fbpx

קוסבי, סיינפלד ולואי: איך כבשו הסטנדאפיסטים את הטלוויזיה לאורך הדורות

0

ג'רי סיינפלד אוהב את המספר תשע. הוא נולד ב־54' (5+4=9), סיים את לימודי התיכון ב־72' (7+2=9) והופיע לראשונה ב'טונייט שואו' ב־81' (8+1=9). 'סיינפלד', סדרת הדגל שלו, עלתה לראשונה ב־1989 (1+9+8+9=27; 2+7=9), שודרה בתשע בערב, ועונתה התשיעית והאחרונה הסתיימה ב־1998 (1+9+9+8=27; 2+7=9). "9 זה מגניב", אמר סיינפלד ל'ואניטי פייר' לרגל סיום הסדרה ההיא ושט על גלי הנומרולוגיה: "בסופו של דבר יהיו לנו 180 תכניות (1+8=9). כשחשבתי על סיום הסדרה, חשבתי על תשע. אנשים שאלו 'למה לא עשר?', אבל עשר זה עלוב. תשע זה המספר שלי. ואז גם גיליתי שהמשמעות של תשע בנומרולוגיה – זו השלמה".

לפני כחודשיים פורסם במגזין האמריקאי 'פורבס' כי סיינפלד הוא הקומיקאי שהרוויח הכי הרבה כסף בשנה החולפת – 36 מיליון דולר, או כמו שסיינפלד נוהג לחשב: 3+6=9. הנתון הזה אינו רק עוד תו חדש שמשתלב היטב בתיאוריה הכפייתית, הפסאודו־רוחנית, של הסימפוניה התשיעית של סיינפלד, אלא בעיקר מציב זרקור על הפער בין הסטנדאפיסט הפשוט שחי על קורנפלקס בדירה קטנטנה בניו־יורק של שנות ה־90 ודיבר על כלום באופן שכולם הזדהו איתו, לבין המולטי־מיליונר שהוא הפך להיות במציאות, כזה שמחזיק בצי של עשרות מכוניות יוקרה, מתערבב בעיקר באירועים של אנשים אמידים ומעלה לאינטרנט סרטונים שבהם הוא שותה קפה ומדבר עם חברים מצחיקים במכוניות וינטג' מפוארות.

הקומיקאי כריס רוק אמר בעבר כי אם רוצים למלא אולמות ענק צריך לדבר על הדברים הקטנים בחיים – ולא על עניינים פוליטיים עקרוניים, למשל. במילים אחרות – זהו מלכוד 22 קלאסי; הדברים הקטנים מובילים לכספים הגדולים, אבל הכספים הגדולים מרחיקים מהדברים הקטנים. חשבון הבנק של סיינפלד אמנם מתנפח, אבל בד בבד מוציא את האוויר מהחומרים היומיומיים שמהם עשוי סטנדאפ טוב. קשה, למשל, לתאר סצנות שמיועדות לקהל הרחב ומתחילות במילים "מכירים את זה שהפורשה שלכם במוסך?".

ראשית ימי הסטנדאפ

השינוי שעבר סיינפלד הוא מיקרוקוסמוס להתפתלויות הרבות שמאפיינות את עולם הסטנדאפ, מאז עלה לבמה בוודוויל של שלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בחור בשם צ'רלי קייס, ועד היום. קייס, שנחשב בעיני רבים לסטנדאפיסט הראשון בעולם, פרץ את הדרך בכמה מובנים: ראשית, הוא היה מולאטי בעידן ההפרדה הגזעית בארצות הברית, וככזה, התאפשר לו להופיע בפני הקהל הרחב. שנית, הוא הראשון שעלה להופיע ללא אביזרים נלווים וללא תלבושות פומפוזיות, כנהוג באותם ימים בקרב הקומיקאים בבואם להצחיק, אם כי נהג לעטות על פניו בלאקפייס (איפור בצבע שחור שנחשב עם חלוף השנים לפוגעני כלפי אפרו־אמריקאים). "מחוץ לבמה הוא בעל מזג שקט ונחבא אל הכלים", נכתב על אודותיו ב־1906 ב'אינדיאנפוליס סטאר', "אם הייתם פוגשים אותו ברחוב לא הייתם מנחשים שמדובר בקומיקאי שמצחיק אלפי אנשים בכל שנה".

בתחילת דרכו נתפס הסטנדאפ כאמנות נחותה – אסקפיזם זול, ירוד וגס שכלל עוגות פאי לפרצוף, מרדפי נשים על הבמה, הומור פיזי רדוד, בדיחות אתניות וסטריאוטיפיות, אנקדוטות שטותיות ופאנץ'־ליינים בקצב מסחרר. מישהו פשוט עלה לבמה, בלי רקע ומבנה נרטיבי, במטרה אחת – להצחיק בכל מחיר. דמיינו אדם ששולח זרועות מרובות ומדגדג בבת אחת מאות אנשים – כך נראתה וודוויל בימיה הראשונים.

בשנות ה־30 החלה וודוויל להשתנות, בעיקר בזכות קומיקאים כמו בוב הופ וג'ק בני, שעלו על הבמה והציגו הומור שעסק בנושאים חשובים יותר, כמו הפער בין אמריקה ההרואית, כפי שהיא החזיקה מעצמה, לבין מציאות שבה נשחק מעמד הפועלים והתקיימו אי־שוויון חברתי ואפליה על רקע גזעי ומגדרי. השניים היו חלק מקבוצה שהעמידה בראש סדר היום את המאבק נגד ההפרדה הגזעית בין לבנים לאפרו־אמריקאים.

את הקו הזה המשיכו סטנדאפיסטים שעלו להופיע במועדוני לילה שנפתחו בניו יורק ובסן פרנסיסקו. היו אלה מופעי בידור בהצגת יחיד, ללא כלי נגינה וזמרות ליווי. רוח הקומדיה הייתה כעת אנטי־ממסדית, מחתרתית, ונסובה סביב נושאים אקטואליים וחברתיים. כל מי שעלה לבמה התפשט מהחליפה המכובדת ודיבר מגרונו של הדור הצעיר. הסטנדאפיסטים, בראשם לני ברוס וג'ורג' קרלין, ניפצו את כל הטאבואים והעבירו מסרים בסגנון חריף, בוטה וחצוף ובשפה "מלוכלכת". קרלין נעצר אחרי שהריץ את המופע 'שבע מילים גסות' גם בפני ילדים, ואילו ברוס נעצר פעמיים בעקבות הופעות שבהן ניבל את פיו. זה לא מנע ממנו לחזור על המנטרה: "אם ייקחו מכם את הזכות לומר 'לך תזדיין', בסוף גם ייקחו מכם את הזכות לומר לממשלה ללכת להזדיין". שלוש שנים לאחר מותו, בגיל 40 ממנת יתר, הוחל חוק חופש הביטוי.

בזמן שהצעירים נהרו למועדוני הסטנדאפ, על מסכי הטלוויזיה התחוללו פלאים: 'Texaco Star Theater', שעלתה ב־NBC ושודרה בערבי שלישי, הייתה סנסציה. המנחה, מילטון ברל, הפך בן לילה לקומיקאי העל הטלוויזיוני הראשון בארצות הברית וכונה "מר טלוויזיה", הרבה לפני שהתואר הגרנדיוזי הזה הפך למשומש. ברל היה חצוף, שערורייתי, כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בערבים שבהם שודרה התכנית נסגרו המועדונים בשעה מוקדמת יותר, כי כולם רצו לסלון כדי לא לפספס; והרייטינג היה בשמים – 80% צפייה. אצל CBS המתחרה עמדה מבוישת תכנית בשם 'המופע של אד סאליבן'. המנחה היה אדם ממוצע למדי, בעל טור רכילות לשעבר, בואכה שנות ה־50 לחייו. בהתחלה איש לא דיבר על התכנית של סאליבן, והיא החווירה לעומת המתחרה הנלהבת של ברל. אבל בניגוד לריבוי הערוצים, מכשירי הטלוויזיה והאפשרויות של היום, בתחילת שנות ה־50 התמקמה הטלוויזיה בסלון ויועדה לצפייה משותפת של הורים עם ילדים. העובדה ש'המופע של אד סאליבן' יועד לכל המשפחה הייתה היתרון הגדול שלה. סאליבן ניצח סופסוף את ברל. המיינסטרים האמריקאי התחיל לאהוב סטנדאפ.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook