fbpx

קווים לדמותו של הדמוקרט הנעלם // מאת רותם דנון

הוא איל תקשורת, בפורמט שאפילו ברלוסקוני לא יכול היה לדמיין. נתניהו לא באמת פוחד מנוני מוזס. הוא יודע שניצח אותו מזמן. אצל נתניהו, הכוח משכר וההיבריס משקר. ומה שהיה היום השתלחות במו"ל, יהיה בקדנציה הרביעית השתלחות אישית, מסיתה, בעיתונאים. אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר הם מועמדים לספתח המבהיל הזה

0

שימו לב לציטוט בפתח הגיליון הזה. ג'ון אדמס, נשיאה השני של ארצות הברית, היה פילוסוף פוליטי שהקדים את זמנו. הדמוקרטיה מדממת יותר מאריסטוקרטיה או ממונרכיה, אמר, "לבסוף, היא מבצעת התאבדות". בשביל ההתאבדות הזו דרושים אינדיווידואלים שישימו בידה של הדמוקרטיה את האקדח, עמו תיטול את חייה.

האם בנימין נתניהו הוא אנטי־דמוקרט? במובהק, עדיין לא. אבל הוא בדרך הבטוחה להיות כזה, ככל שהוא מלפף בידיו ובציפורניו את כס השלטון. הוא ליברל לשעבר, שאיבד את דרכו. כשהגיע לשלטון לראשונה ב־1996, הביא עמו בחזונו בשורה אמריקאית לפוליטיקה הישראלית המיושנת, לטעמו. לא רק בסגנון, גם בתוכן. הוא רצה ליצור לשכה סגלגלה עוצמתית, לא סתם משרד ראש ממשלה אפרורי. בתחילה ביקש ליישם זאת בתבנית העבודה המיידית, לאחר מכן התכוון להשלים זאת בחקיקה. הניסיון ההוא, כזכור, לא ממש עלה יפה.

"זכרו, דמוקרטיה אינה נמשכת לנצח. היא במהרה מתבזבזת, מותשת, ולבסוף רוצחת את עצמה. אין דמוקרטיה שלא ביצעה לבסוף התאבדות" (ג'ון אדמס)

כיצור פוליטי לומד ומשוכלל, נתניהו לקח את המירע מאלה שבאו אחריו: אהוד ברק ואריאל שרון. אלמנטים כמו קמפיין נטול רסן באופיו ומימונו מברק; וסממנים של מונרכיה זוחלת ומסוגרת משרון. את העמותות של הראשון תרגם לביטאון אישי יקר, המוזן מז'יטונים. את תורת הכס הקדוש והמרוחק של השני שכלל גם: הוא כמעט ולא מתראיין, מסרב להתעמת ומסרב כמעט להכיר בקיום מתחריו. תמיד רצה את ראובן אדלר לצדו, נתניהו. שום סכום שהציע לא הביא לכך. התוצאה הייתה לימוד עצמי, מעין ניסיון לשכפל את עצותיו של האסטרטג המוצלח לחברו מחוות שקמים – למקום אחר, אפל במיוחד.

איך קרה שבאיש שביקש לראות בעצמו שילוב של צ'רצ'יל וקנדי חלה מעין פוטיניזציה זוחלת? כיום הוא קרוב יותר בדמותו לזו של נשיא רוסיה, מאשר לגיבורי ילדותו המערביים. זו תוצאה של סממן אופי שרבים מזהים בו. המשיחיות. לנתניהו לא אכפת שהשבט הנאור והמצטמצם במדינה, שאריות ה"אליטות" בהן סנט עוד משנות ה־90, עדיין נגדו. מבחינתו, ההיסטוריה הציבה אותו בכיסאו, יש לו תפקיד, ואין לו שום כוונה להיפרד ממנו מרצון. כמו מנהיגים דמוקרטיים רבים אחרים שנשארו יותר מדי זמן בתפקידם, הוא לקה בתסמונת "המדינה זה אני". נכון, גם לבן גוריון הייתה תסמונת כזו. אבל מעט יותר בצדק, ועם קצת יותר קבלות בשטח, בתמורה לסמי־דיקטטורה שהשליט. נתניהו, אויב האליטות, הפך לאליטה האולטימטיבית, ויעידו על כך פרשיות הנהנתנות שהיו לנו לזרא.

הוא אדם נטול חברי אמת. ציניקן מוחלט. אין לו שנאות ואין לו אהבות. תועלתן משוכלל. במערכת הפוליטית, גם בביתו הפוליטי הליכוד, פוחדים ממנו. רחוקים מלחבב אותו. יש המחפשים בן דמות ישראלי לפרנק אנדרווד מ'בית הקלפים' דווקא באביגדור ליברמן. אבל אם תשאלו את ליברמן, הוא יגיד לכם מיד שההשוואה הנכונה היא למורו ורבו בפוליטיקה, נתניהו. הוא יהיה משוכנע שהתלונות שהבשילו לחקירה בתיק 242 ומוטטו עליו את הקמפיין, מקורן בסביבת נתניהו. כמו שאריה דרעי יהיה משוכנע שהחיבור בין ברוך מרזל לאלי ישי, לטובת העברת אחוז החסימה את מפלגתו של האחרון (אחד המהלכים המבחילים בפוליטיקה הישראלית), הוא גם ממפעלות נתניהו. לא מן המופרך יהיה לגלות ששניהם צודקים.

כתועלתן שכזה, שכפל ממפקדו הנערץ אהוד ברק את המכניזם הרגשי העקר, שכל כולו ממוקד במטרות־על פוליטיות ובהצדקה עצמית. זה גם מה שמקל עליו ללכת אל הגדולים בשונאיו, לרככם ולתעתע בהם, רק כדי שיסייעו לו לייצב את יסודות מושבו בבלפור. כך הצליח עם דוד לוי ב־1996, ועם ציפי לבני, אביגדור ליברמן ושאול מופז, איש איש בתורו, בשנים האחרונות. בסוף מרץ הקרוב ינהג כך בכחלון, שיחסו אליו אינו שונה מזה של הקודמים שמנינו.

הוא איל תקשורת, בפורמט שאפילו ברלוסקוני לא יכול היה לדמיין. נתניהו לא באמת פוחד מנוני מוזס. הוא יודע שניצח אותו מזמן. לכן החליט להשתלח בו דווקא כשמצבו בסקרים בטוח למדי, ולא לפני. הוא יודע שאת הרפורמה ברשות השידור הוא יחליט איך ומתי לסיים, וגם אולי להנדס מצב שבו אין סיכוי שדווקא ברוממה ירימו עליו תחקירים נוקבים. הוא יודע לצנזר מרחוק ידיעות באחד מאתרי האינטרנט הגדולים. וגם להחזיק את הערוצים המסחריים, דרך קבע, כבני ערובה.

דמיינו מצב שבו נשיא ארצות הברית משתלח במו"ל של ה'ניו יורק טיימס'? אצל נתניהו, הכוח משכר וההיבריס משקר. ומה שהיה היום השתלחות במו"ל, יהיה בקדנציה הרביעית השתלחות אישית, מסיתה, בעיתונאים. אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר הם מועמדים לספתח המבהיל הזה. ואחריהם כל אחד אחר שיעז לפצות פה מבקר על המונרך הקדוש.

הוא מרשה לעצמו להשתלח בכל חלקה שמבקרת אותו ולמוסס מוקדי התנגדות באמצעים מפוקפקים. הוא עושה זאת בזירה התקשורתית, המשפטית, במשרד מבקר המדינה. בצבא. זה יכול להיות מינוי נוח, הקמת עיתון, רגולציה אימתנית על שאר התקשורת, או צינון של קצינים. הכול הולך.

נתניהו עושה זאת תוך ניצול מעלותיו הגדולות. הוא מעין שילוב מושלם־לרעה בין היסטוריון, מתמטיקאי ותועמלן. ה"אליטות" שאיימו עליו לפני שני עשורים, נכחדו כמעט. נתניהו הוא אמן בקריאת סקרים והבנתם. בניתוחי עומק של הזירה הפוליטית. והסטטיסטיקה שיחקה לטובתו מאז שנכנס לזירה הזו. 20 מנדטים של עולים מרוסיה, שרק אחד מהם הולך למרצ והעבודה (ביחד), הגידול בציונות הדתית, הגידול הגדול־ עוד־יותר במגזר החרדי. ובעיקר ההכחדה בסיוע עצמי של מרחב פוליטי שלם, השמאל. נכון, לערפאת ולברק יש תפקיד לא פחות גדול בהכחדה הזו. אבל נתניהו הסתער על התהליך ההיסטורי הזה בשיניים חשופות ובשיטתיות מפחידה. כל כולו מגויס להזזה הטקטונית והמהירה של הציבור ימינה.

המצביע החדש של ימינו גדל על תפיסת ה"אין פרטנר", ספג מלוא החופן לאומנות במסע של כיתתו למחנות ההשמדה בפולין, התבגר וקיבל חינם ברחוב את 'ישראל היום', בכל יום. בעין סערת פרס ישראל, הלין עמוס עוז שרוב הציבור קורא את העיתון הזה, מבית אדלסון־נתניהו, ולא ספרים. והבחירות האלה הן אכן על מה שאנחנו קוראים. נתניהו קומם את המערכה הזו עלינו לאחר תדהמת חוק 'ישראל היום', ושלח בהמשך את צעירי הליכוד להפגין מול מערכת 'ידיעות אחרונות'.

בהקשר הזה, נדמה שמעולם לא היה פער גדול כל כך בין רמת האינטליגנציה של מנהיג במדינה דמוקרטית לבין רידוד מסריו השיטתי אל מול בוחריו. זה יכול להיות "בלימה־תנופה", "דאעש־ איראן" או "שמאל־נסיגות־טרור". לנצח אותו מתכון מצומצם של סאונד־בייטס מתובלים בחצאי אמיתות, ולעתים בשקרים גסים. לנתניהו, אדם משכיל וחד, מהאנשים החכמים ביותר שזכו להנהיג את מדינת ישראל, טוב בבערותם של בוחריו. בכך הוא אינו שונה מאריה דרעי ומאלי ישי. הוא יודע היטב שכמות המלומדים דוגמת יובל שטייניץ, שיעשו פליפ־פלופ פוליטי ויהפכו למעריציו העיוורים, מוגבלת מאוד. לכן הוא גם נותן גזר כה מוגבל לתומכיו, שכל כולו מתמצה בהיותו "האופציה המוכרת והבטוחה". הוא יודע שזה מספיק, ושהמקל שבצדו המאיים על מבקריו משלים את העבודה.

בדמוגרפיה המשתנה הזו, נתניהו לא מסתפק בצמצום המרחב הפוליטי שעלול לאיים על שלטונו. הוא מקעקע אותו, בדרך כלל באמצעות שליחים (ח"כים המומחים לקשקשת אולפנים, או כותבי טורים מטעם בביטאון המשפחתי, למשל). כך החל, בחסותו, תיוג השמאל כמסוכנים למדינה. כ"בוגדים". כך גם הוא ביחסו ליריביו הפוליטיים הישירים. דמוקרט אמיתי נוהג בכבוד ביריביו, ולו מתוך כבוד לעצם השיטה השלטונית בה הוא חי. גם בשיא כוחה של 'מסיבת התה' האמריקאית, לא הייתם תופסים את מיט רומני – בשבילי הקמפיין הנבערים והקיצוניים ביותר – מפטיר בזלזול "ברק חוסיין" במקום "מיסטר אובמה".

האם הוא אדם מסוכן? לכאורה, מערכת פחדיו המובנית בתוכו – המתוארת בידי מכריו כפרנויה של ממש – מונעת ממנו להיות כזה. לכן נמנע פעמיים מלהיכנס לעזה בכוחות רגלים משמעותיים, לכן הוא דוחה את העימות הצפוי הבא עם חזבאללה. לכן גם בזבז הון פוליטי וכספי עצום על עניין התקיפה באיראן, שלא התרחשה מעולם. יכול להיות שהמשוואה של פחדנות ומשיחיות מייצרת מעין נוסחת ביניים מתונה, בדרכה המעוותת. היא שהופכת אותו ליצחק שמיר, יותר מאשר אולמרט או שרון.

הוא אינו ראש ממשלה מוצלח, ודאי גם הוא יודע זאת. גם לא מסוכן באופן מיידי. המדינה לא תתמוטט על ראשינו בקדנציה הרביעית שלו. מי יודע, אולי יהיו לו אפילו כמה הישגים. אבל הסכנה היא בשחיקתו האטית והשיטתית של המרחב הדמוקרטי, בידיו ההופכות גסות מקדנציה לקדנציה. הוא יהפוך לאדם מסוכן יותר, ככל שכוחו ישתמר והאילוזיה המונרכית שבראשו תתרחב. כי כוח משחית. הוא משחית כל אחד שגומע ממנו מנה גדושה לאורך זמן. בדיוק כמו משקה אלכוהולי. בתחילה אתה מהסס מול הכוס השנייה, השלישית, אפילו הרביעית. אבל החמישית ואילך כבר יורדות בגרון בלי חשבון, ואיתן גם מותר כל רסן.

 

המאמר פורסם בגיליון פברואר 2015 של ליברל, לקראת בחירות 2015.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019
מבצע מנויים