fbpx

רוגל אלפר: שנת המשבר שלי עם המדינה

0

2014 הייתה בשביל ליברלים יהודים אזרחי ישראל רבים שנת משבר ביחסים עם המדינה. אחרי שפרסמתי בתחילת ספטמבר במדור הדעות של ’הארץ‘ מאמר שכותרתו ”אני צריך לעזוב את הארץ“, שבו טענתי כי המאבק על ישראל כמדינה נורמלית שמיטיבה עם כל אזרחיה ומעניקה לכולם שוויון זכויות מלא הוא עניין אבוד וכי יש להכיר בעובדה שכוננה כאן מדינת אפרטהייד דו־לאומית אלימה ובריונית שמוקפת פנאטים דתיים מבית ומחוץ ושכלכלתה נדונה לקרוס תחת נטל הוצאותיה הביטחוניות התופחות, אמרה לי ערב אחד בתי בת ה־16 שאחת התלמידות בשכבה שלה סיפרה לה שאביה כינס את כל בני המשפחה מסביב לשולחן והקריא להם את מאמרי.
זו הייתה האינדיקציה הראשונה שקיבלתי על כך שאולי כתבתי משהו שנגע בנקודה שאנשים רבים טרודים בה. האינדיקציה השנייה הייתה שאבא לא אמר כלום במשך שלושה ימים, בניגוד למנהגו להלל ולשבח בבוקר הפרסום. השלישית הייתה שחבר שעובד באחד האגפים היותר חשאיים של מערכת הביטחון התקשר להגיד שבכנס שבו נכחו כמה מאות מהטיפוסים היותר ביטחוניים וחשאיים בישראל קם לנאום אחד מוותיקי ובכירי הגילדה ואמר שהמאמר שלי היה הקשה ביותר שקרא בחייו וכי כל הנוכחים מחויבים להקדיש לו מחשבה ולשאול עצמם אם אמנם אין יותר עתיד לילדיהם כאן.

כל זה כמובן בא לומר שאני כותב מאמרים נפלא שמאבחן נכונה את רוח הזמן וגם שאפילו אבא, בתום שלושה ימי שתיקה, אמר שצדקתי, בערך. אבל הרעיון למאמר בכלל לא היה שלי. לא היה לי שום רעיון לשום מאמר, ולא היה לי מושג שאני במשבר עם המדינה, עד שמכר שפגשתי באקראי בתור בסופר אמר שעוד באמצע שנות ה־80 הוא חשב שיש סיכוי שיתעופפו טילים על תל אביב. זה היה בשלהי אוגוסט, זמן קצר אחרי המלחמה, והוא נזכר שבאמצע שנות ה־80 הוא בכלל התגורר בסן פרנסיסקו, נולד לו שם ילד, הוא שגשג בעבודתו, התעמל הרבה ובקושי עישן, כי להצית סיגריה בקליפורניה זו פעולת טרור, הכול היה ממש סבבה אבל טיפ־טיפה משעמם, ובביקור המולדת השנתי מדי קיץ, עם החברים בבריכת גורדון, הוא נהג להשמיע תחזית חרדתית קודרת משהו ולפיה עתידים ליפול טילים על תל אביב. החברים אמרו שהוא משוגע לגמרי. מה קרה לך. טילים על תל אביב. נפלת על הראש? על מה אתה מדבר. אתה לא יודע על מה אתה מדבר.

אבל הוא התעקש. הייתה לו תחושה. בחזונו ראה טילים על תל אביב. לא יודע למה. עשר שנים הם חיו בסן פרנסיסקו, עד שחלאס, אי אפשר היה יותר עם השעמום, והם אמרו לעצמם, מה פתאום טילים על תל אביב, מה אנחנו…משוגעים לגמרי?! על מה אנחנו מדברים. אז ארזו את כל המיטלטלים ושלחו אותם במכולות באונייה לארץ ובינתיים עשו קרוס־קאנטרי עם הילד באמריקה, וכשאיזה רד־נק שלף רובה קצוץ קנה מהמושב האחורי של הטנדר וכיוון עליהם בגלל שסבר לתומו שהם עקפו אותו בתחנת דלק, הם אמרו לעצמם, כמובן, אין כמו בארץ. ונחתו פה יממה לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. נסעו לבית של הוריו, החליפו בגדים, חזרו לנתב“ג והמריאו לאנגליה, שם העבירו את המלחמה. והוא כל הזמן אמר, ידעתי. טילים על תל אביב. הנה זה קורה. מה עושים עכשיו.

החברים מבריכת גורדון היו חד־משמעיים. מדובר באנומליה. מקרה חד־פעמי חריג. אי אפשר להסיק מזה שום דבר. באמת שלא. סדאם סוציופט. מה אתה דואג. נגמר. האמת, לא הייתה לו ברירה. המכולה הגיעה לנמל אשדוד, ולא היה לאן לחזור. כבר לא הייתה עבודה בסן פרנסיסקו. אז הגיעו ארצה. ואז נרצח רבין. והתפוצצו פה אוטובוסים. גם בסנטר. ואז הייתה מלחמת לבנון השנייה. ו‘עמוד ענן‘. ו‘צוק איתן‘. לחזבאללה יש עוד מאות אלפי טילים. סדאם מת מזמן ועכשיו כולם סוציופטים. נתניהו ובנט, המתנחלים ונאמני הר הבית, חמאס ודאעש ונסראללה. אנחנו מוקפים סוציופטים. ויוקר המחיה כאן גם סוציופטי. הבן שלו קנה כרטיס בכיוון אחד לאמריקה. הוא מעודד כל מי שהוא מכיר לעזוב אם הוא יכול. אין מה לחפש פה.

כבר יצאנו מהסופר, הלכנו עם השקיות, והוא המשיך לדבר. מצד אחד, לא מוסרי לחיות כאן. בגלל הכיבוש והאפרטהייד. מצד שני, גם בלי כיבוש ואפרטהייד, משהו רע מאוד עובר על העולם המוסלמי. ושמאלנים ליברלים נוטים לחוש רגשות אשם ולחשוב שעוולות המערב אחראיות לכל הסוציופטיות שמשתוללת בעולם המוסלמי. לא רק בישראל. הוא דיבר על מקרה שאירע ביורקשייר. אישה שהתברר כי נאנסה במשך שנים ארוכות על ידי חבורה גדולה של גברים ונערים, ושירותי הרווחה לא נקפו אצבע להגן עליה למרות שידעו על המתרחש, מפאת אי־הנעימות – כי הנערים והגברים היו ממוצא פקיסטני. ובשירותי הרווחה חששו שיואשמו בגזענות. שמאלנים כמונו, הוא אמר, ישבו בבריכת גורד ון באמצע שנות ה־80 ולא הבינו לאן כל זה הולך.

אז הלכתי הביתה וכתבתי את ”אני צריך לעזוב את הארץ“. כעבור כמה ימים הלכתי למסיבה שבה רבים מהנוכחים היו אנשים שחיו שנים רבות בחו“ל ועשו שם חיל אבל חזרו ארצה מסיבות שלהם עצמם לא לגמרי ברורות (קשה להגיד ”בשביל הילדים“ כשהתחביב החדש של הילדים זה לריב על הספירה המדויקת של הפיצוצים בעת אזעקה בחדר המדרגות), ונשארים מסיבות שלהם עצמם עוד יותר לא ברורות (קשה להגיד ”בשביל ישראל“ כשישראל מחרבת עצמה באיזו אורגיה בלתי נשלטת של הרס עצמי), ובכל זאת נשארים. לכולם היה ברור שנתראה כאן באותה מסיבה שנתית גם בשנה הבאה.

בפעם הבאה שפגשתי את מכרי בתור בסופר חייכתי לקראתו, משוכנע שיברך אותי על מאמרנו המשותף, שהוא הגה ואני כתבתי. ”אתה עדיין כאן?“, הוא שאל, בתמיהה מעושה. זה לא בישר טובות. ”ברור“, אמרתי לו, ”לא הייתה לי שום כוונה או יכולת לעזוב עכשיו, רק כתבתי שאני צריך לעזוב עכשיו. אתה מבין? שאני צריך, לא שאני ממש עוזב“. ”כולם שונאים אותך“, הוא אמר להפתעתי, ”הכעסת הרבה מאוד אנשים“. לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. הדגשתי בפניו שהצגתי, בעצם, את הטיעונים שלו. ואז התברר לי שהפרתי קוד חברתי ראשון במעלה, את הצו הקטגורי של שיירי השמאל הישראלי: מותר לדבר על עזיבה בחדרי חדרים אבל לפרסם שצריך לעזוב?! איפה נשמע כדבר הזה, לא ייאמן כי יסופר. החוצפה. זה נורא לא יפה. כי איך ירגישו אלה שנשארים מאחור? כמו ציפי שביט בשיר ”כולם נסעו בג‘מבו“. נטושים. לא נעים. חוץ מזה, אמרת שאתה רוצה לעזוב? אז תעזוב. אם אתה עדיין כאן, אתה פשוט לא רציני.

אישה שעמדה מאחורינו בקופה התפלאה לראות רביעיית מילקי בסל שלי. היא הציעה שאחכה עם המילקי לברלין. גם היא כעסה עליי מאוד. לא בגלל שאמרתי שאני צריך לעזוב. ולא בגלל שאמרתי שאני צריך לעזוב אבל לא עזבתי. אלא בגלל שבטיעוניי לעזיבה בקושי התייחסתי לסוגיית יוקר המחיה. היא הביטה בי בשאט נפש. בעיניה אני בוגד. חבר ילדות אינפרנד אותי בפייסבוק. הוא בכלל היגר לצרפת לפני 17 שנה אבל חזר לתל אביב ועכשיו הוא נשבע שהוא מוכן למות כאן בהגנה בגופו על פליטים מסודאן שחוטפים מכות מכהניסטים. עצבנתי אותו. שאני אלך, בכיף. מה אכפת לו. אבל למה הייתי חייב לספר לכולם. וחוץ מזה, לאן כבר תלך? מי עורף ראשים בשביל דאעש? זה נער מלונדון, זה מי. אז בבקשה. סע לשם. ותשמור על הראש שלך. ומעבר לכל זה, הוא אמר בלהט, תראה כמה יפה תל אביב בגשם.

היא אכן יפה. אבל אין בה תקווה. נדמה לי שרבים הבינו ב‘צוק איתן‘ שזה לא ייגמר באוגוסט 2014, העניין הזה עם הטילים. ברור שיהיה עוד סבב מול חמאס. אבל גם מול חזבאללה. ואולי גם דאעש. ואנשים מסתכלים על הילדים שלהם ואומרים, לא רק שהם לא יוכלו לקנות פה דירה, אני לא רוצה שהם יספרו פיצוצים בחדר המדרגות, ואני יודע שהמשחק הזה, של לספור את הפיצוצים, הוא מעטה הגנה פסיכולוגי דק ושברירי מאוד. זה לא מקום לבנות בו חיים, כשהגזענות האלימה משתוללת, הטרור משתולל, ויש רק שתי ברירות: הדחקה מוחלטת או התקף חרדה. הדחקה או חרדה – כי להשפיע אי אפשר, ולשנות אי אפשר. אנחנו מיעוט מבוטל פה.

ואז פגשתי איש עסקים, מצליח מאוד, שחזר ארצה עם משפחתו לפני כמה שנים, למגינת לבה של אשתו המתגעגעת לחיים באמריקה, שאמר לי שמה ש־80 אחוז מהציבור רוצים זה שקט. 80 אחוז רק רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. לא מעניין אותם הר הבית וגם לא יהודה ושומרון ולא חוק הלאום, הם רק רוצים שקט. הוויכוח הוא על איך להשיג את השקט הזה. בדרך של בנט או בדרך של דב חנין. זה ויכוח על שקט. סכסוך על שקט, לא על רעש. כל הקרע הזה בעם, ההפגנה ההיא בכיכר ציון, ההתנקשות ברבין, הבריונות בכיכר הבימה ב‘צוק איתן‘, רק בגלל ויכוח על שקט. איך משיגים שקט. זה ויכוח טכני, הוא אמר. אין חילוקי דעות על המהות. כולם רוצים שקט.

שקט, הוא אמר, זה המוצר הכי מבוקש כאן. זה המכנה המשותף הגדול של כל הפלגים הכל כך שונים בציבור הישראלי. המיליון שליוו את הרב עובדיה בדרכו האחרונה – רק רוצים שקט. ערבים בגליל וביפו רק רוצים שקט. המצביעים של לפיד ברמת השרון – רק תן להם שקט. ובגלל שזה מה שכולם רוצים, בסוף זה מה שיהיה. תימצא הדרך. איש אופטימי.

חבר הילדות שאינפרנד אותי הסכים. ”שכל אחד יעשה את השיט שלו“, הוא אמר, ”אנשים עושים כאן יופי של שיט. זאת בדיוק הבעיה עם ההכרזה שלך שצריך לעזוב. רוצה לעזוב, בבקשה, תעזוב. זה השיט שלך. אבל תעשה אותו בשקט ואל תפריע לי עם השיט שלי“

הבעיה היא שאתה לא יכול לעשות את השיט שלך כשטילים נופלים לך על הראש. ולא מוסרי שתעשה את השיט שלך כשהמדינה מפעילה בשמך מנגנון כיבוש. וקשה לעשות את השיט שלך כשדוקרים אותך בתחנת רכבת, או מנסים לדרוס אותך ברחוב. שכל אחד יעשה את השיט שלו זה יופי של מוטו ליברלי, שבישראל נהיה פחות ופחות ישים. והבעיה הגדולה יותר היא ש־80 אחוז מהציבור רוצים אקשן, לא שקט. בשלהי 2014 אפשר להרגיש את זה כאן באוויר. אפילו ביבי ההססן והפסיבי מחפש אקשן. ואם יש פרצוף לאקשן הזה, לתחושת איבוד השליטה, זה לא ביבי, ואפילו לא בנט חובש הכיפה (הסטריאוטיפ של הכיפות הסרוגות הוא שהם מחפשים אקשן ציוני). הפרצוף של האקשן הוא של איילת שקד.

שקד היא לא דניאלה וייס ולא אורית סטרוק. היא לא נראית כמו גוש אמונים. לא נראית כמו חברה של חנן פורת. לא נראית אחת שמסתובבת על גבעות בשומרון ורוקדת עם נשים עטויות כיסוי ראש שלהן ברק מוזר בעיניים ומבטא אמריקאי כבד ועם גברים לבושים בדובונים צה“ליים שכיפה מחוברת בסיכה לבלורית מקפצת על ראשם כשהם מפזזים מסביב למדורה בסבסטיה. שקד היא לא אקשן נוסח שנת 75‘. לא אולד־סקול. שקד היא תל אביבית. זה הסיפור החדש. לא גרה בחברון, מבוצרת באיזה בית מוקף פלוגת חיילים שומרים, מחליפה חיתולים לשרשרת הבלתי נדלית של תינוקות שהיא מולידה נון־סטופ, מנופפת אגרוף ומסמנת וי מהגזוזטרה, נותנת לרזי ברקאי ראיונות היסטריים ברדיו. זאת לא שקד. שקד נראית כמונו. מדברת כמו דרום אפריקה של פעם. אבל נראית כמונו. זה מה שמפחיד. היא מבבלי. היא מגדות הירקון. פעם כתב מאיר ויזלטיר בשיר שהוא יהיה מוכן להרים נשק ולהילחם כשהאויב יגיע לגדות הירקון. הוא כבר שם. אבל זה לא האויב שעליו הוא חשב. זו איילת שקד.

היא נראית ’פוקס ניוז‘, לא? באופן כללי, זה הסטייל שלה. מראה מוקפד ואופנתי של מנכ“לית בנק. דיבור שגורם ללימור לבנת להישמע כמו רשג“דית בצופים מעבירה פעולה על ז‘בוטינסקי. שקד באה טו קיק אס. בלי חוכמות. ושקד יודעת לדחוף חקיקה. שקד משפיעה. שקד משנה את המציאות. היא לא רק בלי חוכמות, היא גם חכמה. והיא ממסמסת את כל מה שידענו על זהות פוליטית בארץ הזו. מטשטשת גבולות. היא נראית תל אביב ומדברת חברון. אי אפשר לתייג אותה כהזויה, או סהרורית, או תימהונית. היא לא סתם נראית מיינסטרים. זה לא מקרי. היא נראית זרם מרכזי, כי היא זרם מרכזי. איילת שקד היא ה־80 אחוז החדש. שקט? לחזור בשלום הביתה? לא. כלומר, ההפך. רק אקשן.

יודעים מי רוצה שקט? גדעון סער. זה מה שהוא כשר הפנים רצה בשבתות בתל אביב: שקט. וגם הוא התל אביבי החדש. וגם הוא רצה שבשבת כל אחד יעשה את השיט שלו. בשקט.

2014 היא השנה שבה נגמרה ההדחקה. ישראל נהפכת למדינה דו־לאומית, שטופת עימותים אלימים שהולכים ומסלימים. השיח של השמאל עבר כאן בשנים האחרונות, בעיקר מאז מחאת קיץ 2011, דה־מרקריזציה, שגורסת שאין מה לדבר על המצב המדיני כי אותו אי אפשר לשנות, ולכן צריך להפנות את כל המרץ והתעוזה לשינוי מבנה הכלכלה. אבל ב־2014 התברר שצריך להקשיב לאיילת שקד, לא לדפני ליף. למרות מחאת המילקי שצצה אחרי ’צוק איתן‘, הנושא על הפרק עכשיו הוא לא קוטג‘ ולא מילקי. אפשר לומר: מחאת המילקי צצה אחרי ’צוק איתן‘ כעוד מנגנון להדחקת האמת שנחשפה במלחמה במהלך הקיץ – שאי אפשר להמשיך לחיות כאן. הנושא הוא כל מה שאיילת שקד מדברת עליו. המדינה הדו־לאומית, שהיא קוראת לה מדינה יהודית בגלל שתושביה הערבים אינם שווי זכויות, ורובם כלל אינם אזרחים. זה הנושא. זו הסיבה שיהודים ליברלים שרויים במשבר קשה עם ישראל. הם הבינו שהמחאה האמיתית היא ישראל עצמה. ישראל היא מחאה נגדם. ישראל היא מחאה נגד השקפת העולם שלי, החלומות שלי וסדר העדיפויות שלי.
וגם ב־2015 אמשיך לחיות בה.
”מה קורה עם המשפחה שהקריאה את המאמר שלי מסביב לשולחן האוכל?“, שאלתי את בתי. ”הכול כרגיל“, היא אמרה.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

איור//תום אנגלר

שתף