שהחלה לזכות בלגיטימיות בשנות ה־70 של המאה הקודמת. גם שנות ה־90 הציגו שפע יצירתי יוצא דופן בקולנוע השחור. אולם נדמה כי הרנסנס שהוא חווה בשנים האחרונות הוא המשמעותי ביותר, והוא גם אחת התופעות הקולנועיות החשובות של העשור החולף. העובדה שזה קורה בד בבד עם הפיכת דיסני לקונגלומרט מפלצתי, ולעלייתה המטאורית של נטפליקס כגוף תוכן ענק, אינה מפתיעה.

הדבר המשותף לשנות ה־70 וה־90 היה שהיצירה השחורה הייתה אמורה להתאים לתוך תבנית מסוימת. תבנית התחומה במרחב שאינו יוצא כמעט מתחום הקהילה השחורה. סרטי "הניצול השחור" (בלאקספלויטיישן) של שנות ה־70 התרכזו סביב אלימות בריכוזי הקהילה בערים הגדולות. בשנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000, הסרטים עסקו בעיקר באלימות, ברומנטיקה ובמשפחות לא מתפקדות, כמו בסרטים של ספייק לי וטיילר פרי.

בעשור האחרון עוסקים הסרטים האלה בנושאים ובתמות שלא נחקרו בעבר על ידי יוצרים שחורים, בין השאר בנושא הלהט"בי ('אור ירח') או ייצוגי קומיקס ('הפנתר השחור'). היוצרים חופשיים ממסגרות תוחמות, ואחרי 100 שנות קולנוע לעומתי ולגיטימיות שהושגה גם בהענקת פרסי אוסקר ליוצרים שחורים, הם יכולים ליצור קולנוע בשלל נושאים.

מסרטי הגזע ועד למאה ה־21 – ההיסטוריה של הקולנוע השחור

תחילתו של הקולנוע האפרו־אמריקאי היא בתגובת נגד קולנועית לשלל סרטים גזעניים, שבהם הוצגו השחורים בצורה נלעגת או כאיום לחברה. הדוגמה הראשונה והבולטת היא הסרט הארוך המפורסם הראשון, 'לידתה של אומה' (1915) שהילל את הקו קלוקס קלאן. הוא מהדהד עד היום. הבמאי המוכשר ספייק לי ישוב למשל ויתייחס אליו בסרטו האחרון זוכה האוסקר 'שחור על לבן' מ־2018.

אוסקר מישו היה בין היוצרים הראשונים הבולטים בקולנוע הזה. הוא ייסד חברת סרטים ב־1918 והחל ליצור את מה שכונה "סרטי גזע", שכללו קאסט שכולו אפרו־אמריקאי. סרטים אלו הטיפו לאמונה באל, למעשים טובים ולתרומה לקהילה. סרטו הבולט ביותר הוא 'בתוך שערינו' (1920), סיפורה של מורה היוצאת למסע לגיוס כספים עבור בית ספרה כדי שילדים שחורים יזכו לחינוך הולם.

הסרטים האלה, שכוונו והופצו לקהילה השחורה, הוקרנו בעיקר בערים הגדולות במזרח. ערים שקלטו את מיליוני השחורים שעזבו את הכפרים במה שכונה "ההגירה הגדולה", מהעשור השני של המאה ה־20 ועד לשנות ה־70 (בעיקר כדי לשפר את תנאי חייהם ולהימלט מהדרום הגזעני).

הוליווד התעלמה בתחילה, אבל לאחר מכן זיהתה פוטנציאל כלכלי ואימצה אליה את היוצרים השחורים. בכך ירד המסך על סרטים שנעשו לשחורים בלבד. סרטים אלו ניסו לעצב זהות אפרו־אמריקאית מובדלת מהחברה שבה הם פעלו. כשהטון הגזעני בהוליווד עומעם, אותם "סרטי נגד" שחורים הפכו לכמעט מיותרים. חשיבותם ההיסטורית היא ביצירת הבסיס לקולנוע השחור המודרני, וזריעת הזרעים לנושאים ולשאלות שיעסיקו את יוצריו בשנים שיבואו.

הטי מקדניאל הייתה לשחקנית השחורה הראשונה שזכתה באוסקר, ב־1939, על משחקה כמשרתת הנאמנה ב'חלף עם הרוח', תפקיד שעורר ביקורת גדולה בקהילתה, עם טענות כי היא הציגה את מיתוס "העבד המאושר" שגזעני הדרום קידמו במשך שנים.

הטי מקדניאל בחלף עם הרוח

הטי מקדניאל בחלף עם הרוח

בשנות ה־50, לצד עליית התנועה לזכויות האזרח, החלו להופיע על המסך בהוליווד כוכבי קולנוע כהארי בלפונטה וסידני פואטייה – הגבר השחור הראשון שזכה באוסקר, על משחקו בסרט 'חמש נזירות וגבר אחד' מ־1963. פואטייה אחראי להופעה מכוננת בקולנוע של שנות ה־60, כשגילם קצין משטרה העוזר לשריף המקומי לפתור תעלומת רצח ב'כחום הלילה' (1967). בסצנה הזכורה ביותר בסרט, כשהוא מתחקר בעל אחוזה לבן, אותו בעל אחוזה סוטר לו. פואטייה לא ממצמץ ומיד סוטר לאותו חשוד. צופים ברחבי ארה"ב הגיבו במחיאות כפיים ספונטניות.

