fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

רואים ואינם נראים | עינב עמרם-אשרוב

יושבים על כיסא, בוהים באוויר, סובלים מחרדות, מרגישים כמו אוויר וניצבים אל מול מערכת שפשוט לא מסוגלת לראות אותם. עינב עמרם־אשרוב שחזרה את חוויית התיכון שלה עם עוד שישה נערים ונערות שלומדים בתיכון כיום, בטקסט שהוא פסיפס מדכא שמשרטט את כישלונה של מערכת החינוך

0

היה לי סיוט, והוא חזר על עצמו כמעט בכל לילה. הוא התחיל במורים שהסתכלו עליי ואמרו לי: "מה?? אבל את לא השלמת בכלל את כיתה ט'!! איך את חושבת להשלים 12 שנות לימוד ככה??", ובהמשך מצאתי את עצמי יושבת באותה כיתה, באותו בית ספר, סביבי ילדים לא מוכרים ואני נאלצת להיצמד לכיסא מבלי לזוז וללמוד מחדש את השיעורים שמהם ברחתי כשהייתי תלמידה. 

הסיוט הזה היה נוכח במשך כל שנותיי בתיכון, ועד שסיימתי את כיתה י"ב והחזקתי את תעודת הבגרות (המצוינת) שלי ביד הוא לא נעלם. פה ושם הוא עוד חזר לבקר אותי ברגעים של חולשה, למשל כשהתקשיתי בקורס כזה או אחר בתואר הראשון. אז זו באמת הייתה סיטואציה מגוחכת, משום שכבר הייתי מבוגרת, ועדיין אולצתי לשבת בכיתה עם בני 14. אף על פי כן, ההרגשה הייתה אמיתית ומחניקה. היום, כשכבר חלפו 30 שנה מאז שהפכתי את ההברזות מבית הספר לאומנות, וכשאני ניצבת בפני השלמת דוקטורט בחינוך, תודה לאל, הסיוט הזה כבר לא איתי. 

אולי אני דרמטית. הרי מה בסך הכל קרה? לא יותר ממה שכל בני הנוער חווים בתקופת התיכון: בדידות מתמשכת, התעמרות מצד המורים, התעלמות מקיומי, תחושה שאני שקופה. אני קטנה מדי, גדולה מדי, מכוערת מדי, טיפשה מדי, נמוכה מדי, גבוהה מדי, רזה מדי, שמנה מדי, יותר מדי ודי. והרי לא בכל מקום זה היה כך, רק בבית הספר. אחר הצהריים הדרכתי ילדים והרגשתי מוצלחת וטובה במה שאני עושה.

ובכל זאת, שנים חלפו מאז: מחשבים השתכללו, טלפונים סלולריים נמצאים בכל מקום, מלחמות התחילו והסתיימו ויתחילו שוב, מדינות הגדירו את עצמן מחדש, מדונה שינתה את כל הרפרטואר המוזיקלי שלה, אבל בבית הספר הזמן עצר מלכת והכל נראה בדיוק אותו הדבר. אותו ארגון, אותו מבנה, אותה חלוקה לכיתות, אותו סידור ישיבה, אותה מערכת שעות, אותן שעות, אותן הפסקות, אותן מטלות, אותם שיעורים, אותם מבחנים, אותן בגרויות, אותו יחס. אלוהים אדירים – אותו היחס. 

אין צורך להאמין לי, תשאלו את הילדים סביבכם, שמעו את הסיפורים שלהם. סיפוריהם של בני הנוער חושפים את העובדה שמה שהרגשנו אז הם מרגישים היום. קולם של בני הנוער לא נשמע. כך היה הסיפור שלי בתקופת התיכון, כך גם סיפורי התלמידים היום.

כולנו מספרים, מ־0 ל־100

לפני 30 שנה הייתי תלמידה מצטיינת. אבא שלי מספר עד היום איך קראו לו במהירות להגיע לבית הספר היסודי שלי, והמנהלת בישרה לו בהפתעה שהשגתי את הציון הגבוה ביותר בבית הספר בבחינה הפסיכוטכנית. "אני יודע שהיא חכמה", הוא אמר להם,  "איך אתם לא ידעתם את זה?".

הייתי תלמידה שקטה. בולעת ספרים, מציירת ציורים, כותבת סיפורים, נצמדת לקיר, מדברת רק כשחייבת. מי שמכיר אותי היום יצחק בקול רם מהתיאור. בצדק. מפני שהיום אני לא שותקת יותר. פעם, גם כשדיברתי לא שמעו את קולי. היום כואב לי לראות ילדים וילדות שותקים כשעיניהם צועקות שזה אבוד, כי אף אחד גם ככה לא מקשיב כשהם מדברים. 

כשאני מצליחה לדובב אותם – וכמה זמן עובר עד שהם מאמינים שאני באמת רוצה לשמוע – הם מספרים את הסיפור שלי: סיפור על כישלון מערכת החינוך שמגלגלת את האחריות על התלמידים, ששמה את כל כובד משקלה עליהם ודורסת אותם במרוץ שלה למצוינות ולהישגיות בכל מחיר. 

בחוויה המלחיצה והמאיימת, שמקדשת ציונים ויוצרת אווירה רעילה של תחרות והישגיות, קשה למצוא אמפתיה, רוך, תשומת לב ואהבה, וממילא התלמידים לא יזהו אותם גם אם יצוצו במפתיע. שכיח יותר לשמוע את אותן המנטרות: "אתם חייבים להצליח במבחן הבא", "אם תיכשלו יורידו אתכם מהמגמה", "מה יהיה עם תעודת הבגרות שלכם?", "נכשלתם במבחן", "הציון הזה לא מספיק טוב", "לא ייצא מכם שום דבר אם תמשיכו ככה". 

יותר מדי ילדים מספרים שהשווי שלהם במערכת נקבע על פי הציונים. לא מי ומה הם, לא מה הם רוצים ומה הכישרון שטמון בהם. לכל ילד מוצמד מספר שדרכו רואים אותו – הציון בתעודה. מספרים־מספרים, מ־0 עד 100. 

זה הסיפור שלי, הסיפור שלהם: שישה בני נוער שהסכימו לשתף אותי בחוויה האישית שלהם בתיכון. תלמידים מצטיינים, תלמידים גרועים, תלמידים שאכפת להם ותלמידים שכבר לא. בנים ובנות, בתי ספר שונים, ערים שונות בישראל, מורים שונים, והכל אותו הדבר, בדיוק כמו שחוויתי אני לפני שנים. על כן, נספר את הסיפור שלנו יחד, משלימים אלה את אלה, משפט אחר משפט – מייצרים יחד סיפור אחד גדול וכואב. 

צילום: Getty Images

מחנק, בדידות, חרדה

הסיפור שלי מתחיל בשנה הראשונה בתיכון. היא לא הייתה מדהימה במיוחד. הגעתי עם כ־20 חברים וחברות מבית הספר הקודם, וכולם, מלבדי, שובצו בכיתה המקבילה. כבר לא התחלה טובה. לא היה לי עם מי לדבר ולא הצלחתי ליצור לעצמי חברויות חדשות. הרגשתי שמיותר להיות במקום שלא רוצים אותי בו. 

• "היה עליי לחץ לימודי גדול מאוד, הכל היה נורא חדש והכל נמחק, החברים נעלמו. • היה מקרה של ריב עם חברים, אחרי שכולם כעסו עליי בקושי באתי לבית הספר. לא היה לי כוח, ולאט־לאט גם לא היה לי אכפת. בייחוד כשאנשים שונאים אותי שם. • אחרי שרבתי עם חברה שלי הייתי חייב לצאת מבית הספר, לא יכולתי להיות שם יותר" (•ליה •רועי •זיו).

חוויתי תחושת בדידות ונתק מהחברים, אבל זה לא היה הקושי היחיד. התלוו אליו נוהלי משמעת נוקשים ושיטת לימוד שבה היה נהוג לקרוא במפתיע לתלמידים לעמוד מול הכיתה ולהישאל על שיעורי הבית. זה נתן לי תחושה שלאף אחד לא אכפת ממני ומהרגשות שלי בבית הספר. 

• "המורה שלי למתמטיקה הייתה צועקת עליי כשלא ידעתי לענות או כשטעיתי. בגלל זה לא רציתי יותר לענות, וגם בגלל זה היא צעקה עליי. • יש אצלנו בכיתה תלמידים ששואלים אותם על שיעורי בית והם נכנסים לחרדות. אין להם בעיה לשבת איתך אחד על אחד, אבל כשהמורה שואלת אותם – הם לא עונים או מתחילים לבכות או מבקשים שיעבירו את השאלה למישהו אחר. • קשה לי לענות על שאלות ליד הלוח. אני לא מצביעה בכיתה ולא עונה מול כל הכיתה. אמרתי להם את זה. • פעם לא היה מלחיץ אותי אם אני טועה, ועכשיו אני בלחץ מלטעות ובגלל זה אני לא רוצה לדבר בכלל בשום שיעור. כועסים כשאני טועה, אז למה שאנסה? • אין בעיה לעמוד מול כל הכיתה. אבל אני לא אצביע ואענה על שאלות שנשאלות. • היום כבר לא שואלים אותי, כי הם למדו שאני לא משתתפת. פעם היו שואלים, ובשנה שעברה, בגלל שראו שלא כל כך עניתי, החליטו שהם בוחרים את הילדים שעונים ולא מאפשרים לילדים לבקש לענות. ביקשתי שלא, אבל כולם חייבים. זה מכוער, כי זה לא משאיר לי מקום לומר 'לא'" (•ליה •רועי •אלה •זיו •קורל •דניאל).

עברו חודש וחודשיים מתחילת השנה והמצב לא נעשה קל יותר. מיום ליום הרגשתי שאני הולכת ונחנקת, היה לי קשה להיות בכיתה, אבל הייתי חייבת להישאר לשבת למרות הכל. בשלב מסוים הרגשתי שמבנה בית הספר סוגר עליי, לא הרגשתי נוח בשום מקום. 

• "בכל נשימה שלי בבית הספר אני מרגישה שאני לא בסדר, ועדיין מסתכלים על זה כאילו המעט שאני צריכה לעשות זה להישאר שם ולהחזיק מעמד. • בגלל הלחץ והחרדה עכשיו אני שקטה יותר, פחות מדברת ופחות מתמודדת עם מבחנים ועומדת ומדברת עם קהל. בעבר הייתי אחרת. • הכל התחיל להידרדר. התחילו להלחיץ שהלימודים הרבה יותר חשובים מהבריאות הנפשית שלנו, ובשילוב הלחץ החברתי היה לי קשה מאוד. אני מכירה הרבה ילדים שהתחילו לקבל התקפי חרדה והתמוטטו מהלחץ שהופעל עליהם בבית הספר. • הם מחנכים למצוינות, אבל בעצם מחנכים לפחד מטעות. ואני חוטפת על זה שטעיתי. • אני מגיעה למבחן לחוצה מראש, כי גורמים למבחן להיות מלחיץ. • מתחילת השנה אני לא מצליחה ליהנות מדברים, אני בלחץ כל הזמן והכל סביב ציונים. גם כשהיינו בחופשה, כל הזמן דאגתי בגלל ציונים. אני נופלת בין הכיסאות ואף אחד לא רואה את זה ולא יכול לעזור. • אני חושב שאנחנו לומדים להיות קשים מאוד עם עצמנו. עשו לנו שטיפת מוח. אנחנו חייבים ללכת לבית הספר ומפחדים לא להגיע (•דניאל •ליה •קורל •אלה •זיו).

הולכים ונמוגים

לאט־לאט הפסקתי להקשיב בשיעורים, הפסקתי להתייחס למבחנים ולשיעורי בית. התחלתי לקבל ציונים גרועים ונכשלים. 

• "הייתי במצב רע, והציונים שלי הפכו כולם לנכשלים. בית הספר רצה להעיף אותי מכיתת המצטיינים לכיתה רגילה. הבושה הייתה גדולה, אני אמורה להיות חכמה והפעילו עליי לחץ שמוטט אותי. • התחילה לי חרדת בחינות, הגשתי מבחנים ריקים ומבחנים באיחור כי לא ידעתי איך להתנהל. • הכללים נוקשים מאוד, בהתחלה מפחדים מאוד כי רוצים להתקבל למגמות, אבל בשלב מסוים כבר לא אכפת לך. • הייתי מסיימת מבחן, ובכל הזמן שעבר עד לקבלת הציון הייתי בחרדה. הם לא מבינים, מלחיצים אותנו כדי שנלמד ואז לא מבינים למה אנחנו בלחץ" (•קורל •ליה •רועי •דניאל).

על כל הקשיים שחוויתי – החברתיים, הלימודיים, האישיים – לא דיברתי עם אף אחד. אף אחד לא היה מודע לכך שקשה לי. אבל כשאני חושבת על זה היום, הייתי ילדה ואף אחד לא באמת הסתכל עליי או טרח להגיד לי מילה טובה. בעיקר העירו הערות והעבירו ביקורת על דברים מיותרים כמו איחורים או תלבושת אחידה.

• "אתה יכול לרצות למות, ועדיין מחייבים אותך להיכנס לשיעור כי זה מה יש. אף אחד לא ייתן לך להיות מחוץ לשיעור כדי להירגע. סדר העדיפויות זה הלימודים והשיעורים ואחר כך הבן אדם. • באחד המקרים שבהם הייתי במצב לא טוב, הרכזת אמרה שהיא לא תצא מהחדר שהייתי בו ובכיתי עד שאני לא אירגע. ביקשתי שתיתן לי להיות לבד, והיא לא הסכימה. 'עד שאת לא לוקחת את עצמך בידיים, אני לא עוזבת', היא אמרה לי. והיא אמרה שהיא לא מקבלת את ההתנהגות הזו בבית הספר, לא מקבלת את זה שאני חוטפת התקפי חרדה. • חברה טובה שלי ישבה בכיתה בזמן מבחן והיה לה התקף חרדה, והמורה אמרה לה: 'ממה את נלחצת כל כך? אם למדת את החומר, את יודעת אותו, ואם את נלחצת זה אומר שאת לא יודעת, שיש לך סיבה להילחץ'. • אני נעזרת ברסקיו במבחנים, והמורה ללשון ראתה שהוצאתי את הטיפות ואמרה: 'אוי, מישהי כאן ממש לחוצה מהמבחן'. • היה לי רק מורה אחד שבא לקראתי, שראה בזמן מבחן שנכנסתי ללחץ. הוא עצר והכריח אותי לאכול ולשתות ולהירגע לפני שאחזור למבחן" (•זיו •קורל •דניאל •אלה •ליה).

בשלב מסוים הרגשתי שנעלמתי לגמרי מהרדאר של המורים. יכול להיות שזה נבע מהעובדה שקיבלתי ציון גרוע אחרי ציון גרוע והם התחילו להתעלם ממני, כאילו כל מי ומה שאני זה רק הציון שאני מקבלת. כנראה החליטו שאני לא שווה את המאמץ. 

• "יש מורים שלא מעניין אותם, הם רק רוצים להעביר את החומר ולא משנה להם אם קלטת או לא קלטת. הכי קל להם להגיד: 'אתה לא מבין את החומר. רד ל־4 או 3 יחידות לימוד'. •הם לא יודעים איך להתמודד עם חרדת בחינות. בכלל לא יודעים להתמודד עם משברים. לא רואים את המשבר עד שזה פוגע בציון. וגם כשזה פוגע בציון, הם לא יודעים מה לעשות עם זה. • יש לי בעיות ב-4 יחידות לימוד מתמטיקה, אז המורה אמרה שארד ל־3 יחידות. במקום לתת לי עזרה ולחזק אותי שאשאר ב־4 יחידות. • אם יש לי ציונים טובים, אז המורים לא חושבים שיש לי בעיה. מסתכלים רק על הציונים שלי ולא על איך שאני מרגישה. הם לא מבינים שיכולה להיות בעיה גם אם הציונים שלי נשארים על 100" (•רועי •אלה •ליה).

ידעתי שלא רואים אותי, אבל לא ידעתי אפילו עד כמה. הבנתי את זה רק בסוף השנה, כשהמחנכת אמרה לאבא שלי שהיא אפילו לא ידעה שתלמידה בשם שלי נמצאת אצלה בכיתה.

• "אני לא אומרת שלמורים לא אכפת, אני מתארת לעצמי שכן אכפת להם, אבל מעטים האנשים שאכפת להם מספיק כדי לקחת את זה למעשים. • יש תחושה שיש מורים שרק רוצים לעבור את היום. • יש מורים שרואים עליהם שאתה לא מעניין אותם. • חלק מהתפקיד של המורים זה להיות שם בשביל התלמידים. אבל הם מבוגרים שרואים ילדה בוכה, יבואו אליה לדקה ואז יעיפו אותה לשיעור. אין תמיכה, אין עזרה. • ברגע שהבינו שאני עוזבת, לא נשארת בכיתה הזו יותר או בבית הספר שלהם, הם לא התעניינו בי" (•אלה •דניאל •רועי •זיו •קורל).

צילום: Getty Images

מועמדים להדחה

באחד הימים עליתי לאוטובוס לבית הספר ולא ירדתי בתחנה. המשכתי לנסוע עד לתל אביב, הגעתי לים, ואחר כך נסעתי לדיזנגוף סנטר. מאותו היום לא הגעתי לבית הספר באופן קבוע. לפעמים השתדלתי להגיע יום כן ויום לא, כדי שלא יצליחו לעלות עליי ולבקש אישור הורים או אישור רופא. אבל את רוב השנה ביליתי במקומות אחרים. 

• "הייתי מבריז המון, בעיקר בגלל משברים – אישיים, חברתיים. לא באמת אכפת להם מהסיבה, יש להם דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתעסק עם ילד אחד. • הרבה פעמים כשאני קמה בבוקר ואני לא במיטבי, אני מרגישה אשמה כשאני לא הולכת. • הלחץ לא מגיע מההורים, הם לוחצים עליי לשחרר ולא להגיע, לתת לעצמי חופש, אבל מבחינתי אני חייבת לבוא לבית הספר. • אם תופסים את ההברזה מטפלים בה, ולא במשבר. • אני לא מצליחה ללמוד בבית הספר. אני מלמדת את עצמי את כל החומר אחר כך בבית. אני באה לבית הספר ולא עושה כלום, אבל אני לא מסוגלת לא לבוא. • אני לא מגיע בבוקר וחותך באמצע, אני חכם מדי בשביל זה. יש חור בגדר, אני קופץ באמצע שיעור והולך הביתה. יש מקרים שאני לא מגיע בכלל. עדיף לא להגיע בכלל. •בית ספר זה לא מקום להיות בו כשאתה מרגיש רע, כשרע לך, כשאתה במשבר. כי אין תמיכה. אף אחד חוץ מהחברים שלך לא יעזור לך" (•רועי •דניאל •ליה •קורל •זיו).

הדבר היחיד שמנע ממני לקרוס לגמרי הייתה קבוצת נוער שהייתי בה אחר הצהריים, במסגרת המתנ"ס. הדרכתי והתנדבתי, ושם הרגשתי שרואים אותי ויודעים מה אני שווה. אולי בבוקר הייתי בלתי נראית, אבל בערב הייתי קיימת. 

• "במסגרת אחר הצהריים מכוונים שלכולם יהיו חברים. יש תחושה כללית שאתה בא עם מטרה משותפת, לעזור אחד לשני, והמטרה המשותפת מקרבת ומאחדת, בבית הספר אין מטרה משותפת. • אם לא בכיף שלי ללכת אחר הצהריים, אני לא אלך. אין להם מה לכעוס עליי, ואם כן כועסים זה נובע מתחושת אמון של סמכו עליך. • זה מקום שאתה מרגיש שייך אליו, מקבלים אותך לא משנה מי אתה ואיך הציונים שלך. אוהבים אותך בלי תנאים. • זו בחירה, ויש הבדל מהותי בין לבוא לבית הספר לבין לבחור להגיע למקום אחר. • אין לי אפשרות להביע דעה בבית הספר, אומרים לי: 'אנחנו לא באים לכאן כדי לפתוח פה דעות', שם אני יכולה להביע את דעתי. • אני לא מפספסת את זה כי זה מה שמרים אותך, נותן לך את הכוחות להמשיך לעוד יומיים בבית הספר. זה לא רק עוצר את הרע, אלא מוסיף את הטוב. • שם מקשיבים לנו, אם יש צורך מסוים, מספקים אותו. זה מקום שאתה בוחר לבוא אליו, וגם המבוגרים בוחרים לבוא אליו, וזה עושה את כל ההבדל" (•זיו •רועי •דניאל •ליה •קורל).

בסוף השנה קיבלתי תעודה מלאת נכשלים והערה מהוועדה הפדגוגית שאני לא עולה כיתה. אף אחד לא דיבר איתי על כך לפני כן, אף אחד לא הכין אותי או קרא להורים שלי. הם החליטו מה שהחליטו בלי לשאול או לשמוע אותי. 

• "הייתה לי ועדת משמעת עם סגן המנהל על ההיעדרויות. ואם ההורים שלי לא היו שם, לא הייתי בבית הספר. רצו לשלוח אותי לוועדה עירונית ולהעביר אותי בית ספר, להשאיר אותי כיתה. הוועדה לא דיברה איתי. • היו לי שני נכשלים, אולי שלושה, ורצו להוריד אותי כיתה או להעיף אותי" (•רועי •דניאל).

הסיפור שלי נגמר דווקא טוב. לא הסכמתי להישאר כיתה ועברתי לבית ספר אחר, מחוץ לעיר, שהיה מוכן להתעלם מהתעודה האיומה ההיא. שיפרתי שם את הציונים שלי, ובסוף השנה הגשתי בקשה והתקבלתי לתיכון מעולה ליד הבית שלי, שהאמין שאפשר להגיע להישגים בלי לרדת לחייהם של התלמידים. סיימתי שם עם בגרות מלאה וציונים גבוהים. כנראה לא אני הייתי הבעיה, אלא המערכת. 

• "מורה צריך להבין את הילד. לא ללמוד רק הוראה, אלא פסיכולוגיה, טיפול, עזרה, לדעת איך לפנות לילד. מבחינתי שיידע לאלתר. לבנות מערך שיעור בשלוף. • יש מורים שרואים אבל לא יודעים מה לעשות, ואולי יש מורים שלא יודעים איך לאכול את זה שלילד יש התקף חרדה. • אצלנו מביאים הרצאות אבל לא על בעיות נפשיות, דיכאון, חרדות, שום דבר. • אני מרגיש שזה נושא שלא נמצא על השולחן, לא מדברים על שום דבר שנוגע לבעיות של תלמידים. אולי אם הייתה למורים מודעות לכך, הם היו יודעים לראות תלמידים שמתמודדים עם חרדות מבית הספר, שמובילות לשימוש בסמים ובאלכוהול" (•זיו •קורל •ליה •אלה).

בחנו את עצמכם

נהוג לסיים בנימה אופטימית, להציג תפיסות ועמדות של מורים ומחנכים שמצליחים לנהוג אחרת. אולי לתאר את הקושי במערכת הבית ספרית שמתעמרת גם במורים ולא רק בתלמידים. הייתי יכולה לסיים בתיאור התוכניות לשיפור, החזון והתקציבים שמשמשים לטיפול בכל הנאמר לעיל. אבל לא. לא כאן. לא הבאתי את קולם של המבוגרים
במערכת החינוך מתוך בחירה. אנחנו שומעים את אנשי החינוך והמומחים יותר מדי, ואילו קולות התלמידים נעלמים ומושתקים באופן יומיומי. הגיע הזמן להגביר את הווליום. 

תגידו לי: "כן, ככה זה. אין מה לעשות. כולנו עברנו את זה. הם מפונקים. בכלל הדור הזה, כולם מפונקים". אבל רגע: כולם מפונקים? כל דור ודור? כל בני הנוער מגיל 14 עד 18 הם מפונקים, מופרעים, חצופים, בלתי נסבלים? האם זה הגיל או אולי זו ההתעלמות שלנו מהצרכים שלהם, מהחוויה בתיכון שמגמדת אותם ומתעלמת מהמצוקות שלהם?

ושאלה נוספת לי אליכם, ונסו לענות עם יד על הלב: 

האם הייתם מוכנים לעבוד במקום שאליו אתם חייבים להגיע בכל בוקר ולשבת על כיסא כל יום, כל היום, שבע שעות? שמונה שעות? תשע שעות? עם הפסקות מעטות ואיסור לקום בשום אופן? בכל הזמן הזה עליכם להקשיב ולבצע את ההוראות של אנשים שעומדים מולכם, מדברים, מסבירים, שואלים, מאיימים עליכם. 

מובן שעליכם להיות מרוכזים לחלוטין, שבע-שמונה-תשע שעות. לא לבהות, לא להירדם, לא להתעייף. מקום שבו עליכם לקבל רשות לכל דבר – לקום, לזוז, לדבר, לאכול. וכל הזמן הזה אתם נבחנים על מי אתם, מה אתם, איך אתם נראים ואיך אתם מתלבשים. אתם אף פעם לא מספיק טובים, ותכלס, לאף אחד לא באמת אכפת מה אתם חושבים ומה אתם רוצים. דעתכם אינה רלוונטית שם. האם אתם מוכנים לחזור לזה? לבית הספר?

אני כבר לא מתעוררת בלילה מסיוטים שמחזירים אותי לכיתה. אבל התלמידים של היום עדיין שם. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook