fbpx

שובם של הצודקים והמתנשאים // הטור של נדב איל

האם הכחדת הטראמפיזם אפשרית? והאם היא באמת תפתור את הבעיות של אמריקה?

0

אלה הם ימי חגיגה בוושינגטון. כל יום מביא איתו עוד צעדים נשיאותיים נמרצים למחיקת מורשת טראמפ. אם היו יכולים הדמוקרטים, הם היו מוציאים את האות T מחוץ לחוק, מוחקים את כל ציוצי העבר של הנשיא הקודם ומוחים את שמו מספרי ההיסטוריה. הם חדורי תחושת צדקה (vindication) מובנת למדי: הם אמרו שהוא יביא קטסטרופה. הוא הביא אותה. הם סילקו אותו, למרות ניסיונות לשבש את הדמוקרטיה האמריקאית ולהרוס את הרפובליקה. ההסתערות שלהם היא של אנשים שלחמו במהפכה, ואין להם כעת מקום בליבם לסימפתיה או סובלנות. הם רוצים מהר־מהר לגמור הכל: מביטוח בריאות ועד רפורמת הגירה (שגם תסייע למערכות הבחירות שלהם בעשורים הקרובים).

תאוות הביצוע הזו היא מבורכת כמובן, עבור בוחריהם ובכלל – אבל היא לעיתים קרובות תאוות נקם. די להביט בתדרוכים של ג'ן פסקי, הדוברת החדשה של הבית הלבן, הרהוטה והמרשימה, כדי להבין מה קרה בוושינגטון. פסקי, בכירה לשעבר בממשל אובמה, פשוט ממשיכה מהנקודה שבה הפסיקה. היא מנערת באירוניה שאלות לא נוחות, ורוח של התנשאות עניינית מלווה את מסיבות העיתונאים שלה. דוגמה טובה היא תשובתה בחודש שעבר לגבי השיחה שהתאחרה עם בנימין נתניהו: היא העירה איזו מין הערה כללית שביידן נכנס למשרדו "רק לפני כשבועיים" ויש מנהיגים רבים, או משהו מעין זה. זו הייתה תשובה שאפילו לא מתאמצת להסתיר את ההשפלה הפומבית לנתניהו. מה רע בזה, בהתחשב בשותפותו האינטימית של נתניהו עם הנשיא השערורייתי ביותר בהיסטוריה האמריקאית? שום דבר, לבד מההנחה כמובן שנתניהו לא יכול לגרום נזק לאימפריה המזנקת שוב.

וזו בדיוק הנקודה. כי הנחת העבודה הוושינגטונית היא שניתן להשיב את השעון לאחור ואיכשהו לשוב לימים המוזהבים של שנות ה־90 הנפלאות, אז הייתה ארה"ב מעצמת־העל היחידה ו"האומה הבלתי ניתנת להחלפה", כדבריה של מדלן אולברייט, מזכירת המדינה בממשל קלינטון. הרצון להשיב את השעון לאחור מתבטא גם בעסקת גרעין מחודשת עם איראן, חיזוק ברית נאט"ו, ההתבטאויות האגרסיביות נגד סין ורוסיה, העמדות המוסרניות הבינלאומיות המובעות חדשות לבקרים. ובעצם, שוב, מה רע בזה? הרי העולם ההוא, זה שנמחק בימי בוש ואז טראמפ, והתערער למדי בתקופת אובמה, היה טוב יותר מעולמנו שלנו היום.

התשובה היא שיש פה מידה ענקית של אי־הכרה במציאות ושאיפה פנטסטית לשחזר כוח אמריקאי אבוד. הנסיגה האמריקאית מתפקיד מעצמת־על יחידה איננו קשור בהכרח לכשליה, אלא לנסיקתה של סין. חוסר יכולתה להגן באורח מלא על בנות בריתה הוא תוצר של כלכלה מעורערת ומלחמות בתחילת שנות ה־2000, ששחקו את נכונות הציבור האמריקאי לשוב לעמדה אימפריאלית מסורתית. יתרה מזו – הממשל הנוכחי אינו מאותת על רצון להתאים את ארה"ב לעולם משתנה, אלא בעיקר לראות בטראמפ איזו התחלקות מביכה, כבשה שחורה שעברה בעדר לבן וטהור, ולא תופעה שממשיכה להדהד במגוון מקומות – מברזיל עם בולסונארו ועד לישראל עם נתניהו. איפה הרפורמה במועצת הביטחון של האו"ם שתאפשר לחברה קבועה מאפריקה להשתתף בשולחן העגול והלבן (והסיני)? איפה הדרך להתמודד עם כישלונן של מדינות עניות, להתמודד עם לחצי הגלובליזציה? מה לגבי הנישול של מרכז ודרום אמריקה משולחן קבלת ההחלטות?

