fbpx

רטרוספקטיבה לניצחונם הגדול של המתנחלים

0

איור// יניב טורם

מסע דרך דמויות מפתח לציון 40 שנה לגוש אמונים. איך הצליחו המתנחלים לנצח בתודעה ובשטח, ומה קרה לתנועת ההתנחלות מאז ועד היום? פרויקט מיוחד בגליון 2 של ליברל

עם מפת יישובים צפופה ומערכת הדרכים המסועפות שמובילות לכל אחד ואחד מהם, קצת קשה להאמין שעד לפני 40 שנה לא היה כאן כמעט כלום. כיפות סרוגות לא היה אפשר למצוא בשטח שבין ירושלים לעפולה.
עבור קבוצה קטנה של צעירים, רובם המכריע צברים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, העובדה שחלפו שש שנים מאז ניצחון מלחמת ששת הימים כשחזון ארץ ישראל השלמה רחוק ממימוש, הייתה גזירה שלא ניתן לחיות עמה. בכר הגידול המשותף, מסגרות חינוכיות ותרבותיות מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, חינכו אותם שתכלית עם ישראל היא לזכות בגאולה באמצעות חיים פיזיים ורוחניים בארץ ישראל השלמה; מלחמת העצמאות הייתה "אתחלתא דגאולה", וההישג הלאומי והדתי הכביר שבכיבוש הגדה היה עוד שלב מכונן בפרוזדור לתחיית העם היהודי. ההנהגה הפוליטית לא דיברה באותה שפה. שם עוד דנו בתכנית אלון ובנוסחאות מדיניות אחרות של נסיגה והפרדת כוחות.

ראשית 1974. הציבור הישראלי עוד שרוי בטראומת מלחמת יום כיפור. המחאה נגד ממשלת גולדה מאיר תופסת תאוצה. שעת כושר מצוינת להיסח דעת. קבוצת "הקוקיסטים" נקראה לדגל. מטעמו, בגיבויו ובהובלתו של מורם ורבם, התגייסו עשרות צעירים דתיים לתפקיד חייהם, לפחות לפי השקפתם. צוות החירום וההצלה של העם, שיפרוץ את הדרך לשומרון. תוך כמה חודשים הפכו העשרות למאות, והמאות לאלפים. בתוך פחות משנה הייתה "גוש אמונים" עובדה מוגמרת. 40 שנה אחרי, התנועה הזו יכולה לסמן ניצחון גדול בטבלת המשחקים הכאוטית של המזרח התיכון. היו כבר שהגדירו אותם כתנועה החוץ־פרלמנטרית האיכותית והמבריקה ביותר בהיסטוריה של המדינה. יש לכך עדויות בשטח.

בשיטות הפוליטיות המתוחכמות, במנהיגות הכריזמטית, בנכונות להקרבה ובאמונה פנימית חזקה במטרה – הם היו הכוח המניע שממנו צמח מפעל ההתנחלויות. ארבעה יישובים ערב ייסוד הגוש, קרוב ל־150 היום, בלי לספור עוד עשרות מאחזים שלא מתכוונים להתפנות לשום מקום.

חנן פורת, משה לוינגר, גרשון שפט, בני קצובר, מנחם פליקס, אורי אליצור, דניאלה וייס – הרבה שמות צמחו מאותה חבורת צעירים. כך תיארה זאת נעמי שמר, שנסחפה גם היא בזרם גוש אמונים, בדצמבר 1975: "בדרך לכאן פגשתי איש מוזר, הלך כמו סהרורי, מלמל לעצמו בשקט וככה אמר: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא כדי להחזיק בה חיל כיבוש או חיל מצב. היא שייכת כדי לבנות בה את בית חלומותיו… מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם. אמרתי: אנשים מוזרים, לו יהיה חלקי עמכם". דיוקנות האנשים המוזרים הללו, שהיום מוכרים כבר כזקני השבט, אפופים במיתולוגיה נוסטלגית, אבל רק במחנה אחד. במחנה אחר, המפעל שהקימו, ששאב יותר מ־100 מיליארד שקל רק בבניית ההתנחלויות, לא כולל ההוצאות העקיפות האדירות עליהן, והוליד הרים של אנדרלמוסיה מדינית ופוליטית, מעורר סלידה קשה. שם הוא מסמל קריסה הדרגתית של שלטון החוק וכרסום בדמוקרטיה, בדרכו לאיום המרכזי – סיכול כל אפשרות לשלום ולקיום מדינה שפויה.

רוצים לקרוא עוד מכתבתה של טל שלו? הירשמו לקבלת מגזין מתנה

 

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook