fbpx

רצח ללא התיישנות // סדרות הפשע האמיתי כובשות את המסך

מאת רותה קופפר

0

לפני כחודשיים, בסוף 2017, רשמה העיר ניו יורק הישג מרשים: בשנה זו אירעו הכי פחות מקרי רצח זה שבעה עשורים. נתוני הפשיעה שלה ירדו לנמוכים ביותר מאז שהחלו למדוד את רמות הפשיעה בעיר, כמעט עד לזו שהייתה קיימת בעידן התמים ומלא הביטחון האישי של שנות ה־50 של המאה הקודמת. הנה המספרים כפי שמסר אותם ראש עיריית ניו יורק ביל דה בלאזיו במסיבת עיתונאים: ב־2017 היו בעיר הגדולה ביותר בארה"ב 290 מקרי רצח. לשם ההשוואה, בשנה שקדמה לה נרשמו 335 מקרי רצח, וב־1990, אחת מתקופות השיא של הפשע בעיר, דווחו 2,245 מקרי רצח. הירידה הזאת היא חלק ממגמה כלל־ארצית. רמות הפשיעה בארה"ב כולה צנחו בהתמדה ב־20 השנים האחרונות, כך לפי מכון המחקרים פיו. פשעים אלימים הצטמצמו ב־50% בין השנים 1993–2015 (בשנתיים האחרונות יש עלייה מסוימת).

"אמריקאים כיום חיים באחת התקופות הכי פחות אלימות בהיסטוריה של האומה", נכתב בכתבה המנסה להתחקות, ללא הועיל, אחר הסיבות לכך במגזין 'אטלנטיק' מאפריל 2016. "אך הכוחות שהובילו לירידה הגדולה בפשע האמריקאי הם בגדר תעלומה. תיאוריות בקרב סוציולוגים, כלכלנים ומומחים למדע המדינה באשר לסיבות לירידה נעות בין משכנעות יותר ופחות. אבל אין קונצנזוס בקרב המלומדים על הסיבה למפנה החברתי הגדול ביותר בתולדות ארה"ב המודרנית".

דבר אחד ברור וניכר לכל מי שמביט בלוחות השידורים הענפים של הטלוויזיה האמריקאית, והוא שגם אם הפשע נעלם מן הרחובות, הוא כלל וכלל לא נעלם מן המסכים. במיוחד עולה איזו נימה של געגוע, נוסטלגיה משונה, לפשע מן העבר (ולא לסדרה בשם זה ששודרה מ־2003 עד 2010 ועסקה בפשעים לא מפוענחים). הסדרות החדשות כוללות שחזור של מקרים שכבר פוענחו ונשפטו ומוכרים לכל מי שהיה במצב תודעתי כלשהו לפני 25 שנה. אך לעיתים, כך עולה מהסדרות החדשות, הן התרחשו במציאות קצת שונה מזו שבה נטבעו בזיכרון הקולקטיבי. אלה מקרים שזכו לתהודה ציבורית גבוהה, מהעבר הלא רחוק, בקושי לפני חצי יובל. רבים מהמקרים הם משנות ה־90 האלימות.

מז'אנר נחות לסדרות איכות

מעניין גם שהעיסוק במקרים האלה נעשה בעזרת ז'אנר טלוויזיוני שבעבר נחשב לירוד. כזה שמשלב שחזורים של אירועי העבר – מוטיב שתמיד נתפס כמגוחך ומגושם, הכולל מסר מטיפני ומתקתק, רווי בפלשבקים – המגודרים בערוצים מיוחדים (הביופיקים בהולמארק שעדיין משודרים בממשיך דרכו לייף טיים, ואילו הפשעים האמיתיים בשעות לילה מאוחרות בערוצים נידחים). הביופיק – סרט ביוגרפי המבוסס על אירועים אמיתיים – ו"פשע אמיתי" שייכים לסוגה שהתאפיינה בשחקנים שסגולתם העיקרית היא דמיון קלוש לאדם שהם מגלמים (במקרה של הסרט מ־2017 'Britney Ever After', אפילו זה לא היה נכון), וכן כתוביות בהתחלה המבטיחות כי הסרט "מבוסס על סיפור אמיתי" (לרוב שם קוד לכך שמדובר בסרט "מהסוג הזה"), וכתוביות סיכום המספקות בקצרה את כל מה שהסרט לא יכול היה לעשות באמצעים שעמדו לרשותו, ומספק מעין סגירת מעגל.