האמריקאים שאני משוחח איתם אומרים לי – מה אתה רוצה. רק התחלנו. אלה ימים ראשונים. יש לנו מדינה פצועה עם מאות אלפי מתים, אחרי שנים של טראמפ, בלגן היסטרי וחוסר איוש משרות בכל רחבי הממשל, משבר כלכלי מבעבע ומבצע חיסונים מקרטע. עוד נביא רפורמות ושינויים והצעות, אבל בשלב זה חייבים בעיקר לייצב את הספינה השוקעת, לסתום את הבקיעים שנבקעו בתחתיתה ולנסות להמשיך לשוט.

זו תשובה טובה ורהוטה, אבל היא מסתירה מציאות חד־משמעית יותר. האמריקאים לא ישתנו אלא אם כן הם חייבים. הם לא יוותרו על כוח אלא אם כן יאולצו. הניצחון של ג'ו ביידן נתפס בעיניהם כמחויב המציאות, אבל המספרים לא משקרים: ביידן היה מפסיד את הבחירות בסבירות גבוהה מאוד לולא הקורונה. יש פה שתי רמות שונות, של סיפור פוליטי ושל כוח בינלאומי. מבחינת הסיפור הפוליטי, הדמוקרטים לא מוכנים לשמוע יותר על אמפתיה לצד המפסיד – לא אחרי הסתערות המיליציות למיניהן על הקפיטול. אפשר להבין אותם. מצד שני, אי אפשר להעלים עשרות אחוזים מהרפובליקנים, רובם, שחושבים שהבחירות נגנבו ורוצים שטראמפ ירוץ שוב ב־2024.

מה בעצם מציעים הדמוקרטים לאנשים האלה? להיעלם, להשתכנע שסיפרו להם שקרים. אולי זו הדרך. עובדה היא שהסנאטור מיץ' מקונל, כנראה הרפובליקני החשוב ביותר בפוליטיקה האמריקאית כרגע לבד מטראמפ, דוחה לחלוטין בשבועות האחרונים את הטראמפיזם – ואולי שואף להשמידו. מי יודע, אולי טראמפ אף יודח – רטרואקטיבית – לחלוטין, וכך תיגדע האפשרות שירוץ שוב. אין ספק שאדם כמו טד קרוז, שמגבה את טראמפ ומשמש סחבת הרצפה שלו, יצביע נגד – אבל יתפלל בליבו שיקרה נס והנשיא הקודם יוכרז כמי שהודח, מה שייתן לו צ'אנס לא רע במרוץ בעוד ארבע שנים. במילים אחרות, אולי הכחדה של הטראמפיזם היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם השלכותיו. מי שצופה בתקשורת האמריקאית וקורא אותה בשבועות האחרונים יתרשם בקלות שאין להם כל כוונה לגלות אמפתיה או הבנה לתומכיו של הנשיא הקודם; עבורם המטרה כרגע מזכירה יותר את תהליכי הדה־נאציפיקציה בגרמניה אחרי מלחמת העולם. ההקבלה שגויה ללא ספק, אבל תרימו טלפון לחבר אמריקאי וליברל; הוא יגבה אותה מכל הלב. עמדה כזו יכולה להוביל רק לאחד משני מקומות – הצלחה כבירה או עליית זן טראמפיסטי משופר, משוכלל, וכזה שיודע לעשות שיעורי בית. המושתקים לא יהיו מושתקים עוד, בטוויטר ובכלל.

ובזירת הכוח הבינלאומי, טוב יהיה אם ממשל ביידן יבין את מגבלותיה של אמריקה כבר כעת, לפני שאכזבות מרות – כמו אלה של המלחמה בסוריה עבור ממשל אובמה – יחבטו בפניו. העולם לא חד־קוטבי עוד. אם הוא נראה כמו ברווז והולך כמו ברווז, הוא כנראה רב־קוטבי. יש בו כוחות רבים וארה"ב איננה יכולה לשלוט בו עוד כפי שעשתה בעבר. המשמעות עבור ישראל היא כמובן רחבה, ועמוקה, ודורשת הסתגלות אסטרטגית יוצאת דופן. השאלה, בעיקר, היא מי יבין טוב ומהר יותר את המצב החדש: האימפריה, או הפרובינציה שלה.

הטור שקראתם הוא האחרון (לפי שעה). 'ליברל' סיפק לי זירה אינטליגנטית ומעמיקה להציג מחשבות יותר ארוכות על המציאות, ואני מקווה שמצאתן בהן עניין. יש טעם באורך, בזמן ובהחזקת מגזין שעוסק ברעיונות עומק. ככותב ב'ידיעות אחרונות', אני מתעתד להמשיך לקרוא את 'ליברל' כל חודש בהקפדה רבה, ואני משוכנע שימשיך להיות מרתק ומאתגר כפי שהיה תמיד. אני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר בדיוק.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook