fbpx

קונטקסט ושפה / המדור של רפי מן ורוביק רוזנטל

0

הזירה ההיסטורית / רפי מן

מזנון, שלטון, עיתון

השביתה שפרצה בתוככי בניין הכנסת בדצמבר 1958 הייתה יוצאת דופן. הכתבים הפרלמנטריים, המסקרים בקביעות את דיוני הכנסת, הכריזו על הפסקת הכיסוי של ישיבות המליאה בחלק משעות הדיונים. על אירועים אחרים בכנסת העבירו רק דיווחים קצרצרים. העילה לכך הייתה החלטת נשיאות הכנסת לאסור על הכתבים להיכנס למזנון הח"כים בין אחת לשתיים בצהריים ובין שבע לשמונה בערב, כדי לאפשר לנבחרי האומה לסעוד את לבם ללא הפרעה.

הכנסת עדיין שכנה באותם ימים בבית פרומין במרכז ירושלים. כמו הבניין כולו, גם המזנון היה צר מידות וצפוף. בקרבה האינטימית סביב חזה עוף, לפתן וכוס תה התחככו אלה באלה כל באי הבית. תיאור ציורי של המזנון כ"מקום המפגש החי ביותר, המרכזי ביותר והדמוקרטי ביותר במדינה", הביא באותם ימים ח"כ יוחנן בדר ב'חרות': "סדרן אכל עם חבר כנסת, שר – עם נהג של חברו, ונוסף לזה הסתובבו במסעדה כל מיני אורחים של חברי כנסת והיו תופשים שולחנות עד שלא נשאר שולחן פנוי ]…[ ובין השולחנות היו עומדים חברי הכנסת, עיתונאים וסקרנים אלמונים ומשוחחים".

המחלוקת פרצה לאחר שבאותה שנה הורחב משכנה הזמני של הכנסת, עם הפקעת שטח סמוך, שעליו הוקם בין היתר מזנון חדש לפקידים, לאורחים – וגם לעיתונאים. המזנון הישן נשמר בשעות הארוחות לשרים ולחברי כנסת בלבד.

העיתונאים פתחו במאבק נגד הרחקתם ממזנון הח"כים. "המסירה הנאמנה והמלאה של המתרחש בחיים הפרלמנטריים המגוונים מותנית במגע אישי וחופשי בין נציגי העיתונות בכנסת לחברי הכנסת. מגע זה מן ההכרח שיהיה חופשי, בכל עת, מהגבלות", נאמר במכתב שהפנו העיתונאים ל־120 הח"כים. "אין כל הצדקה לשינוי חופש המגע הקיים בין העיתונאים וחברי הכנסת מאז כינונו של בית הנבחרים".

בכנסת לא אהבו את מרד הכתבים. מזכיר אגודת העיתונאים שהגיע כדי לחלק לח"כים את מכתב המחאה נעצר על ידי סדרן בבואו לבניין, ונדרש להשאיר את חבילת המכתבים במודיעין. נשיאות הכנסת הגיבה בהודעה משלה, בה הוגדרו הכתבים הפרלמנטריים "חלק אינטגרלי של המוסד". ההסדרים החדשים, כך הוסבר, נובעים בין היתר מצורכי הביטחון, כחלק מלקחי השלכת רימון־יד מיציע הקהל אל אולם המליאה באוקטובר 1957. באירוע נפצעו מספר שרים ובהם ראש הממשלה דוד בן־גוריון.

הכתבים לא קיבלו את התירוץ הביטחוני. מדובר בדחיקת רגלי העיתונאים "ממגע הכרחי עם חברי הכנסת בשעות החיוניות ביותר – בהפסקות בישיבות המליאה", הגיבו והגדירו את איסור הכניסה למזנון כ"פגיעה בחופש העיתונות".

בין חברי הכנסת היו הדעות חלוקות: היו בהם שביקשו כי יתאפשר להם לסעוד בשקט בלא ליווי תקשורתי, אבל אחרים טענו כי תהיה זו טעות מרה להקשות על הקשר הישיר בין העיתונאים וחברי הכנסת.

היה זה בעיקר מאבק על נגישות למוקדי הפעילות הציבורית. שהרי במזנון, ללא מחיצות של דוברים ויועצי תקשורת, ניתן לעיתונאים לצפות מקרוב בח"כים ולקבל מהם מידע באווירה בלתי פורמלית. באותן שנים, יש לזכור, כל ישיבות ועדות הכנסת היו סגורות לעיתונות. אבל היה זה גם מאבק של יוקרה: על מעמדם של הכתבים הפרלמנטריים שנחשבו בעיני עצמם, ולעתים גם בעיני חברי הכנסת, לשחקנים שבלעדיהם אין קיום לפוליטיקאים, ועל כן הם ראויים למעמד מיוחד בכנסת; זאת בדומה ל"כתבי הלובי" בארמון ווסטמינסטר בלונדון, אשר מאז 1884 נהנים ממעמד מיוחד, המתיר להם גם נוכחות בלובי, המבואה לאולם הפרלמנט, כדי לשוחח באופן בלתי פורמלי עם חברי הפרלמנט.

בתום שביתה שנמשכה כשלושה שבועות – שבה, יש לציין, עיתוני מפלגות, כמו 'חרות' למשל, לא ויתרו על דיווח נרחב מהכנסת – הושגה פשרה בתיווכו של ח"כ דוד בר־רב־האי, והכתבים הפרלמנטריים שבו להיות חלק בלתי נפרד – עד היום – ממזנון הח"כים.

.

הזירה הלשונית / רוביק רוזנטל

קורספונדנטנו לענייני כנסת

אז מה שֵם ניתן להם לאנשי המקצוע העוסקים במלאכת הבאת החדשות, שהיא הבסיס התוכני של עשיית העיתון? פעם קראו להם בכינויי לעז. אנשי המקצוע היו "ז'ורנליסטים", ואלה מהם שהביאו ידיעות מן השטח היו "קורֶספונדֶנטים". בשנת 1909 מצטט עיתון 'הצפירה' את הסוכנות הפטרבורגית אשר "מוסרת ע"י התלגרף את שירתו [הראיון שביצע] של עוזר העיתון 'דיילי תלגרף' עם הגרף ס. ו. ויטה". הכתב מתגאה ומסביר: "פניתי אליו בבקשה להרצות לפני את השקפותיו. ובאמת, אחרי שובו מאספת השלום בהאאג לא קבל הגרף ויטה אף קוריספונדנט אחד, מפני שהוא אינו אוהב את 'האינטירויו'. בדעתי אותו זה שנים אחדות ובהפגשי אתו ביריד פרעי (?), העזתי לבקש ממנו לקבלני בתור ז'ורנליסט. הגרף פקפק, ואולם אחרי שהעירותי את אזנו, עד כמה חפצים ידידי רוסיא בחוץ לארץ לשמוע מפי המקור הראשון, כי ידיעות המרגיזות הן או מגוזמות או בדויות לגמרי, הסכים להצעתי".

המונח "ז'ורנליסט" נשאר בשטח גם שנים רבות לאחר מכן, אבל כאשר השתמשו בו היה בכך אבק זלזול או נוסטלגיה. מנחם תלמי כותב בסיפורי יפו: "פה יש ז'ורנליסט אחד כותב על המלחמה בין התורכים והאיטליאנים".

ז'ורנליזם הוא שם נרדף לגישה שטחית, וכתיבה ז'ורנליסטית בעיני האקדמאים היא פיגול. נותר גם הביטוי החביב ז'ורנאליז, הסגנון העיתונאי, ולא לחיוב. בשפות אירופה העיתונאי הוא עדיין journalist, אבל מקורה של המילה, ז'ורנל, קיבל משמעות ספציפית של עיתון המוקדש לנושא מסוים ולקהל ספציפי ומשווק כחוברת, וזמן־מה היה גם שם למוסף של עיתון 'מעריב'. על כך שר מאיר אריאל: "חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז'ורנל". מקור המילה במילה הלטינית diurnal, כלומר, יומי.

את הז'ורנליסט החליפה המילה "עיתונאי". חידש אותה אליעזר בן יהודה, שהוא גם אבי המילה "עיתון", שירש את "מכתב עתי" וצירופים דומים. "עיתון" מתייחסת דווקא למילה הגרמנית Zeitung, המתייחסת לזמן (עת), ובן יהודה מגדיר במילונו: "גליון של חדשות וכדומ' המופיע לעת קבועה, newspaper;  journal; Zeitung. נהוג בדבור וספרות החדשה". עיתונאי הוא כהגדרתו "סופר בעתונים, journalist", ולצדו שם נוסף לאותו מקצוע, שלא שרד: עתונִי.

באותם ימים הייתה נהוגה המילה "סופר", ככינוי למוסר הידיעות (שנקרא גם "מודיע"), והיא שימשה במשך שנים רבות בעיתונים רבים, כמו "סופר הארץ לענייני כלכלה", "סופרנו בחו"ל" ועוד. נראה שהעיתונאים התקנאו בהילת הכבוד של הסופרים ולא ויתרו על התואר. כינוי צנוע יותר לעיתונאי היה בפשטות "כותב". נראה כי הכינוי "כותב" הוא אבי "כַּתָּב" החדש יותר. המילה הזו נכנסה לשימוש בעיקר בשנות ה־50 ואילך, והחליפה בהדרגה את "סופר העיתון". בעוד "עיתונאי" מתייחסת למילים המקבילות לעיתון בשפות אחרות וקשורות לזמן, "כתב" מתייחסת למקבילה של correspondent, במשמעות "התכתב", אף כי המשמעות המילולית היא "העמית המשיב". "כתב" ו"עיתונאי" מייצגות את שתי הדרכים המרכזיות ליצירת שמות מקצועות בימינו ובעבר: סיומת –ַאי כמו חשמלאי ומגדנאי (קונדיטור), ומשקל בעלי המלאכה מן המקורות, שבו נוצקו בתלמוד הנגר והנפח, ובמקרא חרש הברזל.

כמו בעניינים רבים גם כאן לקחו אמצעי התקשורת החדשים יותר, התקשורת המשודרת והמקוונת, את מונחי היסוד מן העיתונות הכתובה (או המודפסת, ליתר דיוק, שהרי גם המקוונת היא תקשורת "כתובה"). וכך מדווח בערוץ טלוויזיה "כתבנו לענייני משטרה" את אירועי היום מול פני האומה. מה הוא כותב בעצם? "כתב" עצמו הפך לתואר נמוך למדי בשרשרת המזון העיתונאית, ובעל התואר נושא עיניו כלפי מעלה בתקווה להפוך ל"פרשננו לענייני", ואי שם למעלה באולימפוס, "ראש דֶסק", כלומר, אחד שפותח שולחן במערכת, ולא עם חברי כנסת, מדליפים מסתוריים או עברייני צמרת.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: פריץ כהן, לע"מ, באדיבות 'עיתונות יהודית היסטורית'

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019