 התחייה הבועטת של הניינטיז

בשנות ה־70 הייתה הוליווד בשלב של מעבר אל קולנוע אמנותי וניסיוני יותר. כך נפתחה הדלת לשורה של יוצרים אפרו־אמריקאים כמריו ואן פיבלס וגורדון פארקס. פארקס היה הבמאי של 'שאפט' (1971) המיתולוגי, על בלש קשוח שנשים (גם לבנות!) נופלות שדודות לרגליו. שאפט שווק כסמל מין שחור וגאה. הבוטות שאפיינה את יוצרי הקולנוע העצמאי השחור של שנות ה־70 באה לידי ביטוי גם בסרטים זולים וצעקניים, שבמפתיע היו אלה שהביאו לתחילת הלגיטימציה של הקולנוע האפרו־אמריקאי בארה"ב. סרטי הבלאקספלויטיישן, שבוימו ברובם על ידי במאים לבנים, הציגו גיבור שחור עשוי ללא חת הלוחם בלבנים המושחתים. סרטים כגון 'פוקסי בראון' ו'דולמייט' (שניהם זכו לגרסאות חדשות בעשורים שלאחר מכן) הציגו כוכבים אפרו אמריקאים סקסיים, כמו פאם גריר – דוגמנית יפהפייה שהפכה לשחקנית, שבדרך כלל נוקמת בסרטיה באדם הלבן הרשע. סרטי הז'אנר צברו רווחים נאים בקופות. היצירה השחורה עדיין לא הפכה לקונצנזוס, אולם היא הייתה בדרך לשם. בכל זאת, הכסף מדבר.

הוליווד, שעברה בשנות ה־80 לשוברי קופות שפונים לכלל האוכלוסייה, זנחה את הנישה האפרו־אמריקאית. במשך קרוב לעשור התעשייה הזו דשדשה במקום. בסוף שנות ה־80 ובעיקר בתחילת שנות ה־90, התחולל הרנסנס השני של הקולנוע הזה. אחראי לו בראש ובראשונה ספייק לי.

לי הצליח להיות היוצר השחור הראשון שזכה להתקבל על ידי כלל החברה האמריקאית. יכולתו ליצור קולנוע טעון ונוקב שעטוף בהומור ובהרבה מוזיקת ג'ז הביא לו הצלחה מיידית. סרטים כ'עשה את הדבר הנכון' מ־1989 (שהיה אגב הדייט הראשון של ברק ומישל אובמה), 'מלקולם אקס' מ־1992 ו'קלוקרס' מ־1995, הפכו את לי ליוצר השחור הבולט של המאה ה־20. התחכום שלו ויכולתו לבחון את ארה"ב כחברת מהגרים הפכו את הקולנוע האפרו־אמריקאי מבן חורג לחבר מן המניין בתעשיית הקולנוע האמריקאית. לי עוד ישוב לקדמת הבמה כדי להיות חלק חשוב ברנסנס הקולנועי השלישי.

מעבר ללי היו עוד יוצרים בולטים, כג'ון סינגלטון ('בויז אין דה הוד'). במקביל, עלייתה של מוזיקת הראפ הונצחה בסרטים כ'האוס פארטי'. הראפ התחיל בשנות ה־70 כסגנון מבדל ומתריס, כמו הבולטות שזכה לה בהמשך עם להקת פאבליק אנמי בשירם 'הילחם בַּכוח' (מתוך 'עשה את הדבר הנכון') :"אלביס אף פעם לא היה הגיבור שלי… שילכו הוא וג'ון וויין הגזענים לעזאזל". כמו ספייק לי שהשכיל לעדן את מסריו, הפך הראפ לממוסחר, מקובל ונגיש לכלל האמריקאים (כמעט).

ב־2002 הוענק לסידני פואטייה אוסקר על מפעל חיים. באותו טקס זכו באוסקר דנזל וושינגטון על תפקידו בסרט 'יום אימונים מסוכן' (של הבמאי האפרו־אמריקאי אנטואן פוקואה) והאלי ברי על תפקידה ב'מונסטר בול'. אבל למרות הסמליות האדירה, הקולנוע השחור עוד לא הגיע אז לנחלתו הרצויה.

העשור האחרון היה רווי התרחשויות עבור הקהילה. בכל המישורים. הקמת התנועה 'חיי שחורים נחשבים' ב־2013, בעקבות זיכוי של שוטר שהרג נער שחור בן 17. הבחירה (פעמיים) בנשיא שחור ראשון בבית הלבן, אך גם ההתפכחות של הקהילה מהתקווה לעלייה ניכרת ומהירה ברמת החיים בעקבות הבחירות. הבחירה ב־2016 של תמונת המראה שלו – נשיא לבן גזען ונבער. האפליה נגד מתמודדים אפרו־אמריקאים באוסקר שהביאה ליצירת התנועה 'Oscar So White' ב־2015. או רצונה של הוליווד להתחרות באיום הסטרימינג תוך כדי פנייה ליותר קהלים. כל אלה הן בין הסיבות להיווצרות מה שמכונה הרנסנס השלישי של הקולנוע האפרו־אמריקאי בעשור הזה, שהביא למסכים כמה מהיצירות החשובות והמתוחכמות בו.

 'אור ירח' (2016) | אני שחור ואני גאה

פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.

בדצמבר 1979 ביצע ארתור דאפי עבירת תנועה. הוא עבר באור אדום, נעצר, נאזק והוכה נמרצות בידי שוטרים לבנים. דאפי היה שחור. הוא מת ארבעה ימים לאחר מכן מפצעיו. חבר מושבעים לבן זיכה את השוטרים מהריגתו. זעם ומצוקה של שנים התפרצו, ואלפי תושבים שחורים במיאמי יצאו להפגין ברחובות ליברטי סיטי, שכונה קטנה בעיר. המהומות נמשכו שלושה ימים, שבמהלכם נהרגו שמונה מפגינים בעימותים עם אנשי המשמר הלאומי. 400 אושפזו.

אלימות גזענית לא הייתה זרה לתושבי ליברטי סיטי, כמו גם לשאר השחורים באמריקה. ג'ון ארליכמן, יועץ בכיר לניקסון ושותף פעיל בפרשת ווטרגייט, אמר לכתב העת 'הארפרס' בתחילת שנות ה־70 כי לניקסון היו שני אויבים: המתנגדים למלחמת וייטנאם – והשחורים. "ניסינו בכל אמצעי אפשרי לשכנע את הציבור כי ההיפים ומתנגדי המלחמה עישנו מריחואנה והשחורים השתמשו בהרואין".

בארי ג'נקינס, במאי הסרט 'אור ירח', והתסריטאי טארל מקרייני, גדלו שניהם בליברטי סיטי בעוני, כשלשניהם הורים שנלחמים בהתמכרות לסמים. 'אור ירח' מתרחש בשכונה שבה גדל ג'נקינס במהלך שנות ה"מלחמה בסמים" של האייטיז, וחוקר את חייו של צעיר שחור גאה ויחסיו עם אמו המכורה לסמים. שיירון הגיבור עובר מילדות לבגרות בשלוש מערכות. בראשונה הוא ילד קטן ומפוחד, בשנייה מתבגר החווה התעוררות מינית הומוסקסואלית, ובאחרונה הוא גבר מפותח ושרירי בעל שיני זהב. בריאיון למגזין 'טיים' סיפר ג'נקינס כי הסרט משלב בין זיכרונותיו מיחסיו עם אמו וחבריו לבין זיכרונותיו של מקרייני התסריטאי.

'אור ירח' היה הסרט בעל התקציב הנמוך ביותר שזכה בפרס הגדול ביותר – האוסקר לסרט הטוב של השנה. ג'נקינס היה לבמאי האפרו־אמריקאי הראשון שהיה מועמד על סרט, תסריט ובימוי גם יחד.

מעבר לעובדה שמדובר ביצירה יפהפייה שחודרת מתחת לעורו של הצופה, ג'נקינס אומר בקול רם את מה שעד אז נלחש בקהילה השחורה בחדרי חדרים. הוא חושף לעיני העולם את אלו שאינם הטרוסקסואלים בחברה השחורה ומציג אותם לראווה, ללא שמץ של בושה. בשלל הדמויות המקובלות ביצירות השחורות היו שכיחות דמויות האישה השחורה המפתה, ה"מֵמי" – הדודה הנבונה או זקנת השבט, הפטריארך שעליו נשענת המשפחה, או האתלט החסון. דמות הגבר הגאה הודרה לחלוטין, מלבד אתנחתות קומיות, בדרך כלל נלעגות.

בעזרת תאורה טבעית ומלאכותית הסרט מקדש את יופיו של גיבורו ושל אחרים. במאמר ב'ואניטי פייר' נכתב כי "עורם של הנערים הגיבורים בסרט מנצנץ בצבע כחלחל תחת אור הירח במיאמי". סגידה חרישית זו לצבע עורם של הגיבורים, שהיא בעיקר בעין המתבונן, רק מוכיחה כמה סרטו של ג'נקינס מעביר את המסר שלו בצורה שקולה ומדודה, וגם מהפכנית אל מול היוצרים שקדמו לו. התסריטאי מקרייני הקדיש את האוסקר ל"כל אותם נערים ונערות שחורים וחומים שמורדים במגדר שלהם, אלו שמעולם לא ראו עצמם בקולנוע".

זהו סרט שעוסק בשאלה אחת מרכזית: זהות. הסרט שואל את הגבר השחור ואת החברה סביבו – לאן הם הולכים? האם החברה מוכנה לעמוד על שלה ולדבוק באמונותיה ובדרכיה, או שהיא נדונה להיכנע למוסכמות ולהיבלע בתוך המרחב האמריקאי הכללי. ג'נקינס אינו מסיים את סרטו באמירה ברורה, ומשאיר לצופה להגות בסוגיות שעלו.

'אור ירח', כמו סרטים אפרו־אמריקאיים אחרים בעשור השני של המאה ה־21, מציג קולנוע לא מתנצל שאומר את מה שיש לו לומר ללא כחל וסרק וללא התנצלויות.

מי שמגלם בסרט את סוחר הסמים שהופך למעין אביו המאמץ של הגיבור, הוא השחקן מהרשלה עלי שזכה באוסקר לשחקן משנה על תפקידו. בטקס של 2019 זכה שוב עלי באוסקר לשחקן משנה, הפעם על גילום דמותו האמיתית של הפסנתרן דון שירלי בסרט זוכה האוסקר 'הספר הירוק'. סרט, שבניגוד ל'אור ירח' זכה לקיתונות של רותחין ולביקורת על כך שהוא בעצם משמש למירוק המצפון של הלבנים באמריקה כלפי העוולות שעשו לשחורים לאורך השנים. לסרט הזה, מעניין לציין, היה במאי לבן, פיטר פארלי.

אור ירח

אור ירח

'תברח' (2017) | ביקורת מתוחכמת במסווה של בי מובי

פרס האוסקר לתסריט המקורי.

לקרוא לסרטו של ג'ורדן פּיל "להיט" יהיה אנדרסטייטמנט גדול. הסרט, שהופק בתקציב צנוע של 4.5 מיליון דולר, הרוויח למעלה מ־200 מיליון דולר בקופות. על פניו נראה היה שהסרט בדרכו לכישלון בטוח. הבמאי היה קומיקאי שידוע בהומור מתוחכם (אולי מתוחכם מדי) והקאסט אלמוני למדי. פיל בעצמו פקפק בהצלחת הסרט. כשקיבל את פרס האוסקר לתסריט, סיפר ששכתב את הסיפור לפחות 20 פעם ועדיין חשב שמדובר בהרפתקה חסרת שחר.

הסרט מסכם בתחכום תמות שעסקו ביחסי שחורים ולבנים בחברה האמריקאית. אולם ז'אנר האימה, לצד הקומיות העוטפת את הנרטיב, מאפשרים לפיל להיות בעת ובעונה אחת לעומתי וגם לספר סיפור מהנה ולא מתנצל, שבסופו יכול האפרו־אמריקאי להתגבר על שדי העבר ולהביט למציאות העכשווית והלא פשוטה בעיניים.

העלילה עוסקת בכריס (דניאל קלויה המצוין), סטודנט שחור שנוסע לסוף שבוע כדי לפגוש את משפחתה של חברתו רוז (אליסון וויליאמס). על פניו, משפחתה ליברלית ומקבלת את כריס באהבה. אלא שכפי שכריס ייווכח לדעת, כל מטרת הגעתו לסוף השבוע היא להפוך את גופו הצעיר למארח לאדם לבן מבוגר שימיו ספורים, באמצעות ניתוח מסובך שאותו מבצע אבי המשפחה.

רוז מייצגת בסרט את הפחד מפני יחסים בין־גזעיים, שהיה טבוע בקהילה השחורה עוד מהימים שבהם שחור היה יכול להיות מוצא להורג על אפילו פלרטוט עם אישה לבנה (וזכור הציטוט של גרגורי פק בתפקיד הפרקליט אטיקוס פינץ' ב'מות הזמיר' מ־1962, כשהוא מגן על לקוחו השחור הנאשם באונס אישה לבנה: "בסך הכל לקוחי חש אמפתיה כלפי אישה לבנה שנישקה אותו").

אחיה של רוז, ג'רמי (קיילב ג'ונס), הוא זה שאמור לדכא כל התנגדות של הגברים שרוז תביא לביתה. ג'רמי מתייחס לגוף השחור כאל מוצר צריכה ומבחינתו האדם הלבן יודע בדיוק מה צריך השחור לעשות – להתאמן כמה שיותר כדי להביא את חוסנו הגופני לשירות האדם הלבן. ג'רמי מזכיר את בעלי העבדים מסדרות כ'שורשים' ומסרטים כ'12 שנים של עבדות'.

האב דין (ברדלי וויטפורד, בתפקיד נהדר של אדם אוהב בריות הבטוח שהתעללותו בשחורים צעירים רק עוזרת להם) הוא שמבצע את הניתוחים – האמורים לאחד בין גופו של הצעיר האפרו־אמריקאי למוחו של אדם לבן קשיש ועייף. הוא הליברל המצדד בשחורים כלפי חוץ, אולם בליבו הוא נוגש עבדים בדיוק כמו בנו. הבמאי פיל מרמז לאשליית השוויון והקבלה שחשים השחורים מצד החברה הלבנה ולהתפכחות מהרגשת העליצות ששררה בקהילה האפרו־אמריקאית לאחר בחירתו של ברק אובמה.

האֵם מיסי (קתרין קינר בהופעה מצמררת) מהפנטת את דניאל ואז גורמת לו לשקוע בהזיות במעין כלא מחשבתי שהיא בונה עבור אלו שהפנטה. ניתן לראות בכלא מחשבתי זה את מערכת בתי הכלא בארה"ב, שבה היחסיות של האסירים האפרו־אמריקאים אדירה לאין שיעור ממספרם בכלל החברה. אלגוריה למטרה (כך לפי מתנגדי מערכת המשפט האמריקאית) לשלוט על האדם השחור ולהכניעו. בהערת ביניים נציין את היוצרת השחורה אווה דוברניי, שביימה את הסרט התיעודי '13th' משנת 2016, הטוען כי מערכת בתי הכלא בארה"ב היא עבדות מודרנית לכל דבר ועניין.

ב'תברח', שהפך ללהיט ענק וחובק על ידי הממסד, מבקר פיל את החברה האמריקאית הלבנה והמתחסדת המפחדת פחד מוות מהאפרו־אמריקאים. התחכום והנגישות שבסרט הופכים אותו לאחת האמירות המשמעותיות על מצב האדם השחור באמריקה בימינו. הסרט גם שולח מסר לכל היוצרים השחורים, במובן של שבירת טאבו. בעידן טראמפ ובכלל, מותר וכדאי לדבר על הכל.

לאור ההצלחה של 'תברח' הפך פיל לכוכב בתעשייה. הוא עוסק בכמה פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים במקביל, כולל חידוש לסדרה 'אזור הדמדומים'. שנתיים אחרי 'תברח' יצר את 'אנחנו' – יצירה שנונה שדנה במעמד ובזכויות הקהילה השחורה באמריקה.

אנחנו

אנחנו

'אנחנו' (2019) | אמריקה מסתכלת במראה

הסרט הזה מתנהל בשני קווי עלילה. בשנת 1986 ילדה קטנה המבקרת עם הוריה בטיילת בסנטה קרוז הולכת לאיבוד. במבוך מראות בתוך הקרנבל המקומי היא פוגשת ילדה שנראית בדיוק כמוה. הילדה המבועתת מהכְּפילה נמלטת בבהלה מהמקום. בקו העלילה העכשווי חוזרת אותה ילדה כמבוגרת (השחקנית לופיטה ניונגו – זוכת האוסקר על תפקידה ב'12 שנים של עבדות'), עם בעלה ושני ילדיה לאותה עיר. זיכרונות העבר רודפים אותה, ולחרדתה אף מתממשים כשמשפחה של דופלגנגרים (כפילים) מגיעה ומנסה לתקוף את משפחתה בבית הקיט שלה. הכפילים הם בבואה פצועה ודואבת של בני המשפחה. האם הכפילה חורקת בדיבורה והילדים נדמים כמכונות רצחניות, בעוד האב הכפיל הוא בריון חסר מוח.

ב'אנחנו', גם בגלל הסיום הלא ברור שלו, רב הנסתר על הגלוי. בניסיון לפזר מעט מהעמימות ציין התסריטאי והבמאי ג'ורדן פיל במסיבת עיתונאים כי "זהו סרט על ארה"ב ועל הפחד שלנו מהאחר והשונה, סרט על הפחד מהמהגר שאולי יתפוס את מקום העבודה שלנו או על השכן שהצביע אחרת מאיתנו בבחירות ויעשה הכל כדי להיפטר מאתנו… ואולי בכלל כדאי שנסתכל במראה ונשאל אם הבעיה היא אצלנו?".

מעבר לכך, הסרט גם אומר לצופה כי בחברה שבה אי־השוויון הולך וגדל, יש את המאושרים והעשירים (גיבורי הסרט) ויש את מעוטי היכולת, הנחבאים מן העין ומגיחים מאפלת העולם שלמטה (מטאפורית ומילולית, הכפילים בסרט גרים מתחת לקרקע).

בסרט, המעורר בצופה אי־נוחות מתמשכת, שואל פיל שאלות על האפרו־אמריקאים במרחב המשותף להם ולשאר אזרחי ארה"ב. הוא מרחיב למעשה את היריעה שבה עסק ב'תברח', ולאט־לאט מתבונן בחברה האמריקאית לאו דווקא מתוך שאלה של צבע או גזע. 'אנחנו' הוא דוגמה מצוינת לקולנוע שניתן לקרוא לו "פוסט אפרו־אמריקאי". קולנוע שיוצא אמנם מהקהילה השחורה, אך בסופו של דבר הופך אותה לחלק בלתי נפרד מהמרחב שבו היא חיה. חבריהם הטובים של הגיבורים הם משפחה לבנה נהנתנית שגם היא מותקפת על ידי כפילים (לבנים). פיל מעורר דיון שמשתף בתוכו את כל מרכיבי החברה האמריקאית, כזה שמעודד הרמוניה ושיתוף ולא הפרדה ופילוג.

הפנתר השחור

הפנתר השחור

'הפנתר השחור' (2018) | יחי המלך השחור
פרס האוסקר לעיצוב ההפקה, לעיצוב התלבושות ולפסקול המקורי.

אחד הסרטים המדגימים באופן המובהק ביותר את הרנסנס שלשמו התכנסנו, הוא זה. סרט שמשתלב בצורה מושלמת ביקום הקולנועי של מארוול – הזיכיון הקולנועי המרוויח ביותר אי פעם.

הסרט על גיבור־העל השחור הוא תופעה תרבותית יוצאת דופן. על רווחיו פתחנו ודיברנו, והוא גרר אחריו אינספור ניתוחים ודיונים. הסרט היה גם לסרט גיבורי־העל הראשון שמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. מעבר לחשיבותו בייצוג שחורים על המסך, הוא גם חגיגה של התרבות השחורה לדורותיה. זהו מסע בעקבות התרבות השחורה – מאפריקה של התקופה העתיקה ועד לאמריקה של ימינו. זאת בעזרת קאסט של שחקנים שחורים בולטים כצ'דוויק בוזמן, מייקל בי. ג'ורדן ולופיטה ניוגו, והבמאי ריאן קוגלר, הבמאי האפרו־אמריקאי המצליח ביותר כיום.

קוגלר החל את דרכו ב־2013 עם הסרט 'תחנת פרוטוויל', המספר על צעיר שחור שנורה למוות בידי המשטרה. הסרט יצא בסמוך לזיכויו של שוטר על הריגת נער בגילו של גיבור הסרט, ועורר דיונים נרחבים באמריקה בנושא של אלימות משטרתית ויחס מפלה.

הפנתר השחור הוא שליטהּ של ממלכת ווקאנדה המסתורית, שבזכות המתכת החוצנית העוצמתית ויברניום הצליחה להגיע לשגשוג כלכלי ולקדמה טכנולוגית מדהימה, כשהיא נסתרת משאר העולם. טצ'אלה – הפנתר השחור – בנו של מלך ווקאנדה, מודח מהשלטון על ידי מתחרה בשם אריק, ויוצא במסע להחזיר את הכתר.

ווקאנדה מציעה לצופה האפרו־אמריקאי מעין היסטוריה אלטרנטיבית למקורותיו, ואומרת לו כי עליו לחוש גאווה על מורשתו ושורשיו. הסרט הוא כולו שיר הלל לתרבות השחורה באשר היא. באופן מסורתי הוצגה אפריקה בקולנוע כמקום לא מתוחכם ופראי. הצגת ווקאנדה כמטרופולין עתידני פורח, מלא בספינות אוויר וגורדי שחקים עצומים, היא אמירה הקוראת תיגר על התפיסה המקובלת של אפריקה כמורשת שיש להתעלם ממנה או להתבייש בה.

'הפנתר השחור' גם מציג אסתטיקה שחורה שלא נראתה על המסך עד היום. מעצבת השיער של הסרט סיפרה בריאיון כי עיצוב השיער היה לחלוטין אתנו־אפריקאי, שנועד להדגיש כמו כל עיצוב הסרט את יופיו וגדולתו של האדם השחור. קוגלר הבמאי ציין כי המטרה הייתה להראות את ווקאנדה כמקום שמעולם לא נכבש בעבר (בניגוד לקולוניות האפריקאיות) ולכן יש לו "עבר עשיר ומסועף, הווה משגשג ועתיד בהיר".

קוגלר השתמש במדינות כקניה, נמיביה ודרום אפריקה לרפרנסים תרבותיים וחזותיים, וכדי לשקף את השונות שקיימת בחברה האפריקאית. דבר שכמובן משליך גם על החברה האפרו־אמריקאית, שגזענים נוטים לסווג כ"שחורה וחסרת ייחוד".

בשל הדגש על חזות ופרטים, הסרט דרש ממארוול להשקיע תקציב גדול מהמצופה ומפרויקטים אחרים ביקום הקולנועי שלה (לפחות אלה המוקדשים לגיבור בודד). תקציבו עמד על מעל 200 מיליון דולר. התוצאה: הספקטקל הראשון של הקולנוע האפרו־אמריקאי אי פעם, וקהל שנכבש מיידית בקסמו.

——

כאמור, זהו לא סתם סרט גיבורי־על מרהיב. הוא יצירה שמספרת אמירות פוליטיות חברתיות הנוגעות באופן ישיר לחברה האפרו־אמריקאית בימינו, תוך הצגת נקודות מרתקות לדיון הרבה מעבר ליקום הקולנועי של מארוול. התמה שלו מעודדת אפרו־אמריקאים לשוב ולחקור בעברם, וכן – גם להיות גאים בעבר הזה. ווקאנדה היא דוגמה למה שיכול להיות במציאות טובה יותר, וסמל לחופש אמיתי, עבור קהילה ששורשיה נטועים באי־חופש ואי־צדק משוועים. קוגלר גם דן בסרט בנושא שעובר כחוט השני בסרטים שחורים – יחסי הכוח בין הפטריארכים בחברה האפרו־אמריקאית בכלל ובגבריות השחורה בפרט. כשהוא ממקם את הדיון הזה במאבק בין המלך לבין הטוען לכתר, הדיון (האלים כשלעצמו) הופך לפוליטי ושואל שאלות גם על האפרו־אמריקאים כקבוצה בתוך החברה האמריקאית. קבוצה שאחרי שטעמה מ"המלוכה" (נשיא שחור בבית הלבן) רואה עצמה כמתחרה לגיטימית על מוקדי הכוח וההשפעה בחברה האמריקאית.

החשיבות המרכזית היא התמקדותו של 'הפנתר השחור' בנרטיב שחור. נדמה כי במשך שנים התעניינה הוליווד בעיקר בלספר סיפורים שהיו קשורים בהם במקשה אחת שחורים ולבנים, כמו ב'12 שנים של עבדות' זוכה האוסקר – העבדים השחורים למול בעליהם הלבנים, או ב'עשה את הדבר הנכון' של ספייק לי – בעלי הפיצרייה האיטלקים למול הצעירים השחורים באותה שכונה בברוקלין. וגם ב'הספר הירוק' זוכה האוסקר משנה שעברה – על ידידות הנרקמת בין מוזיקאי שחור לבין הנהג הלבן שלו.

האסקפיזם של 'הפנתר השחור' והסיפור המסופר מתוך תחושת גאווה וכוח, גלשו הרבה מעבר לקהל השחור. היוצרים השתמשו בו כפלטפורמה לעידוד הקהילה השחורה בתקופה לא פשוטה. גם בסרט גיבורי־על, המיועד בעיקר לילדים ולצעירים, ניתן למצוא את תחושת המאבק המאפיין את הקולנוע האפרו־אמריקאי לדורותיו; אלא שבימי הרנסנס העכשוויים של העשור השני למאה ה־21, מאבק זה עטוף היטב בשכבות של תחכום, מסחריות ואסתטיקה קלה לעיכול.

——

לצידו של 'הפנתר השחור' יש לציין גם את סרט האנימציה זוכה האוסקר 'ספיידרמן, ממד העכביש', שבו ספיידרמן מגולם לראשונה על ידי נער שחור. הסרט שיצא לקראת סוף 2018 הופך את הלגיטימיות לגיבור־על שחור למוחלטת. אגב, בקרוב יגלם מהרשלה עלי זוכה האוסקרים את דמותו המחודשת של גיבור הקומיקס 'בלייד' ביקום הקולנועי של מארוול. עוד יתד שחורה בעולם הרווחי והפופולרי הזה.

בחזרה לקוגלר, שביים עוד סרט מדובר. הספין־אוף לסדרת 'רוקי', בשם 'קריד'. רוקי עצמו של סילבסטר סטאלון אינו גיבור־על, אך כן גיבור אמריקאי. ב־2016 ביים קוגלר את הסרט האחרון, שבו היה טוויסט מרכזי. רוקי פינה את מרכז הבמה לגיבור הבא – בנו של אפולו קריד, שעל שמו נקרא הסרט. קריד ג'וניור מגולם על ידי מייקל בי. ג'ורדן (שב'הפנתר השחור' יהיה הטוען הבוגדני לכתר), כך שאחד המותגים המזוהים ביותר עם אמריקה הלבנה (האיטלקית, ליתר דיוק, אך עדיין לא השחורה), קיבל הסמכה להפוך לשחור.

'שחור על לבן' (2018) | "טראמפ נבחר, אז חזרתי"
פרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר

ספייק לי, אחד הבמאים האפרו־אמריקאים החשובים בכל הזמנים, כמעט ונעלם מהבמה לאחר סרטו משנת 2006 'האיש שבפנים'. בדרך ביים כמה סרטים שעברו מתחת לרדאר, וכאלה שזכו לביקורות גרועות. חזרתו לפסטיבל קאן ב־2018 עם 'שחור על לבן' התקבלה בשמחה מהולה בחשש שמא איבד הקולנוען הוותיק את הקסם והלהט שלו. החשש התבדה. לי חזר חד ומרתק מתמיד.

כבר בפתיחת 'שחור על לבן' (BlacKkKlansman) מופיעה סצנה מתוך 'חלף עם הרוח', הקלאסיקה האדירה שבה הוצגו בעלי האחוזות מדרום ארה"ב כמיטיבים עם העבדים שלהם. הסרט ממשיך ומציג נאום של גזען לבן אמריקאי, כשברקע מוקרנים קטעים מתוך סרטו של ד.וו. גריפית, 'לידתה של אומה' מ־1915, אותו סרט מכונן בתולדות הקולנוע שתיאר את מלחמת האזרחים האמריקאית, היה נגוע בגזענות חשוכה ותרם לעליית כוחם של הקו קלוקס קלאן, בהציגו אותם ככאלו שמושיעים את אמריקה מהאיום של האדם השחור. לי טרח להצהיר בכל ריאיון שהסיבה המרכזית לעשיית הסרט היא לא אחרת מאשר דונלד טראמפ. הוא אמר שלטעמו אנו חיים בתקופה מסוכנת ואם לא ננקוט עמדה יחזרו הימים הקודרים לאפרו־אמריקאים. ימים שבהם הלינץ' היה נפוץ והשיר 'פירות מוזרים' תיאר את תלייתם של שחורים רבים באמריקה.

ג'ון דיוויד וושינגטון – בנו של דנזל (שהתגלה על ידי ספייק לי) – מגלם את רון סטולוורת, שוטר שחור במשטרת קולורדו בתחילת שנות ה־70, שמבין שהוא בעצם עלה תאנה והוא־הוא האפליה המתקנת של הממשל במקום שבו הוא מוצב. משועמם וללא עבודה ממשית, הוא מוצא עצמו מנהל שיחה עם אחד מאנשי הקו קלוקס קלאן מהסניף המקומי, ומשכנע את מפקד המשטרה לתת לו להמשיך בהעמדת הפנים. שותפו היהודי צימרמן (אדם דרייבר) נשלח כביכול כסטולוורת לחדור לסניף הקלאן המקומי.

לי מייצר כדרכו מסמך אנטי־גזעני, נוקב אך גם משעשע בחלקו. העלילה הולכת ונעשית אפלה וסיומו של הסרט לא פחות ממבריק (לא נעשה יותר מדי ספוילרים). בסצנת הסיום המטרידה מציג לי קטעי דוקו הכוללים הפגנות גזעניות ואת אירוע הדריסה בשרלוטסוויל, פיגוע גזעני לבן משנת 2017 – אירוע שעליו אמר טראמפ: "לא כל האנשים שהיו שם היו גזענים לבנים, היו שם גם אנשים טובים מאוד".

אם ב'עשה את הדבר הנכון' הציג לי לצופיו את הפסיביות של מרטין לותר קינג למול האגרסיביות של מלקולם אקס, ושאל מהו הדבר הנכון לעשות – ב'שחור על לבן' מפציר לי בצופיו לעשות מעשה. הוא מחבר בין אמריקה של שנות ה־70 לאמריקה של ימינו, וזועק לקהל כי כדאי להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

גם המערב הפרוע שחור. סוף דבר

ברנסנס האפרו־אמריקאי הקולנועי של ימינו, היוצרים אומרים את אשר על ליבם בקול גדול. בין אם על גאוות המורשת שלהם, ובין אם בהעלאת דיון למרחב הכלל־אמריקאי. בין אם הם אחראים לקולנוע שובר קופות, או ליצירות אמנותיות וצנועות.

ב־2016 הופקה גרסה חדשה לסרט 'שבעת המופלאים', הקלאסיקה ההוליוודית מ־1960 (שהייתה בעצמה גרסה אמריקאית ל'שבעת הסמוראים' של אקירה קוראסווה היפני). הבמאי האפרו־אמריקאי אנטואן פוקואה ליהק לתפקיד מנהיג חבורת המופלאים את דנזל וושינגטון. גדול השחקנים השחורים של העשורים האחרונים. ארבע שנים לפני כן צבע קוונטין טרנטינו את המערב הפרוע בצבעים כהים, כשליהק לתפקיד הראשי בסרט 'ג'אנגו ללא מעצורים' את ג'יימי פוקס, גם הוא זוכה אוסקר. עוד מעוז של אמריקה הלבנה נכבש – הקאובוי שרוכב לעבר השקיעה כבר אינו בהכרח לבן (לא כולל זה שהביא מל ברוקס בקומדיה 'אוכפים לוהטים' מ־1974, שבה השריף השחור הוא לא יותר מאשר בדיחה מתמשכת).

האם הרנסנס המדובר הפך את עצם הדיון בקולנוע זה למיותר? האם הלגיטימיות שזכה לה הקולנוע הזה הפכה למציאות שאינה בת־חלוף? מתוך 20 המועמדויות בקטגוריות המשחק של טקס האוסקר לשנת 2020 יש רק מועמדת אפרו־אמריקאית אחת. ספייק לי עדיין טוען כי מדובר בטקס שהוא "במהותו לבן" (וזכורה התפרצותו בטקס האוסקר האחרון, לאחר הזכייה של 'הספר הירוק' בפרס הסרט הטוב ביותר). נדמה שלקולנוע האפרו־אמריקאי עוד יש מקום בחברה שעדיין לא הגיעה להרמוניה בין חלקיה השונים, ויעידו על כך שני הסרטים שיצאו בסוף השנה שעברה (ולא הופצו בארץ), 'השחור האחרון בסן פרנסיסקו' ו'קווין וסלים', שעוסקים במתח בין־גזעי ובדיון בחייהם של צעירים אפרו־אמריקאים באמריקה של ימינו. אלה, ברובם, עדיין לא פורצים את הגזרה הצרה שבתוכה הם נוצרים.


•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook