fbpx
Desktop Image Mobile Image

קמומיל, כלבים וכיתת יורים: עם שרה נתניהו בלהב 433 | מאת אמיר אורן

על הצלחתו של מני נפתלי וחקירות שרה נתניהו

0

חקירות שרה נתניהו

בסוף, איך אפשר בלי, זה חוזר למני נפתלי. האיש העיקש מהסיוטים של ראש הממשלה שרה נתניהו וראש הממשלה החליפי בנימין נתניהו. מי ששמו כמורכב משניים שהתוודעו היטב, אך לא לטובה, למעלליהם – ראש אגף החקירות מני יצחקי; והמלט של הפוליטיקה הישראלית, נפתלי בנט. מני נפתלי, שלא הבליג על אחת התכונות המאפיינות ביותר את הנתניהו'ז – הפרת הבטחה. פיתו אותו לתפקיד הבולעני של אב הבית במעונות, בהתחייבות למשרה קבועה בשירות המדינה, ולא קיימו? מני יילחם על צדקתו בכל מקום, בכל ערכאה, כבר שמונה שנים.

ומי שאין יכולת להשתיק, צריך להשמיד. ב־2013, חודשים לאחר שנפתלי נטש בזעם ויצא למאבקו, התברר לסביבת נתניהו שמבקר המדינה בודק את הוצאות בלפור וקיסריה. הידיעה ציננה את להט הבזבוז. חלפו שנתיים, וערב בחירות 2015, כשנתניהו נאחז פחד אמיתי מהפסד, התפרסם דו"ח המבקר, שלילי וחושפני. זאת למרות מזגו הנוח לבריות, בעיקר בריות ממשפחת נתניהו, של אותו יוסי שפירא. על כן נדרש קורבן זוטר, שכיר לעזאזל, שאליו תגולגל האחריות.

מצאו להם עם מי להתעסק. בקרוב אמור להסתיים משפט הדיבה של נפתלי נגד שליחי נתניהו להכפשתו. הם הופיעו מטעם הליכוד וראשו בפני מצלמות ומיקרופונים, כדי להודות בעובדות ולהתחמק מאשמה. אכן היו הוצאות גדולות, מופרזות – רק כשנפתלי כיהן בתפקיד הרם, לדבריהם, מנכ"ל כל־יכול, של אחזקת הבית. לא נתניהו הוא שנבהל מהביקורת המפשפשת וחדל, או ביקש מרעייתו לחדול משפיכת כספי המדינה לגיגית העולה על גדותיה, ושתביא לאחר ארבע שנים נוספות להרשעתה; מני אשם.

כשנפתלי הסתער עליהם בהתקפת נגד של תביעות דיבה, הגיבו בהיתממות שקופה, שלא הסתירה את הסתירות. יש להם חסינות, אמרו, כי פעלו כזרועו הארוכה ופיו הנוסף של כבוד ראש הממשלה, בעיצומה של מערכת בחירות; הם רק ציטטו נתונים מדו"ח המבקר והצביעו על מגמה ומתאם בין תקופות; בכלל לא אמרו שהבזבוז המקומם ההוא, שדעך, הוא בגלל נפתלי, אלא רק בזמנו; אבל אם כבר דנים בכך אז כן, זה בגללו.

משום מה לא הביאו נתבעי הדיבה את נתניהו להעיד לטובתם. אם כי סיסמתו הלא גלויה של האחרון היא "גם אם צריך, אני לא בא". לא לעזרת רעייתו בתיק המעונות, ולא לטובת דוד שמרון, יוסי כהן ואחרים בתיק הדיבה.

מני נפתלי בביהמ"ש // צילום: מוטי מילרוד, 'הארץ'

מני נפתלי בביהמ"ש // צילום: מוטי מילרוד, 'הארץ'

בתיק 4000, לעומת זאת, שם התייצב נתניהו לא מפני שצריך אלא כי הוכרח, שורבב מני נפתלי באמצעות עדותו של אילן ישועה, על לחצי הבעלים שאול אלוביץ' ורעייתו איריס לרצות את משפחת נתניהו. בין השאר, זרועותיו הארוכות של נתניהו, לעולם לא הוא עצמו בדיבור ישיר ומפליל, ביקשו להבליט טענה נגד נפתלי בדבר הטרדה מינית של עובדת במעון. (הטענה נבדקה והופרכה.) ישועה שמע או קרא את אלוביץ' מכנה את אנשי נתניהו, הטופלים על נפתלי: "פושעים שהשתלטו על המדינה".

קו ההגנה של אלוביץ' יצירתי. בתיק כזה, בלי יצירתיות אפשר רק לחתור לעסקת טיעון או להמתין בהכנעה להכרעת הדין. הגנת אלוביץ' מבקשת מהשופטים פרידמן־פלדמן, בר־עם ושחם להיות שלישיית 'מה קשור'. אין קשר, מסביר הסניגור ז'ק חן, בין התנהגות אלוביץ' בדרישותיו מישועה (להנחות את המערכת לרומם או להשפיל, כאשר יאהב נתניהו) לבין ציפייה להרעפת חסד מצד שר התקשורת אסיר התודה נתניהו. לא תרומה ולא תמורה – כך זה בעסקי התקשורת, מתחשבים ברגישותו של מי שעלול להזיק.

עו"ד חן אינו מסתפק בקו 'קוזי פאן טוטי', כך עושות כולן, אין מו"ל שיפתח חזית נגד גורם בעל עוצמה במשק, אלא מרחיב אותו לכדי כך עושות עם כולם. נתניהו לא היה חריג כמוטב של החלטות עסקיות, המתורגמות כלפי מטה כעריכתיות. מאותו יחס נהנו בנקים, עיתונים ותאגידים, שמפגיעתם הרעה בבזק אם ייעלבו מוואלה יש להישמר. כך גם פוליטיקאים, כבוז'י הרצוג עדין הנפש.

זה מביך, זה מביש, זה מזמין ליבון מעמיק של עקרונות האתיקה העיתונאית, אבל זה לא שוחד, אומר בעצם חן. להמחשה, הנה דוגמה בדיונית: בחוק העונשין יש סעיפים שונים העוסקים בתקיפה, וקובעים מאסר שנתיים או שלוש למורשע בהם, אבל אם המותקף הוא "זקן, בן 65 ומעלה", העונש הוא חמש עד שבע שנות מאסר. בריון מהלך ברחוב ומרביץ סתם כך לשלושה חברים, שני בני 64 ואחד בן 66. הוא לא מבחין ביניהם על פי גילם, אבל ייענש בחומרה, כי אחד חצה את גיל הזִקנה. אלוביץ' רצה להיות טוב, או לא להיות רע, כלפי כל מי שהבל פיו עלול לפגוע בכיסו; במקרה, אחד מאלה הוא ראש ממשלה.

אם קו זה ישכנע, ייפרדו דרכי נתניהו (שלרגע היה חן אחד מעורכי דינו) ואלוביץ'. כי מה שיציל את אלוביץ', לא יפטור בהכרח את משרת הציבור נתניהו, שנמצא בניגוד עניינים בעודו משפיע על הסיקור באתר שבבעלות בזק ומכריע בגורל החברה. אך צומת זה עדיין רחוק, ודיה לצרה, או לשרה, שהיא הנפקדת־הנוכחת במשפט, כי אביחי מנדלבליט העלים אותה מכתב האישום.

שרה משוועת להוקרה. במרדף מתמיד ונואש אחר הכבוד. אהבה עצמית שלעולם אינה באה על סיפוקה, רעב תמידי למכתבי שבח ותודה, וסרטונים ומסרונים וכתבות.

מנדלבליט לא טרח להסביר מדוע חמל עליה לכל אורך הדרך הפלילית, בניגוד להמלצות המשטרה והפרקליטות. אחד ממחירי החמלה לאוצר המדינה: 120 אלף שקל שמנדלבליט אוסר זה שנתיים, מאז יוני 2019, לדרוש ממנה להחזיר בעקבות הרשעתה בפרשת המעונות.

החלטתו השרירותית לסגור את תיקיה האחרים שלחה לאולם של פרידמן־פלדמן ושות' את ליאת בן־ארי, מובילת הקו הקשוח (עם מני יצחקי ושי ניצן), עם יד אחת קשורה, יד שרה.

זה שי לעו"ד מיכל רוזן־עוזר, שותפתו של חן וסניגוריתה של איריס אלוביץ'. אם תשכנע שאיריס בעיקר חסה על שרה, וכידוע מכתב האישום, לאחר שמנדלבליט קיצץ בנטיעותיו, אין זיקה בין שרה לבנימין (אף שבכיוון הנגדי תרשים הזרימה פועל), ממילא תתקשה התביעה להוכיח שאיריס שיחדה, בשרשור, את עובד הציבור הנשוי לשרה. קשה להאמין שהתובע הכללי פגע במתכוון בתיק הדגל של התביעה, אבל ישראל של שנות נתניהו אינה ארץ לקטני אמונה. 

התיון הוא חלק מסט

והתמיהה גוברת כשנזכרים בחקירת הגברת במטה להב 433, בלוד, ב־2 במארס 2018. אחרי כל חקירה כזו מתפרסם מניין השעות, ומתקבל הרושם הקולנועי של זרקור מכוון לעיני חשוד, חף אך נשבר ומודה, במרתפי הקג"ב או משרדי ה־FBI. לא כך באשר אליה.

באותו יום שישי, בשבוע שבתחילתו מתה כלבת המשפחה, קאיה, העדיפה שרה למהר ולשוב לבלפור, כי היא "אורזת לקראת נסיעה (לוושינגטון) ורוצה להדליק נרות שבת". הגבר היחיד בחדר, "חוקר 3", הסמיך את שלוש הנשים – הנחקרת, קצינת המשטרה עדי אדרי ונציגת רשות ניירות הערך גלית בלזר – לקרוא לו כשתסוכם הסוגיה החשובה מכל, מה שותות. "אני אזכור את השם שלך", הבטיחה שרה, אף שבעת חקירתה הכתה בה לפרקים השִכחה. "לא הכל אני זוכרת", אמרה והרגיעה, "זה לא הגיל. העומס". בעסקי החקירות, הנחקרת ותיקה מהחוקרות; היא בילתה ביאח"ה בבת ים, ב־1999, לפני המעבר ללוד. בסיפור הבלשי הזה, היא יכולה להיות הנחקרת הטובה והנחקרת הרעה.

חוקרת: רוצה לשתות?

נחקרת; עם חיבה ידועה למיחזור: איך? אנחנו שלוש ויש שני בקבוקים.

חוקרות: יש "ספייר".

נחקרת: יש לי בתיק.

עדי: רוצה לשתות חם?

שרה: האמת שאני אשמח, אם זו לא טרחה.

עדי: מה? תה, נס קפה? מה את שותה?

שרה: האמת היא שתה.

עדי: תה. סוכר?

שרה: לא, לא סוכר.

עדי: בלי סוכר?

שרה: רק בלי סוכר. סוכרזית אחד.

עדי: אמרו לי שיש לנו בתמצית עם נענע.

שרה: אין בעיה.

גלית: מה שלומך?

שרה: גם מצוננת, גם עצובה עוד, מה זה עוד, עצובה נורא־נורא על קאיה שלנו. לא כיף כל העניין הזה.

גלית: מתמודדת.

שרה: כן, אני מתמודדת עם זה 22 שנה. הייתי שמחה להיפגש בנסיבות אחרות. יש תמיד את ההתלבטות אם לשתות וללכת לשירותים. יש שירותים כאן. זו פעם ראשונה שלך כאן, גלית?

גלית: בלהב? לא. איך הייתה הנסיעה?

שרה: בסדר, החלפנו רכב, עם וילונות שחורים, כי מצד אחד אומרים שמתחשבים, שהצלמים לא יצלמו, מצד שני מודיעים בעצם לצלמים מראש להגיע.

גלית: את חושבת שתיקחו כלב חדש עכשיו?

שרה: לא. כולם שואלים אותנו. כאילו, קאיה חייבת להישאר. הזיכרון שלה והבלעדיות שלה. היא באמת הייתה כלבה מאוד מיוחדת. מצאו אותה מבוגרת מאוד. מבוגרת ונכה. החברה הקודמת של אבנר מכירה את הסיפור. התגלגלה בכל מיני סיפורים משפחתיים. אז אבנר אמר לי, אמא, הצלת נפשות. לא יכולתי לעמוד בזה. הבן שלי, חייל קרבי, מבקש ממני דבר כזה, אין דבר בעולם שלא אעשה בשבילו. זאת הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי עם כלב. לא ידעתי שאני אקשר ככה. נכנסה לנו ללב. הייתה חכמה בצורה בלתי רגילה וגם אנושית.

חוקר 3: יש פה מגוון תיונים. מה תרצי?

שרה: יש תה ירוק?

3: קמומיל, ירוק. קמומיל זה בסדר?

שרה: קמומיל וירוק זה בסדר.

3: אז נתחיל בקמומיל. תיזהרו שנייה, אני מכניס תה. שמתי לך את התה ותיון.

שרה: תודה, חבר'ה. יש איזה מקום להוריד את התיון, שלא ילכלך?

עדי: יש פה פח אשפה, בחוץ.

שרה: זה סתם יטפטף. אני אלרגית לקטע הזה.

רק אחרי המשתה וההספד מתחילה החקירה המהותית. החוקרות יודעות לאן הן חותרות. הנחקרת מוכנה, אך אינה מתאפקת ומספקת תשתית להנחה שהשגת תקשורת חיובית הייתה בנפשה.

חוקרות (יודעות שניר חפץ יחתום בשבוע הקרוב על הסכם עד מדינה): נעזרת ביועצי תקשורת?

שרה: הבן אדם היותר מרכזי בחיים שלנו בשנים האחרונות זה ניר. בשחיטה הגדולה שלי, מעל 20 שנה, אם הייתי צריכה ללכת לאלוהים שבשמיים, אפנה אליו. אי אפשר להישאר במצב הזה, כשאני ככה נשחטת ודמותי נרמסת ומעוותת על ידי כל אמצעי התקשורת. עדי, אם את תוכלי לעזור לי בזה אני גם אגיד לך, תעזרי לי.

עדי: איך?

שרה: תכתבי עליי פוסט חיובי.

עדי: איך הוא יכול לעזור?

שרה: או אמיתי. אני רוצה סיקור אמיתי.

עדי: ניר עזר בצורת פוסטים?

שרה: גם.

עדי: איך, בפרקטיקה, הוא עזר?

שרה: לא יודעת. דברו איתי על דבר קונקרטי. לא יודעת ובטח לרוב לא התממש, כי לרוב התקשורת אליי שלילית ביותר באופן קיצוני. לא חושבת שיש בן אדם… עדי, לא פורסם עליי שום דבר אמיתי. מחלקת סרטן. מיליון דוגמאות. התקשורת לא מוכנה לפרסם עליי שום דבר אמיתי. ניצולי שואה. משפחות שכולות.

עדי: אין לי ספק שאת עסוקה.

שרה: דברים טובים למען עם ישראל. זה שם אותי במצב שאני מתוסכלת, מיואשת, רוצה צדק, רוצה את האמת. רציתי איזון בתקשורת. הלוואי שערוצים 10 ו־2 לא היו קיימים. ברור. אמרתי אך בזה נגמר. חבל שסגרו את רשות השידור. אני כישלון טוטאלי. מקווה שלא בתחום אחר, לא כפסיכולוגית ולא כרעיית ראש הממשלה. אין משמעות לרצון ולתקוות שלי. אין אדם אחד בעולם שהיה עומד בזה. אנשים אחרים היו מתאבדים אלף פעמים, אבל אני אדם מאוד חזק.

חוקרת: מה דעתך על מומו פילבר (שבוע לאחר שחתם על הסכם עד מדינה, א"א)?

נחקרת: היה איש קרוב במשרד התקשורת.

חוקרת: תיק התקשורת קרוב לליבכם?

נחקרת: ברור.

היא רואה את המוקשים, לעיתים עוקפת אותם ולעיתים דורכת עליהם כאילו כוח כביר דוחף אותה אליהם – או בטוחה שיציל אותה גם אם תעלה עליהם. שהתיק שלה יסתיים בלא כלום. עדי וגלית הרי נמצאות על שלב נמוך בסולם שראשו מגיע למנדלבליט. שייקספיר מהדהד בחדר החקירות, כשהיא שואלת/קובעת, "אם יכתשו אותך, לא יכאב לך", ומסבירה איך השתנו יחסי הכוחות בזירת התקשורת: "עיתונים פחות חשובים עכשיו". מי יותר חשוב? "כל יום שישי בערב, הפאנל, כיתת יורים, ואין אף אחד שמגן עליך. בעלי הכי חזק בעולם כראש ממשלה, שומר על המדינה, אבל הוא חלש מול התקשורת".

כל מי שאינו מנדלבליט היה מסיק מכך שאין מחיר גבוה מדי שכדאי לשלם כדי לקנות תמונות טובות, כותרות חיוביות (וגם רעות ושליליות ליריבים ולשנואים), שיביאו קצת שקט בבית, כדי לשמור על המדינה ולהיות חזק מן העולם; מה גם ששרה, באותו חוש מידה שגרם לה לצאת למלחמת תבוסה נגד מני נפתלי, הסבירה לעדי אדרי וגלית בלזר, "גם את היהודים בשואה לקחו ושחטו".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook