fbpx

רטרוספקטיבה למחאה החברתית של קיץ 2011

0

איור// עדי אלקין

בין 100 אלף המשתתפים בהפגנת המחאה השנייה בקיץ 2011 בתל אביב, היה גם איש העסקים וסוחר הנשק חזי בצלאל. כמו רבבות המפגינים, גם בצלאל הרגיש שהטייקונים פגעו בו. תקופה קצרה קודם לכן הוא זכה במכרז המפעילים הסלולריים החדשים של משרד התקשורת, אבל לא הצליח להשיג מהבנקים ערבויות מספקות ונאלץ לפרוש מהמרוץ. בצלאל היה משוכנע שהטייקונים מתנכלים לו, כדי למנוע כניסה של מתחרה חזק לשוק הרווחי.
את מכונית המרצדס היקרה שלו הוא החנה ברחוב סמוך. שבועות ספורים לאחר מכן קנה דירה בשדרות רוטשילד בעיר, בסכום שמרבית המפגינים שלידו יכלו רק לדמיין. אבל בעת ההפגנה, בצלאל היה המסור שבמוחים. הוא האזין לנאומים של מובילי המאבק: "אנחנו מדברים על בית, הם מדברים על נדל"ן!", אמר אחד מאלה, ובצלאל, שיכול לפרנס לוח מונופול עם הבתים שברשותו, מחא כפיים בהתלהבות.
הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו, גם למחות נגד הטייקונים וגם להיות אחד מהם, אינו אופייני רק לבצלאל. בתחילת ימי המחאה כתבו כמה מאנשי העסקים הבולטים בישראל מכתב נרגש לראש הממשלה ובו ניסו להטיל את האשמה לפרוץ ההפגנות על הממשלה. הם תבעו מבנימין נתניהו לגלות תמיכה במעמד הביניים ו"לעשות מעשה בנושא החברתי". מאות טוקבקים באתרים וברשתות החברתיות כינו אותם "צבועים". "ביד אחת גוזלים וביד השנייה מוחים דמעה", כתב אחד מהם. כשהבינו שהם פרסונה נון גראטה בשדרות רוטשילד, שינו חלקם כיוון. מוזי ורטהיים (קוקה קולה, שידורי קשת), למשל, הגדיר זאת כך בריאיון,  כמה חודשים לאחר מכן: "המחאה היא גל מכוער שיעבור (…) ראיתי את הגיליוטינה ברוטשילד ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות".

רוצים לקרוא את כתבתה המלאה של שרה ליבוביץ-דר? הירשמו לקבלת גליון מתנה

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook