fbpx

שבויים, נעדרים וקורונה // טור מיוחד מאת אורי סלונים

בנושא השבויים והנעדרים, אי־ודאות הוא מושג אינהרנטי. רוב בני האדם לא יוכלו לחוש זאת. בימים האלה, אי־הוודאות הפכה לתופעת הלוואי הבולטת ביותר של חיי מיליארדים, בחסות הקורונה.

0

"אי־הוודאות מציקה מהאכזרית שבאמיתות", אמר פעם מולייר, גדול המחזאים הצרפתים בכל הזמנים. הוא בוודאי לא ידע אז כמה אותה אמירה תהא רלוונטית לימינו אנו, לחברה כולה. אך לענייננו במאמר זה – לחיינו אנו, הישראלים החיים במדינה הזאת.

נושא השבויים והנעדרים בישראל (שו"נ) מלווה אותי אישית, בעוצמות גדולות, כל חיי הבוגרים. על עשרות שנותיי שהוקדשו לעיסוק באותו נושא, שבויי ונעדרי צה"ל, כתבתי בספרי 'בשליחות הלב'. אני מתאר שם בין השאר תופעה נוראה זו, מהזווית הפרטית שלה ולא הפוליטית־מדינית בהכרח: זו של משפחת חייל הנעדר בשדה הקרב, שאי־הוודאות באשר לגורלו, מקום הימצאו וזהות מחזיקיו, מטריפה את בני משפחתו ואת כל החברה הסובבת אותם. כאן, ובכל מקום.

בנושא השבויים והנעדרים, אי־ודאות כאמור הוא מושג אינהרנטי לצערי. רוב בני האדם (למזלנו) לא יוכלו לחוש זאת. אבל בימים אלה ניתן להרגיש לרעה את האפקט של אותה תחושה בדיוק. אי־הוודאות הכמעט מוחלטת הפכה לתופעת הלוואי הבולטת ביותר של חיי מיליארדים בעולם בחודשים האחרונים, עם פרוץ מגפת הקורונה, שאין אפיון טוב יותר לגביה מהמושג "אי־ודאות". ככל שנוקף הזמן, אי־הידיעה ו"אי־הוודאות" על הווירוס הזה הופכים לנטל אדיר על היכולת לדעת איך להתחסן, איך לרפא, איך לחיות נכון ובטוח. האם מותר לנו לחבק ולנשק את אהובינו, ללא חשש להפוך את הדבר הטוב הזה למשהו קטלני?

וכמובן – האם נשוב לעבודתנו אחרי החל"ת, או שמא חלילה לא? האם עסקינו, שנמצאים בצרות גדולות, יצליחו להשתקם מהן? ועוד ים של "אי־ודאויות", שיש בו כדי חולי מסוג אחר, כזה שאינו ירוד מהקורונה (ממנה הרוב המכריע מחלים…).

הואיל ובאכסניית המגזין 'ליברל' אנו מצויים, שעיקרה הפוליטיקה על כל צורותיה, אני נדרש כאן לגעת גם במצב המדיני, הפוליטי, משטרי, כלכלי, דמוקרטי, וחיי שלוש הרשויות האחת עם רעותה. ואין מושג רלוונטי יותר לרשימה הנ"ל (החלקית בלבד) מאשר "אי־ודאות" וחוסר הידיעה מה יילד לנו העתיד.

שלוש מערכות בחירות כבר היו, האם תהיה רביעית מוקדם בהרבה משחשבנו ושהובטחנו?

יש על פי חוק ראש ממשלה חליפי, האם הוא אכן גם יהיה ראש ממשלה בפועל, או שמא לא?

שלוש הרשויות, המבצעת – הממשלה, המחוקקת – הכנסת, והמשפטית, אינן חיות בשלום. האם נחזור למאזן הבריא ביניהן, או שמא יימשכו כיפופי הידיים המסוכנים שביניהן?

יש באוויר ריח של "סיפוח", כבר כמה חודשים, עם ויכוח נוקב, ואיש אינו יודע מה הוא כולל. האם הוא כרוך בהכרזה על הקמת מדינה פלסטינית, או שמא לא שייך לה כלל, ובכלל מה יקרה בנושא כה מהותי וקריטי זה שעמו מתעסקים כבר שנות דור ויותר?

האם תקציב המדינה יהיה דו־שנתי או שמא חד־שנתי?

האם ישנם במדינת ישראל חופש ההפגנה והדיבור באופן מוחלט, או שמא גם בנושא כה קריטי זה, שהיינו גאים בו, חל סחף מדאיג? ועוד ים שאלות כמו אלה, שהיריעה קצרה מלהכיל.

בקיצור, כבן אנוש, שלא עסק מעולם בפוליטיקה – מהסיבות הפשוטות שבעיניו לפחות, עסק בנושאים חשובים יותר – אין לי אלא לקוות ש"אי־הוודאות" של מולייר, שכה בולטת בחיינו כאן בעת הזו, תבוא לקיצה לפחות בנושאים שהיו כאן על קצה המזלג, כשבינתיים עוד יריעתם ענקית ומפחידה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook