fbpx

רעש, עובדים // יעל אפטר על הווליום הישראלי

0

שעת בוקר מוקדמת מאוד בחוף תל אביבי. בשעה הזו מגיעים אל הים אלו שמבקשים שקט לנפשם. להרהר מול התכלת, או סתם לבהות בפישוט איברים מרגיע. השמש מתחילה בטיפוסה בשמיים. על החוף, תחתיה, מתחילות להתמקם חבורות מתרחצים. מקצה אחד של החוף הם קוראים אל קצהו השני, מזעיקים האחד את חברו, משפרים מיקום מול הים. מפתה לחשוב שברגע שיתמקמו יחדיו – ייפסקו הצעקות. אך לא. הדיבור הקולני נמשך, והסביבה כולה, ומישור החוף רבתי, שותפים בעל כורחם לחוויותיהם.

כמה דקות אחר כך מצטרף לחגיגה הווקאלית גם המציל. אותו עובד ציבור בספידו. באם נדרש ואם לאו, נשמע אותו – אנו המאזינים השבויים – ללא הרף, ברמקול צורם. "זוזו ימינה", "זוזו שמאלה", "כן, גם את עם הבגד ים האדום", "גם אתה עם המצחייה", הוא מתחיל להתחמם ונוקט פנייה אישית לכל מתרחץ. זה הולך לקחת הרבה זמן. והרבה מיתרי קול. הפסטורליה הופכת לקקופוניה. כל ישראל צורחים זה לזה.

לא, ברובם המכריע של המקרים איש לא הגיע לכאן כדי לחפש שקט. הישראלי אינו יצור שקט. הוא צריך רעש כדי לשגשג. בבית הגידול שלו תמצאו צלילים מכל סוג: מוזיקה וטלפונים, צפצוף מכוניות וצעקות אנוש – מה שיותר חזק, יותר טוב.

ולכך אפשר לכרוך באופן טבעי את הפוליטיקאים הישראלים. הם הבינו שהשקט הוא איום. בתוך הרעש קשה להבחין בין עיקר לטפל, לקבל החלטות נכונות או להישאר בפוקוס. לכן הם משתדלים להציף את חיינו ברעשים, שיפעלו עלינו כמו זריקת אלחוש. מי באופן ממשי ומי באופן מטאפורי. כי מהם ה"כפיים" של מירי רגב, אם לא דרישה להדהד את קיומה בקצב אחיד? כמו ישראלים רבים באתרי תיירות בעולם, כמו המתבגרים על החוף, גם הפוליטיקאים מבינים ש"אני רועש, משמע אני קיים". במקום להתרכז בעבודה אמיתית, הם מעלים טונים. צעקתם אומנותם. כך הם האיומים המוטחים עלינו מבית החרושת לרעשים של ראש הממשלה: דרך נהדרת להסיח אותנו, לבלבל, לגרום לנו לאבד את חוט המחשבה.

החשיבות של רעש היא גם בגיוון שלו. האדם הרי מסוגל להסתגל לפסקול, רועש ככל שיהיה. כמו רעשי אוטובוסים ברחוב, טלוויזיה רועמת אצל שכנים או נביחות כלב – אנחנו יכולים להפוך אותם לחלק משגרת היום, ולא להתרגש מהם יותר. לכן מקפיד בנימין נתניהו לספק לנו רעשי איום חדשים מעת לעת. הפלסטינים היו טון צורם במשך עשרות שנים, עד שהפכנו אותם לרעש לבן. אנחנו שומעים אותם, אבל הם לא באמת מפריעים לנו לעבוד, ללמוד או להתקיים. להפך, אם ייפסק זמזומם המונוטוני ברקע חיינו – לא בטוח שנצליח להתרכז.

מקום של כבוד כרעש דומיננטי תפסה איראן מעת לעת. אבל גם האיום הזה הפך להד עמום, כמו משאית המתרחקת במורד הרחוב. הרעש החדש הוא האיום הפנימי: השמאל הבוגד. אנחנו מקבלים את הרעש הזה במנות גדולות, כמו אזעקת בית של שכנים שיצאו לחופשה: לא יודעים מתי יגיעו לכבות אותו. המערכת הפוליטית רוצה להעלות את הטונים. לדפוק לנו בראש עם בסים מרעידים. כמו בעינוי קלאסי, אנחנו מתרכזים רק בגורם הרעש, מרגישים חוסר נוחות כללי, אבל לא יודעים לפקס מחשבות ולהבין מה גורם לו.

בינתיים, המענה שלנו מרוויח זמן, מחשב מה הרעש הבא שיכניס לחיינו. כי כמו שאמר ניטשה, "הרעש מחסל את המחשבה", ואיזה מנהיג רוצה שהעם שלו יחשוב?

איור: אלון ברייאר, מתוך כתבת הפרופיל על מירי רגב ב'ליברל', יוני 2015

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook