fbpx

ציר נתניהו־ליברמן: קרב פוליטי נטול קלאסה // איילה חסון

0

במשך עשרות שנים זה ליווה אותנו. הקבוע הכי נוכח במשוואה הפוליטית בישראל: אנחנו מדברים, כמובן, על האיבה בין יצחק רבין לשמעון פרס.

המתווך הקבוע שניסה לפשר בין שני הנצים הללו, גיורא עיני, יודע לספר שזה נמשך אפילו לאחר שהתפייסו לכאורה ועבדו בהרמוניה בממשלת רבין השנייה (1992–1995). אפילו ביום הארור ההוא, בכיכר שאז עוד קראו לה 'מלכי ישראל'. אפילו בשבת ההיא, לפני השיר ההוא של יענקל'ה רוטבליט על השלום ולפני הרצח הנורא, התחוללה בין פרס לרבין מריבה קשה על האחריות והסמכויות על ארגון 'נתיב'.

המתווך התרוצץ בין שניהם בניסיון למצוא פשרה. ובינתיים, אירע מה שאירע, וכל השאר כבר צרוב עמוק בהיסטוריה הכאובה שלנו. "חתרן בלתי נלאה", הכינוי שהצמיד רבין לפרס בספרו 'פנקס שירות' (1979), רדף את בר הפלוגתא הנצחי שלו במשך שנים ארוכות.

פרס מצדו ראה את עצמו כמשכיל, כאינטלקטואל מבין השניים, כמי שנועד לשלטון; כשרבין, הגנרל הג'ינג'י, הצבר מהפלמ"ח וחטיבת הראל – תמונת היפוך שלו – זוכה כמעט מבלי להתאמץ באהבת הציבור. הוא, פרס, חש כמיהה עזה ותמידית לאהבת הציבור, אבל זו נהגה להימלט ממנו כמו מאש.

לא היה חן בקנאה ובשנאה בין השניים. אלה פרנסו מחנות יריבים, ששלל פוליטיקאים ופעילים עברו בהם; ותדלקו הררי אמוציות ולכלוכים. ועדיין, איכשהו, היו כללים שנשמרו. כמעט שאפשר להשוות את אלה לכללים בדו־קרב מסורתי, לבין היעדר הכללים של חיסולי עבריינים לאור יום. 

והיום? הרבה שנים אחרי קרבות רבין־פרס, נראה שהזילות פשטה ופשתה בנו כמו מגיפה. יאללה מכות, יאללה קרבות בוץ, כמה שיותר אלים ובווליום גבוה. בדרך כלל בלי חן. לא תמיד עם סיבה מנומקת. מעין יצריות נחותה, שמקבלת לא פעם בתקשורת "פריימינג", מסגור שקרי, כאילו היה איזה סיפור אמיתי, שמצדיק למה הפוליטיקאי ההוא נפגע עד זוב דם מההוא; כשבעצם מדובר בקנאה, בתחרות גדושת יצרים וטינה אישית, כמו בכל קטטה שבה מישהו חומד את מה שיש לאחר.

אבל אחרי שהנרטיב נקבע, העדר (שלרובו אין מושג) שועט איתו, ומה חשובה האמת? מה שחשוב הוא כמובן הדקלום הבלתי פוסק של הסיפור.

כשאביגדור ליברמן מכנה את נתניהו "שקרן, רמאי, נוכל (…) ראש ממשלה שרלטן", ואחר כך השניים חוברים לממשלה משותפת; וליברמן מצהיר בשובבות משהו – "עברתי ניתוח להארכת הפיוז", לקול מצהלות התקשורת, זה אומר משהו גם עלינו. לא רק על השניים שעל הפודיום במעמד החגיגי.

כך הגענו למצב שבו אנחנו מוכנים להכיל את התפיסה המעוותת, שלמילים אין שום משמעות; שבה אנחנו מחלקים את העולם ל"כן או לא כתב אישום". וכך גם בתקשורת עצמה, שגם במסדרונותיה וחדריה הרבים לא חסרה קנאה ותחרות, ישנם עיתונאים שמדרדרים את השיח לקרבות בוץ והשמצות סרק על עיתונאים אחרים, בין אם מתוך קנאה ובין אם הם שלוחים של מישהו.

במצב הזה, 'האח הגדול' נראה כמו שיעור בלט וינאי, ביחס להוויה הפוליטית והתקשורתית של עם ישראל חי.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook