fbpx

קונטקסט ושפה / רפי מן ורוביק רוזנטל

0

רפי מן / הזירה ההיסטורית

עיתונאי מצרי שלי

.

באפריל 1956, בעיצומם של ימים מתוחים במזרח התיכון, נחת בנמל התעופה לוד אורח יוצא דופן: העיתונאי המצרי איברהים עיזאת, כתב השבועון 'רוז אל־יוסוף'. ביקורו בארץ התבשל שבועות אחדים קודם לכן ביוזמת כתב ה'ניו יורק טיימס' בלונדון, שהמליץ לדיפלומט הישראלי גרשון אבנר להעניק לעיזאת אשרת כניסה לישראל.

האורח זכה לטיפול אח"מים. מחדרו במלון דן בתל־אביב יצא עיזאת, מלווה בנהג ובשומר ראש, לפגישות עם אישים בכירים, בהם שר החוץ משה שרת, גולדה מאיר ורב־אלוף במיל' יגאל ידין. את השבת עשה אצל ראש עיריית חיפה אבא חושי. בסיורים בארץ הוצג אמנם כעיתונאי הברזילאי ג'ורג' איברהים חביב, אבל האישים הבכירים ידעו היטב כי בן שיחם בא מקהיר, הבירה שממנה ניהל באותן שנים הנשיא גמאל עבד אל נאצר מאבק אלים נגד ישראל. בצמרת המדינית תהו אם שליחותו העיתונאית של עיזאת נועדה לשמש איתות ראשון של רצון להידברות מצרית עם ישראל, ובכל מקרה קיוו כי יחשוף בפני קוראיו תמונה חיובית יותר מזו המקובלת בעיתונות הערבית.

הידיעה שבארץ הסתובב עיתונאי מצרי נשמרה בסוד, וכשהגיעה לידיעת כתבים – נפסלה לפרסום על ידי הצנזורה. רק לאחר שעזב את הארץ, ודבר הביקור פורסם ב'ניו יורק טיימס', יכול היה 'מעריב' לבשר בכותרתו הראשית: "עיתונאי מצרי סייר בישראל; מסר הזמנת בן־גוריון לנאצר". על פי הדיווח נפגש עיזאת עם ראש הממשלה, וזה אמר לו: "אם תיפגש עם הנשיא נאצר, אמור לו כי אני מוכן להיפגש עמו בכל מקום ובכל עת שיבחר, לשם דיון בכל בעיה שהיא ללא תיווך… אמור לו שאני מוכן להיפגש עמו אף בקהיר". מאוחר יותר התברר כי עיזאת לא שוחח עם בן־גוריון, אלא קיבל את המסר מידי מזכירו, יצחק נבון.

בדיווח הראשון לאחר צאתו מהארץ נמסר כי אף שמתח ביקורת על היחס למיעוט הערבי, "לא היה גבול להתפעלותו של עיזאת נוכח התקדמותה של ישראל וחריצותה, והוא נתרשם מאוד מן ההסתדרות". חושי סיפר לכתב ישראלי כי בסיור שערכו בתערוכת התעשייה הישראלית, הופתע האורח מריבוי המוצרים ומטיבם המעולה ואמר: "קשה להאמין שכל זה נוצר בישראל". הכתב המדיני של 'דבר' העריך כי אין להפריז בחשיבות המדינית של הביקור, אך "מבחינת האווירה ביחסים בין שני העמים יש בפרסומים אלה משום שינוי עצום".

כשתורגמו כתבותיו של עיזאת לעברית התברר כי החלומות על יונת שלום עיתונאית או מסע הסברה מרשים היו מופרזים. הוא הציג אמנם את הישגי התעשייה הישראלית, אך הסביר כי בסיוע אמריקאי מבקשת ישראל לשלוט בעתיד בשווקי המזרח התיכון. לדבריו, החרם הערבי על חברות הסוחרות עם ישראל חיוני כדי למנוע "היצף" של האזור כולו במוצרים ישראליים. שלום עם מצרים הוא חלומו של כל ישראלי, מראש הממשלה ועד לאזרח הפשוט, כתב עיזאת, אך אין בתקווה הזו כדי לרסן את תוקפנותה של ישראל.

הכעס הישראלי גבר כשהתברר שעיזאת הציג את עצמו לקוראיו לא כאורח רצוי אלא כמי שהצליח "לרגל במדינת האויב" ולתעתע במארחיו כאילו היה עיתונאי מברזיל. בתגובה הופץ לעיתונות המסמך עליו חתם בלונדון טרם בואו, המציג בבירור את זהותו המצרית.

היו שהעריכו שעורכיו ב'רוז אל־יוסוף' או הצנזורה הממשלתית שִכתבו את הכתבות או אילצו את עיזאת לשנות את טון הסיפור. עיתון האופוזיציה 'חרות' האשים כי "המחול המטורף" סביב האורח המצרי העיד על "טמטום המוחין" של מפלגת השלטון. עורך 'מעריב' אריה דיסנצ'יק הצדיק את הזמנת עיזאת ארצה, אך טען שארגון מוצלח יותר של הביקור היה מונע את הצגת בכירי השלטון בישראל "כמטומטמים שנפלו בפח שטמן להם העיתונאי המצרי".

.

רוביק רוזנטל / הזירה הלשונית

הבוז התחיל בנאצר

מכיוון שרוב תושבי ישראל של היום לא נולדו עדיין כשנחתם הסכם השלום על מצרים, או היו ילדים, כמעט קשה לתאר כעת את התקופה ההיא: הפלסטינים כמעט שאינם שחקן בזירה, לבנון כמעט שאינה צד בסכסוך, ואילו מצרים היא גדול האויבים של מדינת ישראל, והשחקן המרכזי במלחמות ישראל.

לתקופה הזו, שבין 1948 ל־1978, שנת חתימת 'הסכם קמפ דייוויד', היו נקודות ציון לשוניות לא מעטות, צירופי לשון שנותרו, ציטוטים דרמטיים ועוד. הם מספרים על גלגולי יחסי האיבה והאש. רק מי שמשווה את הרטוריקה של שנות האיבה לרטוריקת המלחמה הנצחית של היום מבין שהכול אפשרי ונתון בידי המדינאים: מציאות הנראית נצחית דינה להתהפך, והשפה כבר תשלים את החסר.

הצירוף הראשון, שהיה קלישאת מפתח המתארת את מצבה הגיאו־פוליטי של ישראל היה "שבע מדינות ערב". הוא הציג תמונה של מדינה קטנה וחלשה במצור, ואת העולם הערבי ככוח אדיר, עשוי מקשה אחת, כשלביטוי נוסף מעמדו של "7" כמספר מאגי. שבע המדינות היו ירדן, סעודיה, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, ובראש כולן מצרים. תחושת המצור עמדה ביסוד הביטוי החוזר "מעטים מול רבים", שתיאר את עמידת ישראל מול שבע המדינות, וזכור מן "הדף הקרבי" בעקבות נפילת ניצנים, ועשה שימוש בדימוי דוד וגוליית.

השנים שעד מלחמת ששת הימים נצבעו בצבעים של ספרי ריגול ומסתורין, ובראשם "הפרשה" או "עסק הביש", שגוללו את סיפור הפעלת רשת מרגלים של יהודים מצרים שנתפסה ושניים מאנשיה הוצאו להורג. היא לוותה בקודים נוסח "האדם השלישי", "הקצין הבכיר" ועוד, וטלטלה את המערכת הפוליטית בישראל. לידה פעל במצרים באותן שנים מרגל שלא נתפס, וולפגנג לוץ, "המרגל על הסוס", כינוי שנתן לו אורי אבנרי, וכן מרגל שהצליח להימלט: מרדכי לוק, הוא "האיש במזוודה". פרשת "העיתונאי המצרי" נשמעת היום מעין אתנחתה קומית ביחסים הסבוכים עם המצרים. פרשת "המדענים הגרמנים" היושבים במצרים ומפתחים בה נשק קטלני הוסיפה לדמיון המקומי, מלווה בשמועות על מבצעי חיסול עלומים. מאוחר יותר נכנס לתמונה הסוכן האגדי אשראף מרואן, שקיומו נודע לציבור לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזהותו נחשפה בשנות האלפיים, מה שאולי הביא למותו.

בשתי המלחמות הקצרות של התקופה הומרו ביטויי ההצנעה בביטויי גאווה ותחושת כוח. מבצע סיני לווה ברטוריקה משיחית, ובראשה השם "מבצע קדש", ושורות שכתב יחיאל מוהר החילוני לשיר 'מול הר סיני'. השיר רִפרר אל החזון ההרצליאני: "לא אגדה, רעי", ואִזכר שורת מוטיבים מקראיים־דתיים: "הסנה בוער", "שלהבת יה", "מעמד סיני", "השמשונים" ועוד.

תקופת ההמתנה של אביב 1967 הולידה את הרטוריקה המלעיגה, שגם היא כוונה כלפי מצרים. המצרים שידרו לישראל מתחנת רדיו בשם 'קול הרע"ם מקהיר'. קרייניה דיברו בעברית עילגת אל תושבי ישראל. הישראלים התפוצצו מצחוק לשמע משפטים בנוסח "נתקוף אותם בכל החזיתיות", מה שמזכיר קצת את הבידור הישראלי המקורי לנוכח "נתקוף, נעשה ביגועים" מימי 'צוק איתן'. שיאה של רטוריקת הלגלוג התבטאה בשיר שכתב חיים חפר: "נאצר מחכה לרבין". השיר המשתלח הפך ללהיט, והושר על ידי טובי הזמרים, מאריק לביא ועד הדודאים.

מן השנים שבאו אחרי מלחמת ששת הימים נוצרו סמלים לשוניים של פצעים מדממים: "ההתשה", מונח שטבע נאצר, "מחר בשש תפרוץ מלחמה" על פי אשרף מרואן, "קו ברלב", "המעוזים", "החווה הסינית", ומיתוס אחד מנחם:” הצליחה".

אחרי 1973 בא תור ציטוטי הנאומים, האופוריה והספקנות: "אני מוכן ללכת עד הכנסת" (סאדאת), "אם סאדאת מתכנן הונאה – כוונתו ברורה" (מוטה גור), וגם הביטוי האנגלי מפי מנחם בגין, שכל תרגום מפחית מעוצמתו: "no more war, no more bloodshed". אינשאללה.

.

צילום: עיתונות יהודית היסטורית

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019