בחינה רבת־שנים של המשולש ישראל־איראן־גרעין, המתבססת גם על מסמכי ארכיון שנחשפו רק לאחרונה, מעלה כמה שאלות מעניינות: האם קיים בהכרח קשר בין גרעין לעוינות? מהם סיכוייה של הידברות עם האיראנים? ומה באמת מניע את גישתן הגרעינית של איראן וישראל?

לרוב, הפסד אינו הספד, ניצחון אינו נצחי.

החיים נמשכים. מעצמות, מדינות ותנועות קמות ונופלות, פורחות ודועכות. מלחמות עולם פורצות ומסתיימות. האנושות מתקדמת, לעיתים בדילוג, לפרקים בדשדוש. המצעד אינו נעצר רק מפני שחיי מיליונים – ובמצטבר, עשרות מיליונים – קוצרו באכזריות.

לתובנות אלה נצמדת כוכבית: אוגוסט 1945. פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי. ההפעלה היחידה אי פעם של נשק גרעיני. הוכחה ואזהרה. המשכנע הסופי. חימוש שמסוגל ברגע להשמיד רבבות, להפוך עיר לישימון, לזהם דור, ואם הוא נמצא בידי שני יריבים – להחריב את שניהם. המכפלה שעלולה להחזיר את האנושות למערה. הגרעין אינו עוד מאותו דבר. הוא משנה הכל. ולכן בנוכחותו פועלים אחרת, עוקבים אחרת, מסתכנים אחרת וגם מחליטים אחרת. זה משא כבד מדי למנהיג יחיד ואף לממשלה מסוימת של מדינה אחת. מחיר השגיאה נורא ואיום, נורא ואטום.

לא במקרה צמחו סביבו תורת המשחקים ותקנון ההתנהגות העולמי והאזורי. האם אפשר בלעדיו (גרמניה ויפן), איך ניתן לקזז אותו (ארגנטינה וברזיל), מתי מוטב להיפטר ממנו (דרום אפריקה, אוקראינה, בלארוס, קזחסטן). בדיוק כמו בחומר עצמו, נדרש למדינאות הגרעינית חיזוי של תגובת שרשרת.

כל זה היה נכון וידוע הרבה לפני שבנימין נתניהו הגיע לפוליטיקה הישראלית. שמונה ראשי ממשלה קדמו לו והתלבטו, אישית ובעזרת מנגנונים ביטחוניים, מדיניים, מדעיים וכלכליים, איך לתמרן תחת הכיפה הגרעינית. לא תמיד בחלו בניצול היבטים של הנושא הגרעיני לטובת המוניטין שלהם (פרס כפטרון דימונה, בגין כמצביא תקיפת הכור העיראקי) או לקעקוע זה של יריביהם (בן־גוריון נגד אשכול). החידוש שהביא נתניהו הוא השימוש הדמגוגי בסוגיה הגרעינית (ובשנות ה־90, בסוגיית הנשק הכימי־ביולוגי של עיראק) להפצת בהלה, לחרחור מלחמה ולהצטיירות כמושיע.

מאז הקמת ממשלת בנט, לפיד ושות' טוען נתניהו שבגלל יורשיו – וג'ו ביידן, שאינם נאבקים בו – "איראן דוהרת לפצצה". דימוי מעניין, המסגיר את אומרו. סוס דוהר כאשר מצליפים בו. זה מה שנתניהו דרבן את דונלד טראמפ לעשות. טראמפ, ברדידותו ועם חנפן־על כמייק פומפיאו, הניף שוט גדול והבריח את האיראנים, בעקבותיו, מהסכם 2015 עם כל חברות מועצת הביטחון – המעצמות הגרעיניות המובילות בתבל – ואיתן גם גרמניה והאיחוד האירופי. אחרי שהדהיר את איראן אל הפצצה, עוד יש לנתניהו מנה גדושה של חוצפה להכריז שהיא דוהרת – ולהאשים בכך את תומכי ההסכם.

התגרותם של טראמפ ונתניהו באיראן, כדי לגרור אותה לפעולה שתצדיק מלחמה, הייתה שקופה ומתועדת. שנים, בעזרת צנזורה צבאית קשוחה, טיפחו ממשלות ישראל את תורת מרחב ההכחשה – שליט מזרח תיכוני יספוג חרישית מכות חשאיות, אם כבודו בעיני עמו וצבאו לא ייסדק. בשאר אסד יכול לאבד כור, אך לא יוקרה. בא נתניהו ובעט בהבנה שבקריצה, לטובת רווח פרטי כפול: אם ינופף בבלתי מוצהר, יגדלו הן תהילתו והן הסיכוי לדם ואש ותמרות עשן ומורשת צ'רצ'יל של זמנו ומקומו.

אחת ההתגרויות הבוטות הייתה הצגת שלל הארכיון האטומי מטהרן. הישג מבצעי, כישלון מדיני כפול – הפרת הריבונות האיראנית ואישור הערכת המודיעין האמריקאי שתוכנית הנשק הגרעיני האיראני, להבדיל מצבירת חומר העלול לשמש אותה אם יוחלט לחדשה, הוקפאה ב־2003. זאת שיטת נתניהו, הסתכל בקנקן ולא במה שיש בו.

את הארכיון הישראלי קשה יותר לגנוב אבל כדי להכיר את התמונה הגדולה, גם אין בכך צורך. אלפים מתיקי ארכיון המדינה, בנושאים אלה, פתוחים ומספקים מידע והקשר מאלפים.

תשתית ידע דו־תכליתי

במועדון הנשק הגרעיני יש כיום שמונה חברות מוצהרות: ארה"ב (1945), רוסיה (1949), בריטניה (1952), צרפת (1960), סין (1964), הודו (1974), פקיסטן (1998), צפון קוריאה (שנות ה־90, מועד מדויק במחלוקת; ייתכן שהכריזה לפני שהשיגה, כדי לסכל מתקפת מנע). ישראל, למרות כל המקורות הזרים, לא שם. היא רק חשודה מתמדת, שאינה טוענת שהתיק נגדה תפור, כי נוח לה שהחשד מרחף מעליה; ארוסה – או ידועה בציבור – שאינה מתחתנת. ככל שנוקפות השנים, ובשינויים המתחייבים, גובר הרושם שזהו גם אחד הדגמים להתגרענות האיראנית. בטהרן למדו מירושלים, או מדימונה, איך להתקרב למפתן בלי לחצות אותו ולהפיק מכך תועלת מרבית.

למשולש ישראל־איראן־גרעין שלושה רכיבים, נפרדים אך מקרינים הדדית: ישראל־גרעין, ישראל־איראן, איראן־גרעין. בחינתם מלמדת שהאיבה אינה גזירת גורל, שאין מִתאם הכרחי בין גרעין לעוינות ושחתירה להידברות אינה תמימות מסוכנת וחסרת סיכוי.

מושגי היסוד, שלא התיישנו, הם "איום הייחוס" ו"תרחיש הייחוס". בשנות ה־50 האיום שנגדו נערכה ישראל לא היה גרעיני ואף לא טילי, אלא כיתור בכוח צבאי מקובל של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; עם חיל־משלוח עיראקי; פלישה מהירה אל מרכזי הכובד של מתקני התשתית, בסיסי האוויר וגיוס המילואים; ומאמצע העשור, חימוש בנשק סובייטי רב ומתקדם. בה בעת, התקוממות המיעוט הערבי בשטחי הממשל הצבאי בשרון, בשומרון ובגליל.

המענה הבן־גוריוני היה טיפוח תורת לחימה התקפית בצה"ל, חיפוש בריתות עם מעצמות (בגלל סירוב אמריקאי להסתבך באזור, מערב אירופה תחילה) והכשרת הקרקע לפיתוחים המתקדמים שיבואו. בן־גוריון היה היבואן המקורי של צ'רצ'יל לישראל. הוא למד ממנו להקים משרד ביטחון כל־זרועי, לא נפרד ליבשה, ימייה ואווירייה; להחזיק בתיק הביטחון בנוסף לראשות הממשלה; ולהרחיק ראות מהקצונה הטרודה בהווה למדענים שעיניהם גם באופק. הוא הצטלם ושוחח במכון ויצמן עם המנהל המדעי של תוכנית מנהטן לפיתוח הגרעיני הצבאי במלחמת העולם, רוברט אופנהיימר, והייתה לו חיבה מיוחדת לחיל המדע (חמ"ד). סוכניו הראשיים היו מנכ"ל משרדו פרס, מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית ארנסט דוד ברגמן, מוניה מרדור מרפא"ל ואלוף־משנה מנס פרת, קצין ההקמה של דימונה.

והיה עוד אב־מייסד: הנשיא אייזנהאואר, בתוכניתו "אטומים למען השלום". אייזנהאואר, ברוח סיסמת שדולת חובבי הנשק "לא אקדחים הורגים אנשים – אנשים הורגים אנשים", ביקש להראות שהגרעין אדיש ותלוי במשתמש. אפשר לנצלו לרעה, לנשק (כמובן, למעט האמריקאים הטובים ושותפיהם הבריטים), ואפשר להפיק ממנו ברכה, בתחנות כוח לחשמול ולהתפלה. אטומים טובים, מוגבלים ומבוקרים, כדאי להפיץ, ולשם כך נכון להרביץ את תורת הגרעין במדענים ובמהנדסים.

כך נוצרה במדינות רבות תשתית אנושית של ידע דו־תכליתי. הלומדים למדו והמחליטים החליטו. בבירות חשובות באירופה ובאסיה הגיעו למסקנה שזול והגיוני יותר לוותר על הפטרייה הקטנה לטובת המטרייה הגדולה: לחסוך את ההשקעות העצומות, שההרתעה הגלומה בתוצרתן לא תשפיע על שיקולי הסובייטים במלחמת העולם השלישית, ולהסתופף תחת ההגנה האמריקאית. פרוטקשן, אבל מסוג ייחודי – הגברתן הוא המשלם דמי חסות לשכנים, כדי שלא יתחמשו כמוהו (אם כי הוא בהחלט מצפה מהם להשתתף במשמר השכונתי המתקרא נאט"ו, סיט"ו או סנט"ו).

בתיקי שנות ה־50 וה־60, ששרדו חשיפה והותרו לפרסום, מצוטטים בן־גוריון ושרת החוץ שלו גולדה מאיר (בקיאה בחומר, בדקויות ובתכססנות דיפלומטית הרבה יותר מהקריקטורה שלה כראש ממשלה) בהתבטאויות בשלוש המסגרות החשובות של התקופה: הממשלה, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והמשתיקול האוהד של הממסד – ועדת העורכים של העיתונים היומיים העבריים.

במוקד ויכוח בין בן־גוריון לבין מפ"ם, כקוטב השמאלי בממשלה על רצף וושינגטון־מוסקבה, עמדה הצעה סובייטית לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. הגדרת האזור, בפי המציעים, נוסחה כך שתקהה את העוקץ הגרעיני מהצי השישי, האמריקאי, על צוללותיו ונושאות המטוסים שלו, ומבסיסי הטילים בטורקיה. מפ"ם תמכה: זה צעד לעבר השלום. בן־גוריון לא התפתה. הוא בעד פירוז כללי, לא רק גרעיני, לכתת לאתים גם מטוסים וטנקים, ואשר לטורקיה – מדוע אסור לאמריקאים להציב בה טילים, בעוד שלרוסים מותר למקם בשטחם טילים שטווחם מקיף גם את טורקיה. ארבע שנים לאחר התנצחות זו, במשבר הטילים של אוקטובר 1962, היה פינוי טילים אלה מטורקיה התשלום הגואל לפינוי הטילים הסובייטיים מקובה.

הייתה לכך מהדורה נוספת, כשהסובייטים עדכנו את הצעתם. מקורביהם בפוליטיקה הישראלית ושרים אחרים רצו שבן־גוריון יכריז שלא יארח צוללות אמריקאיות, נושאות טילים גרעיניים, בבסיס חיל הים בחיפה. ראש הממשלה ושר הביטחון סירב לדון בעתיד. די בכך שייאמר שזה לא קרה עד עכשיו, פסק.

חזון הפירוז המוחלט

באותה תקופה התחילו בישראל להתעמק גם באסטרטגיה הגרעינית. טדי קולק ויגאל אלון גילו בבוסטון מומחה אקדמי צעיר אף מהם, הנרי קיסינג'ר. אלוף יהושפט הרכבי למד והנגיש את התורה לקצונה שנותרה אחריו במטכ"ל ולקוראי 'מערכות'. הרקע, אמריקאים דלי אוגדות בין גרמניה המערבית למזרחית, מול עוצמה משוריינת עדיפה של גייסות סובייטיים, בשאיפה לקזז בנשק גרעיני את עליונות האויב, קסם גם בהקשר האחר של מעטים מול רבים. ה"אס" של הרבים גבר על המלך של המעטים, אבל כשהמעטים שלפו ג'וקר המשחק הוקפא.

באחד מדיוני ממשלת בן־גוריון התלבטו השרים כיצד להגיב להצעה סובייטית להקפאת הניסויים הגרעיניים. לא הניסויים עיקר, העיר בן־גוריון, אלא הנשק האטומי שכבר יוצר ונאגר. אותו צריך להשמיד.

שר המשפטים פנחס רוזן תהה אם בן־גוריון אינו מקבל את מסקנת צ'רצ'יל, שההרתעה הגרעינית האמריקאית לבדה מונעת התפשטות סובייטית. מקבל גם מקבל, השיב בן־גוריון, ולכן נחוץ לא רק פירוז גרעיני במזרח התיכון, אלא גם בעולם כולו, ולא רק פירוז גרעיני, אלא פירוז מוחלט, ברוח חזונם של הנביאים מיכה וישעיהו. אלא שזה חזון אחרית הימים, ובין כה וכה אל למערב להתפרק מנשקו הגרעיני. "לפרק נשק גרעיני (בלבד) בעולם", אמר אבא אבן בדיון אחר, "זאת אומרת שהעולם הוא סובייטי".

עוד במלחמת קוריאה נופצה אשליית ההרתעה הגרעינית המוחלטת. גרעין הרתיע רק מפני גרעין, בפנטהאוז של מעצמות־העל, לא מפני קטטות בקומות התחתונות, באופן שחייב גם מעורבות מעצמתית בכוחות מקובלים. לכן התברר גם שהסטת הדגש להשקעות בזרוע האוויר – מפציצים ובהמשך טילים – על חשבון כוחות הקרקע, ובזרוע הים לצוללות טילים בעדיפות על כלי שיט אחרים, אינה מחפה על הנחיתות האמריקאית, בעיקר בזירת אירופה (שהים התיכון הוא האגף הדרומי שלה).

הגרעין, מלאך המוות של חד גדיא, איבד הרבה ממעמדו האימתני כשהתברר שהוא בכלל רק חצי מדו גדיא. עלה משקלן של הבריתות הגושיות וערבויות הסיוע לעת צרה. כשממשל קנדי גילה שבדימונה הולך ומוקם כור גרעיני, הוא הבין שאין די בלחצים על ישראל להימנע משימוש צבאי בתוצריו, כי לצד חשיבותה של קטיעת שרשרת התפוצה באזור – אם לישראל יהיה, גם מצרים תרצה, ולהפך – חיוני למנוע מישראל תחושת מצור, גב אל קיר ושואה שנייה ממשמשת ובאה, פן תנחית מכת מנע על הגדולה באויבותיה ותגרור עימות סובייטי־אמריקאי.

לכן שברו קנדי ויורשו ג'ונסון עשור וחצי של אמברגו על מערכות נשק עיקריות והתחילו למכור לישראל במישרין או בעקיפין טילי קרקע־אוויר, טנקי פטון ומטוסי סקייהוק. כמו כן הבטיחו – כהצהרת כוונות ללא תוקף חוזי, הכפוף לאישור הקונגרס – שבזמן משבר יגיעו נושאות המטוסים של הצי השישי בים התיכון, כוחות אוויר ויבשה מאירופה ויחידות הכוננות של פיקוד המחץ מפלורידה, להגן על ישראל ולהרתיע מפני התקפה עליה. זה היה שיפור לעומת המצב הקודם, אך אינו היה מעשי בלוחות הזמנים של הסלמה ישראלית־מצרית. שלוש מלחמות יכולות להסתיים עד שהחייל האמריקאי הראשון יגיע.

בשיחות הביטחוניות הראשונות עם ממשל קנדי, קצת לפני שנרצח, השתתפה משלחת הסגנים, בראשות סגן שר הביטחון פרס ובהשתתפות סגן הרמטכ"ל יצחק רבין וסגן ראש אמ"ן אהרן יריב. בתוך שבועות מעטים עמדו רבין ויריב להשיל את התואר "סגן". בחלוקת העבודה בין הדואגים להיום במטכ"ל ולמחר במשרד הביטחון, ייצג רבין את אסכולת המוכנות לתרחיש שהתממש במלחמת ששת הימים. שותפו הרעיוני בממשלה היה מפקדו לשעבר בפלמ"ח, השר יגאל אלון. ראשי האסכולה הנגדית היו בן־גוריון, פרס והשר משה דיין. השיחות המעמיקות התנהלו במסגרות מצומצמות, אך לעיתים זלגו רמזים גם לישיבות הממשלה.

כך, ערב התפטרות בן־גוריון והתקדמות אשכול לתפקיד הכפול של ראש הממשלה ושר הביטחון, אמר אלון: "הצעת הפירוז הסובייטית אינה רלוונטית כלל להצעת מפ"ם והליברלים לפירוז אטומי בינינו לבין ארצות ערב. יש החושבים בגלוי שכאילו מדינת ישראל עוסקת בנשק אטומי, אבל חרושצ'וב אינו חושב כך. האיגרת שלו עוסקת רק בטילי פולאריס (בצוללות האמריקאיות) ולא בשום נשק אטומי אחר. בתשובתנו נוכל לחזור על נכונותנו לפירוז בינינו לבין שכנינו מכל נשק, והייתי מוסיף, לרבות מנשק גרעיני". בן־גוריון התנגד לתוספת. "מכל נשק", חרץ.

הנוסחה "ישראל לא תהיה הראשונה" וכו', שלדברי פרס נפלטה מפיו בלחץ הרגע בפגישה עם קנדי, באביב 1963, נפרטה לפרוטות לאחר שנתיים, במזכר הבנה שבגיבושו השתתפו ארבעה ראשי ממשלה, אחד מכהן (אשכול) ושלושה עתידיים – גולדה, רבין ופרס. תמורת מחויבות אמריקאית לעצמאות ישראל ולשלמותה, אשררה ישראל את התחייבותה שלא להיות "הראשונה להציג נשק גרעיני לאזור הישראלי־ערבי".

לא למזרח התיכון, או לים התיכון, כי שם שט לו, או הוצב בטורקיה העשויה להיכלל בהגדרת המרחב, נשק גרעיני אמריקאי; לאזור "הישראלי־ערבי". על המושג העמום יותר, "להציג", עוד יתנהלו ויכוחים נוקבים, עד סתיו 1968, בתפר בין ממשלי ג'ונסון וניקסון, כשבדיונים על רכש הפנטומים – היעד העילאי של המגעים עם וושינגטון (בסיוע פוליטי של יהדות אמריקה) – חידד נציג הפנטגון עם השגריר רבין את המשמעות כ"לא לנסות, לא לנופף". למעשה, עסקת פנטום תמורת אטום: בלי ניסוי, עם כיסוי, אין לדעת אם מה שנסתר שם אכן יצליח אם יוצא מהכוח אל הפועל. לכן, מאז ועד היום, מה שיש לישראל נחשב ל"אופציה" ו"פוטנציה".

ידידה ושמה איראן

למרות כל הפרסומים, הרשמיים והפרטיים, המודיעיניים והעיתונאיים; למרות כל ההכרזות, המכוונות והמאולתרות, של דיין, הנשיא קציר, אולמרט ורבים אחרים; למרות סירובה של ישראל לחתום על האמנה נגד תפוצה גרעינית, כשהמדינות הנוספות החולקות את מצבה הן הגרעיניות המוכרזות הודו, פקיסטן, צפון קוריאה שהייתה בפנים ויצאה בחוץ, ואיתן גם קובה (סתם כך, בהתרסה) – ישראל אינה מדינת נשק גרעיני. להלכה, הקובעת בדיפלומטיה, היא מדינת סף, על הר נבו.

ישראלים נוהגים להתגאות במקוריותם. למשל, המב"ם – המערכה שבין המלחמות; למשל, "דוקטרינת בגין", להשמדת כורים גרעיניים במדינות עוינות בטרם יבשילו לסיכון צבאי ממשי. בשני המקרים, מדינות ערב דיברו פרוזה בלי להכיר את המושג. שליט מצרים רצה לפגוע בדימונה, בלי לכנות את שאיפתו "דוקטרינת נאצר", והכנותיו לאסוף מודיעין ולתכנן תקיפה גברו במאי 1967 ודרבנו אלופים ושרים ללחוץ על אשכול לצאת למלחמה. סוריה, שאימצה את תורת המלחמה העממית, שאפה לדקור את ישראל בלי לספק לה עילה למלחמה כוללת – למעשה, מב"ם.

ועוד לפני "ליברטי", הרבה לפני פולארד (שגנב את הארכיון של מודיעין חיל הים האמריקאי, אבל טיפין־טיפין ולא במכה אחת ובתרועת מנצחים, כי וושינגטון אינה טהרן), היו בישראל שהבינו מה אסור לעשות לממשל האמריקאי. כשאשכול שלח את אבן למגעים עם ג'ונסון ועוזריו, הוא זכר מה קרה ליפן, שפתחה במלחמה בשעה ששגרירהּ ממתין למברק האחרון בשדר ארוך למשרד החוץ. "צדק ראש הממשלה כשאמר שלא נוכל לעשות לנשיא פרל הרבור", תמך באשכול יו"ר ועדת החוץ והביטחון דוד הכהן. "כל זמן ששר החוץ משוחח עם הנשיא, לא נוכל להפתיע את העולם בקרבות". כך, כהד לפרל הרבור, חש ב־1956 השגריר אבא אבן בפגישתו במשרד החוץ, כשבעודו מבאר שדר מרגיע מבן־גוריון לנאצר התבשרו המארח ואורחו על תחילתו של מבצע קדש־סיני.

עד שהגיע נתניהו המאוחר, לא העז ראש ממשלה ישראלי, בגלל פוליטיקה קטנה, להשמיע שטות בנוסח תיאום־שמום. הסיבות ידועות: וטו במועצת הביטחון, מיליארדי דולרים בסיוע שנתי, היתר מכירת – משמע מסירת – הנשק המתקדם ביותר.

וכשנתניהו מאיים, לאחר אובדן השלטון, לתקוף את איראן על אפו ועל חמתו של ביידן, הוא מזמין איסור, או ענישה, על הפעלת אף־35, אף־15, אף־16, מתדלקים והרקולס במטס אל נתנז; ובכך גם מכוון אלומה חזקה למערכות ולשיטות אחרות. ברקע מקננת תמיד הידיעה שאחת לחומש, בהתכנס ועידת הסקר של משטר קיפול התפוצה הגרעינית לאחור, יתעוררו רבים לפשפש בקובץ הישראלי. בכך מובילה מסורתית, לפני השלום ואחריו, מצרים. בשנות ה־70 הייתה לה שותפה, איראן של השאה, וההשתתפות האמריקאית במאמץ הבלימה של המשלחת הישראלית כבר הוכחה כפריכה ותלויה בעוצמת הלחץ הנגדי.

ההרתעה האסטרטגית הישראלית אינה תעודת הביטוח היחידה מסוגה באזור. ביטוח כזה רצה לקנות גם רזא פהלווי, השאה האחרון – ביטוח חובה נגד פלישה סובייטית וצד ג' נגד השכנה, עיראק. נפלאות האל"ף־בי"ת הצמידו את כל השלוש לשולחן אזורי: עיראק, ששינתה את שמה תחת השלטון הבריטי מארם נהריים, מסופוטמיה; איראן, שזנחה באמצע שנות ה־30 את השם "פרס", אך דרשה להשאיר בתוקפו את השם "המפרץ הפרסי"; ישראל, לפנים – למעט הגדה המערבית – פלשתינה/א"י.

במלחמת העולם השנייה, כשהבריטים חלשו על רוב איראן (והסובייטים על צפונה), התפרנסו טרום־ישראלים רבים מבינוי ואספקה שם. הפריסה, של סולל בונה וחברות אחרות, הייתה רחבה, התעצמה והגיעה לשיאה בשנות ה־70. זה עשור שראוי לחלקו לשתי מחציות לא שוות. בראשונה גלשו הישראלים על הגאות שלאחר מלחמת ששת הימים. בשנייה הורגשה תמורה ביחסי הכוחות, כי איראן – המדינה, לא האוכלוסייה – התעשרה לפתע מהכפלת מחירי הנפט פי ארבעה, ואילו ישראל שקעה לשפל מצוקתה המאכזבת במלחמת יום הכיפורים.

אלפי ישראלים, אולי רבבות, ביקרו באיראן בעשר וב־20 השנים שלפני מהפכת חומייני. בן־גוריון, אשכול, גולדה, רבין, פרס, ראשי המוסד ואמ"ן; טייסים, קצינים, עיתונאים, תיירים; יזמים, סוחרים, קבלנים. התחושה האישית של אורח לרגע, עוד ב־1977, הייתה נינוחה. גם בשגרירות ישראל, במשרדו של הנספח הצבאי תא"ל יצחק שגב, עדיין לא הורגשה מתיחות, אף שהמגמה – כדיווחו של השגריר המנוסה והממולח אורי לוברני – הסתמנה בעליל כיורדת.

השאה נהג בישראל בכפל לשון, מעל פני הקרקע ומתחתיה. הכל ידעו, למרות ההכחשות הרשמיות, המאוירות בקריצה מחויכת, שמתקיימים יחסים ביטחוניים, מודיעיניים וכלכליים, שבמרכזם אספקת נפט איראני לישראל ובאמצעות קו צינור אילת־אשקלון גם הלאה, לייצוא לשאר העולם, כמעקף של תעלת סואץ שבידי האויב המשותף, נאצר. זה לא הפריע לשאה לגנות את ישראל ולתבוע ממנה לסגת לקווי 1949, להתפשר עם הפלסטינים ולמשוך ידה ממזרח ירושלים.

המליצות, החלקלקות וההתרפסויות המדומות, המשמשות בתרבות הפרסית לתכלית מעשית, לא פיתו את הישראלים להאמין באהבת אמת עם איראן המלכותית, הרודנית. היה ברור שהכל תלוי בהשקפת השאה על מצבו באזור ומול וושינגטון, שם רצה בעזרת ישראל ויהדות אמריקה.

ממאות תיקים ואלפי מסמכים ארכיוניים מצטיירת תמונה מביכה של החשש מתגובות השאה (בעקבות חשיפת טיפולי הפוריות בקיסרית פארה דיבה שונה החוק הישראלי – באופן מטופש וריקני – לענישת מי שיפגע בכבודו של "מלך וגדול"), תיירות המרפא של עשירים ובכירים, מעשה במלכת יופי שזכתה בטיסת אל על לטהרן ונחשדה כחשפנית שתסנוור את נזירי איראן במועדוני לילה, המאבק למניעת גיוס לצבא של צעירים שהיגרו מאיראן לישראל וחזרו לביקור מולדת (אושר לוותר על האזרחות האיראנית) ותחנוניו של הציר מאיר עזרי, שהעיד על עצמו כנאמן המפלגה, להשתבץ ברשימת המערך בבחירות לכנסת.

השחיתות פרחה. שלמונים נזכרו ללא בושה. זה היה משחק של אחוזות ואחוזים, שהישראלים לא שיחקו בו לבדם. כשמנכ"ל התעשייה האווירית אל שווימר בא לטהרן להקים עם גורמים מקומיים חברה משותפת לתחזוקת מטוסי קרב אמריקאיים, פנטומים ואף־5, התברר שחברה אמריקאית שהפרישה נתח לשר החוץ ארדשיר זהדי חזקה יותר. זהדי, שעודנו חי בעושר בשווייץ, אימץ עמדות שליליות כלפי ישראל. כשגריר ארצו בוושינגטון ב־1973 מסמס שליחות תיווך בין קיסינג'ר ליועץ לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמעיל, ובכך הרס עוד מחסום מפני מלחמת יום הכיפורים.

הנסיגה הבריטית מהמפרץ, לפני 40 שנה, ששילחה לעצמאות את איחוד האמירויות והטילה על איראן בקבלנות־משנה אחריות מטעם המערב לביטחון המלכויות והנסיכויות – כולל בירדן – מפני סכנות סובייטיות ועיראקיות, ניפחה את שיגעון הגדלות של השאה. הוא הקים רשות לאנרגיה אטומית, כמקובל תחת סיסמת פיתוח, התפלה וחשמול, לא חלילה להשגת נשק גרעיני, אך כוונתו העתידית, אם ישרוד (בסתר מוחלט גילו אצלו רופאיו לוקמיה; הוא מת שש שנים לאחר האבחון), הייתה צבאית. אם ישראל הייתה מדינה קטנה, מוקפת אויבים (וים), איראן הייתה מדינה גדולה, מוקפת אויבים (וים). ובמרחב ההתעניינות שלה, מערב אסיה, נרשם תהליך התגרענות – הודו, כתגובה לסין, ובהכרח גם פקיסטן, כתגובה להודו.

השאה, באמצעות השב"כ שלו, הסאוואכ, היה שליט אכזר, שאמנם המורדים בו התעלו על רצחנותו. לא היו במשכן המלך חסד וחמלה, גם לא על מקורבים (ולעיתים גם לא על קרובים, בקשרי חיתון) שהיו לחשודים, ביניהם ראש הסאוואכ בח'תיאר – "בכור", בצופן הישראלי – ומפקד חיל האוויר חתאמי. בהיעדר מנגנון מסודר לביזור השלטון ולבסוף להעברתו, הכל התמקד באדם אחד ובחצרו מסוכסכת הקנאה ותאוות הבצע.

השגריר לוברני הקדים לחוש – כנראה היה הראשון לזהות – שהשאה אינו יכול עוד. מברק שלו לדיין על שיחה עם מי שהיה בוטה והפך "בוהה" – וגם "קודר, עצבני, מהורהר, מרוחק" – כמו ניבאה את דעיכת בגין לאחר חמש שנים. למרות האזהרות, התברר שישראל קלטה אסטרטגית אך הופתעה טקטית.

מילוט אנשי משרד החוץ, המוסד ושאר הגורמים הממלכתיים, כחוט השערה ובלב הסערה, הסתיים ללא אבידות בנפש, אך בקרת נזקים חשפה פרצה ביטחונית חמורה: עשרה דרכונים ריקים ועוד 20 מסמכים המאפשרים תנועה בזהות ישראלית, תיעוד מקורי הקוסם לכל שירות מודיעין, נותרו מאחור, שלל לאויב, יחד עם עוד תיקים, צפנים ותדרים. הומלץ שלא לנקוט אמצעים משמעתיים נגד האחראים, כי שיקול דעתם בהמתנה עד לרגע האחרון בלי להיפטר מהחומר, כולל זה שעלול להפליל סייענים מקומיים, לא נמצא בלתי סביר, בנסיבות האירועים.

הגיונה של עמימות

החומייניזם, כמו הקומוניזם, נראה תחילה קבוצתי ורבגוני. בשנת המעבר שלאחר בריחת השאה בלטו בהנהגה מתונים כמו בני־סדר, בזרגאן ויזדי. במברק מהשגרירות בוושינגטון מתואר מקורב של יזדי, שר החוץ, במגע עם מנהל שדולת איפא"ק, מורי אמיתי, להרגעת היהדות והקונגרס. שמו: רוחאני. אין ודאות שזהו אכן נשיאה היוצא של איראן כיום – יש סימנים לכך, ללא מובהקות – אך חסן רוחאני התאבל מאוד ופומבית על יזדי, שהוכרז אויב המשטר ונכלא.

אשליית טיפוח הערוצים למתונים שבין הקיצוניים, כגון רפסנג'אני, הייתה קצת אמיתית והרבה אמתלה שיווקית של מחפשי רווחים ממכירות נשק, ותיקי המשטר הישן כיעקב נמרודי ושותפו שווימר, בחלק הפרסי של פרשת איראן־קונטראס. משולש ראשי הממשלה, פרס־שמיר־רבין, נגרר לפעול עם הרשות המבצעת בממשל רייגן (המועצה לביטחון לאומי, הפנטגון וה־CIA) בהערמה על הקונגרס, למרות שהישראלים התנערו מכל מעורבות בחלק של מימון המורדים בניקרגואה. אף שהפסד האמינות בוושינגטון, בבואו בסמוך לפרשת פולארד, לא יצא בשכר הידוק הקשרים בטהרן, הוכיחה איראנגייט שיש גייט גם לאיראן המוסלמית־מהפכנית. זה השער לאללה, לא רק צדיקים יבואו בו.

שלוש מלחמות עיראקיות במפרץ – אחת נגד איראן לאורך שנות ה־80 ושתיים של ממשלי האב והבן בוש נגד סדאם חוסיין – הקשיחו את חמינאי שלאחר חומייני, העצימו את חזבאללה בלבנון וקידמו את כוח קודס של משמרות המהפכה למרכז המדיניות האזורית של המשטר. במיזם הגרעיני היה לאיראנים ממי ללמוד. הם הכשירו סגל מדעי והנדסי, בנו תשתית כורים ומתקני הפרדה והעשרה, אגרו חומר והצטיידו בטילים שיוכלו בבוא היום לשאת ראשי קרב; אבל בה בעת נזהרו שלא לדרוך על התיל הממעיד, פן ימיטו על עצמם פלישה אמריקאית – הכוחות הרי נשארו, נפרסו והתבססו באזור בגלל עיראק ולהגנת סעודיה והמפרציות – או תקיפה ישראלית.

איראן החומייניסטית הייתה ודאי שמחה להפתיע את העולם, שיתעורר ערב כהה אחד לגלות שכנף או לפחות טייסת של טילים גרעיניים ניצבים לפקודת המנהיג העליון. זה לא יקרה, כי החדירה המודיעינית עמוקה וגם יכולות הסייבר שמנגד יפליאו להתנקש באמצעות מקש, בעוד מועד, או לחלופין יזניקו את המפציצים. פריצה פזיזה לעבר הגרעין הצבאי תביס את עצמה; כמוה כיציאה חפוזה ופוסלת מהאדנים של אצן בגמר 100 מטר. ויש הרי עוד עילה לפסילה – בדיקת חומרים אסורים, במקבילות של סוכנויות הביון והאנרגיה האטומית.

כל הגיונה של העמימות הוא בהימנעות מאמירה ישירה, יש או אין. אישור עלול לגרום ליישור, אבל הרגעה תפגע בהרתעה. הכי נוח לאיראן להישאר, ולהשאיר את העולם, בלימבו. לא כאן ולא שם. חצי בלי, חצי עם. המקום המועדף, לתכלית זאת, הוא סף ללא סוף. וכמובן, בבזאר, להפיק מכך רווח מרבי.

לכן, המסלולים המקבילים של הכנות גרעיניות ונכונות דיפלומטית. לכן, המדיניות הישראלית שאומצה בתקופת שרון, ראש הממשלה השישי שנדרש לגרעין האיראני – קדמו לו שמיר, רבין, פרס, נתניהו וברק, איש־איש בתקופתו (ולרוב כשעיראק היוותה סכנה מוחשית יותר) – הדגישה שלוש נקודות: הגרעין האיראני כבעיה עולמית, לא רק ישראלית; עדיפות לדיפלומטיה, אירופית ובהמשך אמריקאית; סיכול חשאי, מנקר יכולות אך לא עיניים. זה היה מאמץ משולב של המוסד, אמ"ן, גורמים נוספים בצה"ל ובמשרד החוץ, במיוחד השגרירים בברלין, פריז ולונדון.

התוכנית של נתניהו

כאשר חזר נתניהו לראשות הממשלה, לאחר הפוגת עשור, הוא הגיע למטכ"ל, להרמת מסך אצל גבי אשכנזי, והופתע ללמוד עד כמה התכונן הצבא לפקודה שלא רצה שתינתן. בערבו של אותו יום הוא נחשף למסכת מחשבתית ומודיעינית־מבצעית שתיקרא כאן, לכבוד ראשי תיבות אלה, תוכנית מ', ושתעודכן ותשוכלל בשנים הבאות.

נתניהו לא חתר להכנעת האיראנים – הוא רצה מלחמה. צ'רצ'יל נגד היטלר (לא באמת דו־קרב; בלי רוזוולט וסטלין, בריטניה לא הייתה כל כך גדולה, רק קיסרות מזדקנת עם סיגר). הצלחתה של חזית אשכנזי־דגן החצי הביטחוני בקבינט פרס־אובמה לכפות עליו להשאיר את הנשק דרוך אך נצור תסכלה אותו. בניגוד לחסכנותו המפליגה במשאביו הפרטיים, הגיב בבזבוז מופקר של נכסים ממלכתיים, מהסטות סרק בתקציב הביטחון ועד לרצון טוב בוושינגטון.

נתניהו טעה לחלוטין בהערכתו שהמיקוח האמריקאי־איראני מ־2013 ואילך, תחילה בחשאי ולבד בעומאן ובהמשך עם מעצמות נוספות בווינה, ייכשל ורק יאפשר לאיראן "משיכת זמן, העשרת חומר לפצצת אטום והתקרבות אליה". ההסכם שהושג לאחר שנתיים בלם את הטיפוס האיראני במעלה הר האטום, אל הסף. זה לא היה הסכם כניעה ולא הסכם מושלם; גם הסכם השלום הישראלי־מצרי לא היה כזה, אך כמותו היה טוב – בהרבה – מהחלופות. תכתיבים אינם הסכמים ואינם מועילים, כמו חוזה ורסאי שסיים מלחמה עולמית אחת בזריעת הפורענות הבאה.

בחלוקת העבודה הרגילה בצה"ל, סגן הרמטכ"ל מוביל את בניין הכוח וראש אגף המבצעים הוא עוזרו העיקרי של הרמטכ"ל להפעלתו. איראן, כסוגיה מעורבת של בנייה העשויה להתגלגל בהפעלה, חייבה התארגנות אחרת. ממשה קפלינסקי בתקופות חלוץ ואשכנזי דרך דן הראל, בני גנץ, יאיר נווה וגדי איזנקוט – סגן הרמטכ"ל ריכז את אותה תוכנית מ'.

בהגיע תורו של יאיר גולן, בסוף תקופת גנץ והמחצית הראשונה של איזנקוט, נרשמו שני חיצים סותרים. בדיונים הפנימיים, בהשתתפות נציגי אמ"ן, חיל האוויר ועוד, נשבה רוח חיובית לכיוונו של הסכם 2015. החיוב בו עלה בהרבה על השלילה והוא איפשר, לראשונה מאז אמצע העשור הקודם, לייצב תוכנית רב־שנתית, 'גדעון', להתאמת המשאבים למשימות. איום הייחוס ותרחיש הייחוס שִנמכו את גחמת איראן בהתאם למציאות החדשה.

חיצונית, גרמה התגרות נתניהו באובמה להקפאה מיידית של יחסי הפנטגון עם הקריה בהקשר האיראני. גולן, שייצג את צה"ל במפגש סגנים עם אלופי שלושה פיקודים (מרכז, אירופה ומבצעים מיוחדים) בפלורידה, ראה את דלתו של החדר האיראני נטרקת בפניו בלי להותיר סדק. צה"ל נאלץ לאכול את התבשיל המר של נתניהו.

אם לא היה די בכך, נתניהו ניסה להרכיש יותר מדי, מהר מדי, צוללות, ועוד כלי שיט מיותרים, ובמטכ"ל נדהמו לשמוע באחד הדיונים שהמטה לביטחון לאומי משתעשע גם ברכש מפציצים אסטרטגיים שאין לחיל האוויר תשתית אנושית, תחזוקתית וכספית להפעלתם. הכל למען, נגד, איראן.

ויהי טראמפ ויהי ביידן; ויהי רוחאני ויהי ראיסי; ויהי נתניהו ואינו עוד, לפחות בשלטון. הוא עדיין שם ושם ונאשם, בבית המשפט המחוזי ובכנסת, רוקם וזומם. לוח הזמנים שלו שקוף: להפריע לביידן לחדש את ההסכם עם איראן, לסייע לרפובליקנים בהתמודדות על השליטה בשני בתי הקונגרס בנובמבר 2022 ואז לחבור לטראמפ, או לשליחו עלי אדמות, במאמץ משותף לחזור לראשות הממשל בשתי הבירות.

ממה באמת חוששת איראן

נפתלי בנט מינה לראש המל"ל את ד"ר אייל חולתא, שכנציג המוסד בצוות של סגן הרמטכ"ל גולן היה שותף להעדפת הסכם 15' על חתירה נגדו, וזה סימן טוב; אך בנט, יאיר לפיד ובני גנץ ממשיכים לדקלם סיסמאות שדופות בנושא האיראני, וזה סימן רע, כי המשמעות המעשית היא הסטה חוזרת של צה"ל – ואין צבא בלי אוצר – לנושאים שהטיפול הנכון בהם מדיני. זה אינו מוצדק עניינית, ומאיים על התוכנית הרב־שנתית 'תנופה' של הרמטכ"ל כוכבי, כי לא מאיראן פוחד בנט, אלא מנתניהו. הוא עלול לבזבז שוב מיליארדים הנחוצים למערכת הבריאות רק כדי להתחמש באליבי מול נתניהו, הצפוי לתקוף אותו כמו – להבדיל, בשני האגפים – בן־גוריון את אשכול.

איראן במצוקה, מהרחובות הזועמים והשדות החרבים ועד למי התהום. היא זקוקה לגרעין כמו לכור בראש. אבל היא לא תוותר על הקלף, על הסף, בלי לקבל תמורה. ביידן מוכן לתת אותה, כי המזרח הרחוק חשוב בעיניו, כפי שהיה בעיני אובמה וטראמפ, הרבה יותר מהמזרח התיכון. צבאו, הנערך להתנגשות עם סין בעוד עשור או שניים, זועק שבהדמיות המלחמתיות הוא מפסיד, ובמערכת האמריקאית אין חוכמות – כשנקבע סדר קדימות, מקצצים מלמטה, מוציאים ישן מפני חדש, חיובי מפני חיוני ותיכון מפני רחוק. לאמריקאים, שלא כישראלים, אין סיוע אמריקאי. הם חייבים להסתפק במה שיש להם, ואיראן לא במוקד – זה קובץ המשווע לסגירה. ביידן לא ישתגע להסתבך באדמה חרוכה בגדה המזרחית של המפרץ הפרסי, רק משום שטראמפ ונתניהו האיצו את ההתקרבות האיראנית לפצצה, בערוץ החומר – לפי הערכת אמ"ן, בשקלול כל הערוצים, היא עדיין רחוקה משם כמעט שנתיים ממועד ההחלטה שטרם קיבלה, ומדוע שתקבל אותה, כשבכך היא מבטיחה שההחלטה לא תתממש.

אילו הייתה בישראל מדינאות נועזת ומפוכחת, היא הייתה חותרת להידברות עם חמינאי. בתיאום עם ביידן, עם ראש ה־CIA וויליאם ברנס ועם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ותיקי ערוץ עומאן בתקופת אובמה. תחילה בחשאי, בלי הדלפות מסכלות, במיוחד לא לנתניהו; ויש על מה לדבר, כי הביטוח החשוב לחמינאי אינו מדינתי, אלא משטרי. תמורת הסרת האיום הגרעיני מישראל ומהאזור בכללו, כלומר ביטול החשש שבעקבות איראן תלכנה גם סעודיה ומצרים, טורקיה והאמירויות, לפעולה נגד ישראל מסוריה ותמיכה בחזבאללה נגדה, נחוצה לו התחייבות אמריקאית וישראלית להימנע מסיוע לחסידי מורשת השאה ולפעילי הדמוקרטיה – לא אותו דבר – לחולל מהפכת נגד.

זה אינו דמיוני. ישראל תמיד ידעה להידבר עם אויביה; הלוא זהו אחד מייעודי המוסד, ולא רק שלו. מאיר עמית היה מוכן לטוס אל נאצר. אלוף אברשה טמיר נשלח לדבר עם ערפאת. יודעים לתקשר עם סוריה, חזבאללה, חמאס.

אזעקת צבע אדום, צבע אטום, היא הסחת דעת מזיקה מבעיותיה האמיתיות של מדינה המוכרחה להתרכז בעיקר ולחתור סוף־סוף להגיע אל המנוחה בלי הנחלה. איראן של המאה ה־21 מסוכנת לישראל הרבה פחות ממצרים לפני שישה וחמישה עשורים. אם הממשלה תשתחרר מהצל המאיים עליה – צילו של נתניהו, לא של חמינאי – נראה שהיא תמצא את הדרך לביטחון ולביטוח הדדי.

–

• אנטבה, סרט, מלחמה | הטור של אמיר אורן
• בתחבולות תעשה לך | על החיפוש של ראשי המוסד לדורותיהם אחר תהילה אישית | מאת אמיר אורן
• כל מה שרציתם לדעת על הגרעין האיראני (ולא סיפרו לכם) | מאת רן אדליסט