צ'ייסרים // החיים החברתיים שבין השעשועונים לבין הסמארטפון שלכם

0

כולם רוצים להשתעשע. כולם, כל הזמן, מאז ומתמיד. אתה ילד עכשיו, והטוסיק שלך מדלג לירכתי המגלשה ונחבט בכרית חול, נותן את האות לצחוק מתגלגל. אתה נער עכשיו, והבקבוק מסתובב ומסתובב, מוביל אותך לדילמה כמעט קיומית בין הבחירה באמת לבחירה בחובה. אתה זקן עכשיו, ועיתון מקומט נח על השולחן כבר שבועיים, עד שחצי העיפרון ישלים את הקובייה האחרונה בתשבץ. אתה חתול עכשיו, והשרוך עולה ויורד מול עיניך, לועג ליכולות המוטוריות שלך.

בראשית הרתה הטלוויזיה והביאה לעולם תאומים – לחם ושעשועים. הלחם הפך עוגת קצפת. השעשועים הפכו שעשועונים. שם חמוד יותר, זוהר יותר, משפחתי יותר. זה עבד יפה יחד עם הניסיון להתאים את הקופסה הקטנה לכל סלון, עם הניסיון לייצר אירועי חובה שיגרמו לזוגות להישאר בתוך הבית במקום ללכת לסרט, עם הרצון להיות נוצצים יותר מהוליווד. השעשועונים הראשונים התאפיינו בקרבות ידע. היו מפיקים שהסתבכו מעל הראש אחרי שגילו למתמודדים החביבים עליהם את השאלות מראש. הקהל בבית העריץ את המתמודדים המבריקים שהביסו את כולם שבוע אחרי שבוע. כולם רצו להיות חכמים כדי לזכות בכסף. כולם סגדו למוח האנושי שהפליא בהפגנת יכולותיו ברבים.

***************
לפני 30 שנה נסדק משהו בפורמט. המושג "בידור" הלך והתרחב. המציצנות גברה על השעשוע. אינטרנט, פליטי ריאליטי, אתרי רכילות, יוטיוברים, רשתות חברתיות, אחת שיודעת, מקליד/ה עכשיו, פייק ניוז. שלום, מדבר יורם ארבל מ'מי רוצה להיות מיליונר'. מה? מי? מי בכלל רוצה לצפות בטלוויזיה שמוכיחה לו שהוא לא יודע כלום בלי גוגל, ווייז, מורפיקס ושלל אפליקציות שימושיות? אף לא אחד. אולי אלברט איינשטיין, או אריק איינשטיין, או איך שלא קוראים לגאון הזה.

אסקפיזם היה פעם חיה נדירה, כזו שמלטפים מדי פעם בשביל להתנחם, שבורחים אליה בכל פעם שקורה משהו נורא. אבל ריבוי הערוצים, שהחל בעידן הכבלים ומשתלט על כל פיסת זמן בעידן הסטרימינג, הפך את האסקפיזם למוצר צריכה בסיסי, לחיים עצמם. השעשועונים איבדו את היכולת לדגדג, לרגש, להרים את המורל, לשעשע. הם הפכו מיושנים, ארכיאולוגים אפרוריים שמגרדים ממעמקי האדמה ידע בכפית. ומי צריך ידע בעידן שבו הכל נמצא במרחק גיגול. ומי צריך ידע בעידן הדעה האישית, הפרשנות והנרטיבים, בעידן שבו יצרן החדשות הוא גם המו"ל הפרטי של עצמו, בעידן שבו האמת והשקר בטלים בשישים זה בחביתו של זה. מי רוצה להיות מיליונר? כולם. מי רוצה לעבוד בשביל המיליון? אף אחד. אז הם הולכים לריאליטי, עושים אקזיט, מחפשים סקס או אהבה בטינדר.

השעשועונים אמורים היו למות מזמן, להינגף לתוך סל המיחזור של ההיסטוריה האנושית מול מפלצות התהילה החדשות, הסושיאליות, שמקבצות בערבי חול ובסופי שבוע חבורות קטנות של חברים לטורנירי פיפ"א ולמשחקי אקשן כמו GTA. הכיף אמור היה להיפרד מהמשפחה ולהתכרבל על הספה לצד גיימרים, סטלנים וכמה חנונים. דור שלם שלא יודע היסטוריה, גיאוגרפיה, מדע, מגע אנושי. דורש שלם שלא מעוניין לזפזפ לגחמות של אנשים זקנים שעומדים מאחורי קופסאות גדולות מדי ומיושנות מדי.

****************

אבל למזלם של השעשועונים, הטכנולוגיה המציאה עבורם חבר טלפוני – הסמארטפון. המכשיר הקטן הזה התחיל כשלב אבולוציוני של הווקמן. הוא אמור היה לאפשר לכל אחד מאיתנו איזה מלבן בן ארבע דפנות שמנתק אותו באוזניות מהעולם מצד אחד, ומאפשר לו כניסה לעולמות חדשים שמעניינים אותו ורק אותו מצד שני. התוצאה הייתה מוזרה – התנתקות והתחברות בו־זמנית. אתה רואה בפיד שלך בפייסבוק רק אנשים כמוך. אתה נכנס לקבוצות סגורות רק של אנשים שאוהבים את מה שאתה אוהב – שמאלנים שאוהבים חתולים ג'ינג'ים בלי זנב ושונאים את תמר זנדברג. אתה שומע רק את הדעות שמעסות בעדינות את הלב והמוח שלך – כל מילה בסלע, זה כל כך נכון, הוצאת לי את המילים מהפה.

עכשיו אתה כבר לא לבד, אבל אתה גם כבר לא חלק מקולקטיב אינסופי. עכשיו אתה כבר לא ביחד, אבל דווקא מצאת השבוע שמונה חברים חדשים שיכולים לשבת במקומך בארוחת שישי מבלי שאמא שלך תבחין בהבדל. אתה משובט בין משובטים. אתה חלק משבט קטן שהולך וגדל. אתה מחובר בהעדפות הקטנות ומפולג בעקרונות הגדולים, או מחובר בעקרונות הגדולים ומפולג בהעדפות הקטנות. אתה חי בתוך הסמארטפון.

במכשיר הקטן הזה היה מסר: הקטן את שדה הראייה אך פתח את הראש. החיים שלך בלאפה, רק שבלאפה הזאת יש מצלמה, הרים של אפליקציות ואוקיינוסים של ידע. זה המסך הקטן שלך, הפינה שלך, וירג'יניה וולף השכירה לך חדר, דירת סטודיו. בעולם השעשועים של הסמארטפון נולד לפני כמה שנים רעיון נהדר בחסות משחק קטן ופשוט בשם קנדי קראש: כדי להמשיך לשחק מעבר לחמשת מחזורי החיים שברשותך, היית חייב לבקש עזרה מהחברים. וכדי שהחברים שלך יוכלו להתקדם, הם חייבים עזרה ממך. מצד שני, אתה מצוי בתחרות תמידית איתם ונאלץ לחזות בקצב ההתקדמות שלהם מול קצב ההתקדמות שלך. לכאורה, מלכוד 22 קלאסי. בפועל, אף אחד לא היסס: אתה תעזור לחברים שלך וגם תשקיע יותר זמן בשביל לעקוף אותם.

הבשורה המיושנת שנרקבת על מסך הטלוויזיה כבר 80 שנה, מאז עלתה לאוויר 'Spelling Bee', הביאה איתה שני רעיונות קדמוניים שכמעט אבדו מן העולם בעידן הנוכחי. אפשר לראות את זה כמעט בכל שעשועון שנמצא היום על המסך, גם בישראל ('המרדף', 'דה וול', 'קופה משותפת' ושידורים חוזרים של 'מונית הכסף' ו'כלוב הזהב'). הראשון: ידע הוא עדיין מצרך חשוב. והשני: קל יותר לנצח ביחד.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילומי מסך: רשת 13, כאן 11, צילום: istockphotos

שתף