fbpx

רותם דנון: משחקי הקזינו של נתניהו והמו"לים

0

מבחינת מערכת היחסים הסבוכה של הפוליטיקה והתקשורת בישראל, היה 12 בנובמבר 2014 יום מכונן. שיאו היה בדרמה במליאת הכנסת, שבה כיוונו שותפיו לקואליציה של בנימין נתניהו אצבע משולשת מול פרצופו המזיע, והצביעו באמצעותה נגד הבן יקיר לו, 'ישראל היום'. בהמשך יצאה הודעה בהולה מלשכת ראש הממשלה: נתניהו החליט לעכב את חוק פיצול ערוץ 2, חוק שהוא עצמו אישר קודם לכן. "בעוד מספר ימים יעבור משרד התקשורת לאחריותי… אני מבקש ללמוד את הנושא לעומקו", אמר נתניהו. התכוון לומר: התעסקתם איתי? דעו לכם שתיק התקשורת יהיה בידיי עד להודעה חדשה, ושאני מחזיק את כולכם באשכים.
נתניהו הוא אדם רדוף. זה לא מבטל את העובדה שדווקא בעניין התקשורת יש לו משנה סדורה. בעיניו, אפילו ליברלית וצודקת. הוא רוצה ביזור של מוקדי הכוח. הרבה גופים קטנים (ומוחלשים), כשבחלקם הגדול הביקורת כלפיו מרוסנת עד לא קיימת. אין כאן סתירה לדמוקרטיה בריאה ומתפקדת, בעיניו. לטעמו, הפגיעה הקשה יותר בדמוקרטיה היא לתת – אבוי – לאב הבית לשעבר שלו להתגולל על התעללותה (לכאורה) של אשת ראש הממשלה בו ובשאר העובדים. ועוד במהדורת החדשות הנצפית במדינה. שקיפות? ביקורת? אולי, אבל במידה. ואם אפשר, אז גם לא. הרי דאעש על הגבול ואיראן ממרקת את הכפתור האדום לשימוש עתידי, אז בשטויות האלה אתם מתעסקים?!

בהקשר הזה, הניצחון של קואליציית הנגד ל'ישראל היום', בעידודו של 'ידיעות אחרונות', היה מתוק למדי. נכון, זה אינו חוק מושלם, אבל במשוואה של חקיקה נגד גוף תקשורת מול האנומליות של אותו גוף תקשורת מהסוג הזה, אפשר לבלוע אותו. זוהי הסדרה כלכלית, לגוף שפוגע במשך שנים בכל סביבתו העסקית, ואגב כך גם בסדר הדמוקרטי הראוי למדינה מתוקנת. איש אינו רוצה רגולציה על עיתונים, אבל כשמשתינים עליך מהמקפצה במשך כל כך הרבה זמן, מותר לפתוח מטרייה. גם אם זו מכאיבה במיוחד לראש הממשלה.

מערכת היחסים הטעונה והסבוכה בין ההון, השלטון והעיתון ב־2014 הפכה מרתקת, כמו גם בעייתית למדי. בדרך ל'חוק ישראל היום', ובשאיפה לא סמויה במיוחד להיפטר סוף־סוף מביבי, חיזק 'ידיעות' את מערכת יחסיו עם שורה של פוליטיקאים. יש כאן את הממד הפוליטי, כמובן. אבל חשוב ממנו, זה העסקי. משרדי ממשלה שפכו כסף ברחוב מוזס 2, בפרסום גלוי ובתוכן שיווקי סמוי. כי בסוף, זו הכלכלה של העיתונים, טמבל. שוק הפרסום במדיה המודפסת מתכווץ, ואילו תקציבים ממשלתיים הם קשיחים יותר.

את זה הבין גם אלי עזור, שאימפריית התקשורת שלו ממשיכה לצמוח בכל שנה. גם תודות לכסף ממשלתי. עזור, אגב, מצליח לייצר יותר סינרגיה בין מותגים קטנים, שונים בתכלית ורחוקים בקבוצה שלו, מאשר קבוצת 'ידיעות אחרונות', שעדיין נאבקת לצמצם עלויות ולמקסם השפעה ורווחים. למה? כי בזו יש דנ"א ברור של "הפרד ומשול", שקשה מאוד לתקן. אצל עזור, זה פשוט "משול".

בכל מקרה, הקרב מול 'ישראל היום' מרגיש קצת כמו קרב האתמול. כל צעד של 'ידיעות' בתחום של "פגיעה במשפחת נתניהו" נענה בשנים האחרונות בתגובה עסקית חריפה מצד שלדון אדלסון. סביר להניח שבכל 2015 נראה תגובה מתמשכת כזו, בין השאר בחיזוק הנוכחות של 'ישראל היום' באינטרנט. כל ההון הפוליטי והכלכלי של מוזס כמעט בטל בשישים לעומת התזרים מבתי הקזינו של אדלסון. חבל, כי למרות כל הבעיות, 'ידיעות אחרונות' הוא עדיין עיתון טוב. ומוזס הוא לפני הכול מו"ל. על 'ישראל היום' ועל אדלסון  אי אפשר להגיד את הדברים האלה.
בכלל, נדמה לי שהמו"לים, הפוליטיקאים ושאר הגורמים שחרדים מאדלסון ותוקפים אותו, קוראים אותו לא נכון. 'ישראל היום' הוא לא 'ביביתון'. הוא 'שלדונתון'. להשקפתו של אדלסון, הוא זה ששולט בפוליטיקאים ומנווט אותם, למימוש השקפת עולמו. ביבי אינו מנהל אותו, הוא מנהל את ביבי ואת ישראל דרכו. ואם ילך ביבי, נמצא אחר. אז אל תצפו שפחות עצים ייכרתו לטובת בית הדפוס של 'ישראל היום' לאחר לכתו של נתניהו. להפך, אולי ייכרתו יותר.

צילומים// ניר קידר, איל ורשבסקי, 'הארץ'

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019