׳בריטני ספירס מאז ולתמיד׳

׳בריטני ספירס מאז ולתמיד׳

כעת, לא רק שיש שפע של פשע, אלא שהסדרות והסרטים עשויים היטב וזוכים להערכה (למרות שלל הפאות והתלבושות המתאמצות). רשימת הפרסים הארוכה שבהם זכתה הסדרה האנתולוגית 'סיפור פשע אמריקאי', על הרצח הכפול שבו הואשם שחקן הפוטבול והקולנוע או.ג'יי סימפסון, תעיד על כך. בטקס פרסי האמי של 2016 הייתה סדרה זו מועמדת ל־22 פרסים ב־13 קטגוריות, והיא זכתה בתשעה מהם, יותר מכל סדרה אחרת באותו טקס, כולל בפרס המיני־סדרה הטובה ביותר. אין ספק שהסדרה, שעסקה גם באווירה החברתית־פוליטית שהביאה לזיכויו של סימפסון, וההצלחה שזכתה לה היו הסנונית שבישרה את התעצמותו של אביב הסדרות הזה.

אבל לא כל סדרות הפשע מן העבר עושות זאת באותה רמה של הצלחה, כי לא לכולן יש יוצר כמו ריאן מרפי. היוצר של 'סיפור פשע אמריקאי', שהעונה השנייה שלה עלתה בחודש שעבר (ינואר), ועליה פרטים בהמשך, הוא לא פחות מקוסם. מרפי, אמן הז'אנרים המתחלפים, הצליח במשך השנים האחרונות לשלוף לא מעט ארנבים מכובעו, וכל אחד שונה מקודמו. הוא יצר את 'גלי', סדרה על מועדון זמרה בבית ספר, וניתץ את הדעות הקדומות על מגבלות האהדה שתזכה לה סדרה המזמרת שירי מחזמר (בין היתר). בניגוד מוחלט לסדרת הפיל־גוד הזאת יצר את 'אימה אמריקאית', סדרה אנתולוגית מצמררת ומורכבת שכל פעם מספרת סיפור מפחיד אחר; אחר כך הלך לכיוון נוסטלגי־ריאליסטי והעלה את 'בטי וג'ואן', דרמה המתארת את התחרות הסמויה בין שתי כוכבות הקולנוע ההוליוודיות בטי דיוויס וג'ואן קרופורד; וגם מצא זמן במשך השנים הללו לעשות את 'הלב הרגיל', סרט לטלוויזיה על עידן האיידס; להשתעשע ב'הנורמלים החדשים', סיטקום על זוג גייז; ולפני כל אלה ליצור את 'ניפ/טאק', סדרה העוסקת בנושא שנחשב גם הוא לסוג של טאבו – ניתוחים פלסטיים. עבור שלל הפרסים שקיבל על כל הסדרות האלה היה על היוצר, התסריטאי והבמאי הזה לבנות ספרייה שלמה שתכיל אותם.

׳סיפור פשע אמריקאי - המדינה נגד או.ג׳יי סימפסון׳

׳סיפור פשע אמריקאי – המדינה נגד או.ג׳יי סימפסון׳

מרצח ורסאצ'ה עד טד באנדי

ולאחרונה, 'סיפור פשע אמריקאי' – יצירה כמעט נטולת קאמפ וקיטש, המאפיינים רבות מסדרותיו – שוב סדרת בית משפט מלאה שחזורים של פשע מוכר. בינואר עלתה בערוץ FX העונה השנייה של הסדרה, והפעם היא מספרת לאחור את סיפור הרצח של מעצב האופנה ג'אני ורסאצ'ה באחוזתו במיאמי ב־1997.

'הרצח של ורסאצ'ה' תחקור לעומק את הרצח של מעצב האופנה על ידי הרוצח הסדרתי אנדרו קונאנן, ואת המרדף הארוך לתפיסתו. הסיפור התחיל ברצח עצמו באחוזתו במיאמי, ומסופר לאחור וכולל גם את הרקע ההומופובי שעליו התחנך קונאנן. בהמשך מגלים גם מי היו הקורבנות האחרים שלו וכיצד התרחש המרדף הארוך, הכושל והיקר בעקבותיו. כמו שהעונה הקודמת עסקה במתח הבין־גזעי בארה"ב, כך עונה זו תבחן את היחס של אמריקה לקהילת הלהט"ב בסוף שנות ה־90.

׳סיפור פשע אמריקאי - הרצח של ורסאצ׳ה׳

׳סיפור פשע אמריקאי – הרצח של ורסאצ׳ה׳

העונה הזאת של הסדרה עולה כאשר סביבה עוד ועוד פשעים מהעשור ההוא, ולא רק. השנה שודרה הסדרה 'חוק וסדר: פרשת האחים מננדז', שתיארה – באופן יוצא דופן לסדרות 'חוק וסדר' – סיפור אחד מתמשך, המשחזר אירועים אמיתיים: את אלה של האחים לייל ואריק מננדז שב־1989 רצחו את הוריהם. הסדרה עוקבת אחר המשפט שהתרחש ב־1994 ובו מסבירים השניים מדוע עשו זאת.

'Waco' היא סדרה בת שישה פרקים, המבוססת על המקרה האמיתי שהתרחש בווייקו שבטקסס ב־1993, שבו האף.בי.איי הטיל מצור על חווה של כת הדווידים בראשות דיוויד כורש, שבסופו נהרגו 87 בני אדם. היא עלתה לשידור ב־24 בינואר ברשת פאראמונט ודרכה אפשר ללמוד על הכת הזאת, מדוע הפריעה לרשויות והאם בחרו להתמודד איתה באופן המיטבי.

׳לעשות רוצח׳

׳לעשות רוצח׳

'Manhunt: Unabomber', סדרה חדשה בנטפליקס, מתארת את לכידתו של הטרוריסט ששלח מעטפות נפץ לאנשים תמימים באוניברסיטאות ובחברות תעופה בארה"ב לאורך שנים רבות, כדי להעביר מסר אנטי־ממסדי. לאחר שנים שבהן האף.בי.איי לא הצליח לעלות על עקבותיו וטעה בפרופיל שלו, הוא נתפס ב־1995 הודות לטכניקה חדשנית הקשורה לבלשנות, והמשפט שלו מ־1997 מתואר גם הוא בסדרה.

החודש (פברואר) תעלה ברשת יו.אס.אי בארה"ב הסדרה 'לא פתור' – Unsolved: The Murders of Tupac & The Notorious B.I.G – ותצלול לחקירות הרצח של שני הראפרים האלה ב־1997. יוצרי הסדרה מקווים להציג צד אנושי יותר של שני המוזיקאים המנוחים.

סרט הקולנוע הנפלא 'אני, טוניה' אמנם אינו מגולל רצח ואינו סדרת טלוויזיה, אבל הוא בהחלט מזכיר לצופים פשע מתוקשר ביותר ומשתלב במגמה המדוברת כאן. הסרט – מעין ביופיק שזוכה לטיפול של סרט עצמאי, משלב הרבה עובדות, בהומור שחור, עשייה חדשנית ומחוכמת, בסגנון מוקומנטרי – מספר על טוניה הארדינג. ב־1994 הואשמה הארדינג, מחליקה על הקרח אולימפית, כי הזמינה בריון שישבור למתחרה שלה, המחליקה האולימפית ננסי קריגן, את הברך. בסרט מככבות מרגו רובי, שהייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב, כמו הסרט עצמו, ואליסון ג'אני (הזכורה תמיד כסי.ג'יי מ'הבית הלבן', אף שבאחרונה נעשתה יקירת סרטי האינדי), שזכתה בפרס גלובוס הזהב על תפקידה כאמה של טוניה.

'מיינד האנטר', עוד דרמה על פשעים אמיתיים שעלתה ב־2017 בנטפליקס, אינה מתרחשת בשנות ה־90 אלא שני עשורים קודם לכן, בסוף שנות ה־70. בדרמה של דיוויד פינצ'ר, המבוססת על ספרם של סוכן האף.בי.איי לשעבר ג'ון אי. דאגלס ומארק אולשייקר, משחזרים רציחות של רוצחים סדרתיים שאחד הבולטים שבהם הוא אדמונד קמפר.

אם לא די בהם, החודש יעלה גם 'וידויו של רוצח סדרתי', סדרת דוקו בת חמישה פרקים החושפת את ההקלטות מחדר החקירות של רוצחים סדרתיים כמו טד באנדי, רוברט בלאק ואחרים.

וכדי להוכיח שתופעת הפשע האמיתי אכן נוכחת וברורה לעין כל, יש לה כבר סאטירה. 'אמריקן ונדל', סדרה חדשה של נטפליקס, עוקבת אחר מעשה ונדליזם שביצע תלמיד תיכון. המקרה מטופל ומשוחזר ממש בסגנון המוכר לפי כל כללי הז'אנר, רק הפשע – ציור איבר מין זכרי על מכוניות המורים – הוא שונה.

׳מצוד: יונבומר׳

׳מצוד: יונבומר׳

למנוע טרגדיה אם רק נלמד מספיק

'סיפור פשע אמריקאי' פתחה, כאמור, את השער לגל סדרות הפשע והרצח. אולי זה נשמע פשטני, אבל ככה עדיין פועלים בתעשיית הטלוויזיה. גם בעידן של המעבר הגדול מרשתות הטלוויזיה הממוסדות לחברות הסטרימינג החדשות, אולי אף יותר בעידן ה"טו מאץ' טי.וי", כי יש יותר גופים שזקוקים ליותר חומרים. זה היה נכון גם לתחילת העשור הזה. אחרי ההצלחה הפנומנלית של 'מד מן', סדרה על פרסומאים בשנות ה־60 והנשים בעולם זה, כנגד כל הסיכויים, באו ב־2011 סדרות בהשפעתה – 'פאן אם' על דיילות אוויר בשנות ה־60 של המאה הקודמת, ו'פלייבוי קלאב' על נשים שעבדו במועדוני הלילה כשפנפנות באותה תקופה, שתי סדרות שכשלו כישלון חרוץ, ו'השעה', סדרה בריטית על מערכת של תוכנית אקטואליה באותן שנים. הן התאפיינו בדגש על העיצוב, על האירועים ועל הנושאים החברתיים שפרצו אז. כך קורה גם עכשיו עם הפשע האמיתי.

אז ישנו אלמנט השכפול, וגם הרצון להשיב להן את מה שניסו לקחת. הסדרות העלילתיות ראו כיצד הדוקו הושפע מהן והשתמש בכלים שלהן לספר סיפור, ונזכרו שהן רוצות אותם בחזרה. העלילתיוֹת שימשו מקור השראה לדוקו ביכולת לספר סיפור מורכב ובסגנון מרתק, וכשהדוקו יישמו זאת בעצמן הן שימשו בתורן השראה לעלילתיות. אחרי הצלחות כמו 'הג'ינקס', 'לעשות רוצח' על סטיבן אייברי שזוכה מרצח שהואשם בו וריצה 20 שנות מאסר בגינו, 'או.ג'יי: מייד אין אמריקה', 'התיק של ג'ובנה רמזי' על שחזור רצח של ילדה שאירע ב־1996, והפודקאסט הנודע 'סיריאל' – שבעונה הראשונה סיפר על צעיר שמרצה מאסר בכלא על רצח חברתו, רצח שהוא טוען שלא ביצע – הבינו היוצרים מהעולם העלילתי שהם יכולים לעשות שימוש באותם סיפורים וליהנות מחירות פואטית גדולה יותר.

"נדהמתי מהסדרה 'לעשות רוצח'. אתה שואל את עצמך: האם מערכת המשפט כל כך מקולקלת?", סיפר ריאן מרפי במסיבת עיתונאים עם נציגי ביקורת הטלוויזיה האמריקאית על החוויה שלו מהצפייה בסדרת הדוקו, שאת כל פרקיה טרף בחופשת כריסמס 2016. "רציתי לדבר עם חבר המושבעים, ולראות עוד ממה שאירע בחדרי המושבעים". ואכן בסדרה העלילתית שיצר על המשפט של או.ג'יי סימפסון הרשה לעצמו להקדיש פרק להתלבטויות של חבר המושבעים.

כעת יוצרי טלוויזיה חשים שהם יכולים לעשות יותר מרק לספר סיפור – הם יכולים לעשות צדק היסטורי, לתפקד לא רק כבמאים, תסריטאים ויוצרים אלא גם כסוציולוגים או עיתונאים חוקרים, ולתקן את מה שהתקשורת עשתה אז, לפעמים אפילו לתקן את מה שבית המשפט קבע. ב'אני, טוניה' הבמאי קרייג גילספי לא רק מאשים את התקשורת בטעויות ובהטעיות, אלא שמרגו רובי, המגלמת את הארדינג, פונה אל המצלמה ודרכה לצופים ומאשימה אותם על ש(זהירות, ספוילר) מיהרו לשפוט אותה.

בכתבה של ערוץ אי! מ־2017, שכותרתה "מאשפה לאוצר: התרבות הפופולרית מחבקת את הפשע האמיתי ולעולם לא תעזוב אותו", מסבירים כי פעם היה הז'אנר הזה מסממני שידורי שעת לילה מאוחרת, השעה שבה נהגו לשדר בי־מוביז, וכעת הז'אנר התפתח לסוגה עילית, חדר לפריים טיים ולערוצי הפריים. "אולי משום שסיפורי המסתורין האלה מותירים אותנו עם יותר שאלות מתשובות", נאמר בכתבה. אולי, כפי שמרפי אמר, השאלות שעולות הן לא רק בנוגע למי עשה מה, אלא מדוע החברה התייחסה לזה כך, התקשורת סיקרה זאת כך, ובית המשפט קבע את שקבע. כלומר, ההתבוננות היא רחבה ועמוקה יותר מאשר רק חיפוש אחר הרוצח.

בכתבה זו נטען כי הטלוויזיה עשתה "ריקליימינג" (החזירה לעצמה למיתוג וטיפול מחדש) לז'אנר הפשע האמיתי (כפי שעשתה לסוגות המאפיה, המשטרה, המערכונים, הזומבים, המד"ב והקומדיה הרומנטית). גם במקרה הזה היא נתנה לו לגיטימציה והפכה אותו לבידור איכותי. הסדרות החדשות עומדות בניגוד גמור, הן בצורתן, הן בהיקפן וברוחב היריעה שלהן, למה שזכה לכינוי הגנאי "סרטי רצח השבוע", אותם סרטי טלוויזיה "המבוססים על סיפור אמיתי" הנודעים לשמצה. כעת היא מסתכלת על האירועים דרך עדשה של פרספקטיבה ועם תקציב הפקה גדול יותר.

"פשע אמיתי הוא כעת לא רק על רצח, הוא על ההשלכה של מעשה הרצח", נכתב במגזין 'אסקווייר', בכתבה שעוקבת גם היא אחר התהליך שהפך פשע אמיתי מז'אנר נחות ליוקרתי. "שם שוכן הכישוף שבז'אנר. תמיד רצינו לדעת את התשובה לתעלומה – מי עשה את זה – אבל חשוב מזה, רצינו לדעת למה. ולא רק משום שזה מאפשר לתת לסיפור סיומת, אלא משום שזה מעניק את האשליה שאפשר להבין הכל, שאנחנו יכולים לשלוט באנשים, במערכות המשפט, בשוטרים המושחתים, ושכך נמנע טרגדיה – אם רק נלמד עליה מספיק".

׳אני, טוניה׳

׳אני, טוניה׳

הזמן לפתוח את קפסולות הזמן

"פעם צפייה בסדרות פשע אמיתי, שאופיינו על ידי משחק גרוע ומוזיקת רקע אובר־דרמטית, העניקה למוות ממד שערורייתי וקיטשי", נכתב ב'אסקווייר'. "זה גרם לנו להרגיש שאנחנו בחוץ, מציצים פנימה. היום הפרשנות שקיבל הז'אנר הזה מעודדת אותנו להיכנס לסיפור ולהסיק מסקנות – ואלה בדרך כלל אינן תמיד ברורות. אם בעבר החקירות נפתרו במסגרת שעה, הפשע האמיתי ב־2017 משתמש בטרגדיה כדי לצייר דיוקן גדול יותר וריאליסטי של האופן שבו העולם פועל".

נוסף על הריקליימינג של הסוגות הטלוויזיוניות, ליכולת לספר סיפור בכלים יותר משוכללים, לרצון להשיב את הסוגה הזאת לידי יוצרי הבדיון, לשאיפה לתפקד כחוקרים (חוקרי תרבות וחוקרי משטרה לעת מצוא) ולא רק כיוצרים ולהיות מחוללי שינוי בחברה, ישנו גם ההיבט הפוליטי ההיסטורי. רבים בארה"ב שואלים כעת את עצמם איך הגיעו לאן שהגיעו. איפה טעינו, הם תוהים. איך ייתכן שהנבואה בסרט 'בחזרה לעתיד 2' מ־1989, המופרכת מעל לכל דמיון, שבו לאיל ההימורים דונלד טראמפ יש מוזיאון על שמו, הפכה למציאות. כלומר לגרוע מזה – הוא נהיה לנשיא ארה"ב.

זה הזמן לפתוח את קפסולות הזמן ולבחון אותן לעומק. הסדרות האלה, שרובן חוזרות לעבר הקרוב, הן שיעורי היסטוריה קטנים, המצביעים על דברים שבזמן אמת התעלמו מהם או לא הבינו אותם עד הסוף. המקרה של או.ג'יי סימפסון הציף את היחסים הבין־גזעיים הטעונים, המקרה של ורסאצ'ה בוחן את ההומופוביה האמריקאית, וב'אני, טוניה' יש עיסוק רב בניצול נשים – נשים מוכות, אגב – והאופן שבו התקשורת האמריקאית התענגה על מה שהוצג על ידה כ"קרב חתולות" אחד גדול. קרקס. יש כאן הזדמנות לעשות צדק היסטורי (כשברקע פסקול נפלא של שירים שלא נס ליחם).

"משהו שונה קורה עכשיו", אמר המפיק של 'סיפור פשע אמיתי: המקרה של או.ג'יי סימפסון', במסיבת עיתונאים לקראת עליית הסדרה. "סיפורי פשע אמיתי אינם מספרים רק על פשע, הם עוסקים בשבר בחברה. אני חושב שאנשים מעוניינים כעת בצדק כמו שמעולם לא התעניינו בעבר".

ואם, כפי שנכתב כאן בתחילת הכתבה, אין הסבר לירידה בפשע כיום, אולי אפשר לנסות להבין מה גרם למקרי הרצח הרבים אז, בשנות ה־90, כשהפשע היה בשיאו, ולדאוג שלא ישובו באופן לא מוסבר גם הם.

׳חוק וסדר: האחים מננדז׳

׳חוק וסדר: האחים מננדז׳

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook