fbpx

פער אנלוגי בעולם דיגיטלי // הטור של לילך וולך

0

אלא אם כן אתם נערים ונערות עד גיל 25 שקוראים 'ליברל' (ובמידה שכן, צרו קשר למטרות לחיצת יד חמה), גם אתם נולדתם לעידן שבו היו החיים האמיתיים אנלוגיים במידה רבה, ממוסכים ודיגיטליים רק במידה מסוימת; ואז לפתע, הייתה הרשת. קרייני הרדיו והטלוויזיה קראו לה הרשת, בה"א ההרחקה ורי"ש התיעוב. אני זוכרת שלזמן מסוים חשבתי שהרשת זה שם קוד שנועד לסמן את המלכודת שהיא, המקבילה של תחילת שנות האלפיים לריקודים מושחתים ושתיית חשיש.

זה לקח עוד כמה קפיצות בזמן (לא קוואנטיות, למרות שלפעמים הן הרגישו ככה – זוכרים שפתאום היה לכם סמארטפון ביד?), אבל המילה הרשת איבדה מהחומרה המונוליתית שלה, והתנפצה לרסיסי טוקבקים, ויקיפדיה, יוטיוב, זאפ, יד2, פייסבוק, צ'ט־רולט, סקייפ, טוויטר, טינדר, אינסטגרם, זום, ויין, טיק טוק. אם כל זה נראה לכם מובן מאליו, זה כי הצלחתם לפייס בין החיים הקודמים שלכם, אלו שהיה בהם מקסימום כבלים, מודם מטרטר ומכונת פקס, ובין החיים שלכם עכשיו, בהם אין יותר זיכרון לטווח בינוני ואתם עוצרים סרט בנטפליקס כדי לגגל איך קוראים לשחקנית ההיא מהסרט ההוא שהיה על נו, זה, כוסאמק. אם נדרש עדיין להבהיר את הפער – חשבו על איך ההורים שלכם עדיין מתייחסים אל פייסבוק כאל "רשת האינטרנט", בפנייה חגיגית כפולה שקצת נשמעת כמו "מר אדון אינטר".

אז אם אתם לא בני ה־25 שקוראים 'ליברל', הצלחתם לקפוץ מתישהו עם המסה המרכזית של בני האדם אל תוך הרשת. לא הייתם בראשונים־ראשונים, אבל בטח שלא הייתם באחרונים. אפילו לא ניגבתם את החרדה מהמצח – אלו היו ההורים שלכם, אולי סבא וסבתא שלכם, הם הצליחו ברגע האחרון, לפני שהם נשארים על הקרחון שאפילו לא היה צורך לבעוט אל האוקיינוס. מבחינתכם זה היה רק מאמץ קטן והייתם שם, משהו שגורם לשרירי גמישות המוח להתמתח בגאווה. עשיתם את כל העדכונים שנדרשו כדי להיות בני המאה הנוכחית, אתם כבר לא אומרים כושי, או קוקסינל, איזה הומו אתה, מונגולואיד. אתם מתכווצים במבוכה כשאחד ההורים שלכם מאבד ריכוז ומשתמש באחד הביטויים האלו בחברה, ולוחשים בזעם דרך חיוך קפוא, "אמא, לא אומרים עוגה כושית, חלאס כבר". אתם אפילו לא מתבלבלים עם דיסקוטק, ויוצא לכם ישר על הניסיון הראשון "מועדון"; לא שהייתם באחד כזה כבר עשור. עדכנתם מושגים חברתיים עדינים וניואנסיים לפי הקו המנחה החד־משמעי והרם של נטפליקס ואפל tv; אתם יודעים מה זה ווטאבאוטיזם וגזלייטינג, מצטטים כותרות כלליות של כתבות על מחקרים בנושא בריונות רשת. אם יש לכם ילדים, הם מכריחים אתכם להישאר דרוכים לגבי כל אלו, כי אתם יודעים שאם תסיטו לרגע את המבט כבר לא יהיה לכם מושג עם מי הם מדברים, באיזו טכנולוגיה ועל מה.

ועדיין.

אתם ("אתם" זה תעלול הרחקה רטורי, כולנו יודעים שזה אנחנו, חלקנו יודעים שזו אני) כבר צריכים לעשות חימום ומתיחות לפני הקפיצה הבאה. מדי פעם אני ממלמלת לעצמי שבפלטפורמה הבאה אני מתייאשת, אני אפילו לא מנסה יותר. וזה לא טור על אוריינות טכנולוגית, זה על הקרע התפיסתי שהולך ונפער. אני לא בנוח, אולי גם אתם לא בנוח. החיים האמיתיים עדיין מתנהלים לי באפורים, באי־הבנות, במורכבויות, בגמגומים, בפגימויות שלא שויפו לכדי פגימות נאה כמו קעקוע יפה שמעיד ששרדתי והתגברתי – החיים הם בחוסר ההתגברויות. אני עדיין מדברת על "החיים" ועל "הרשת" ומה אם לא זה מעיד כמו מיליוני שלטי חיצים מהבהבים על זה שאני בגיל שאני, בהתקשות לעשות אינטגרציה בין השניים, במאמץ ההולך וגדל שנדרש לחימום לפני הקפיצה המיינדית הבאה. אני חוזרת להתייחס בחשדנות למלכודת, אותה תפיסת מלכודת שלגלגתי עליה כשהיא נשמעה מדור ההורים שלי. אולי אני בכלל ההורים שלי עכשיו. אולי ככה זה מתחיל. דאם, אולי זה כבר התחיל וכבר קרה ואני בדיוק הייתי בנטפליקס, מזוגגת מבע מול 'ברידג'רטון', ולא שמתי לב.

רוב החיים מתנהלים באפורים, והרשת מתנהלת בשחורים ולבנים. בחיים לוקח זמן לפתח יחסים, ובסרטונים יש רף ריכוז מקסימלי ממוצע ל־30 שניות. בחיים יש עמדות מורכבות, היסטוריה פסיכולוגית אישית, לקונות תפיסתיות, הבית שגדלת בו, שפת האם שבה למדת לחשוב על הלבנים הבסיסיות של החיים, השכלה והתמחויות. ברשת יש סלוגנים, משפטי מחץ, ציטוטים שאמורים להחליף דעה, מימז שאמורים לסתום לך את הפה בדיון. הכל מקבל את אותו המקום והמשקל, ואין הבדלה בין עובדה, עמדה, דעה או תחושה. יש 140 תווים לנסח עמדה, שהורחבו בנדיבות ל־280, אבל עדיין לא ניתן לערוך בהם שינוי או תיקון. גם אני משטיחה עכשיו – מצד אחד קיימים החיים, ומצד שני נמצא הייצוג הדיגיטלי שלהם. כאילו לא מדובר בממברנה שכל הזמן משתנה, נושמת, מתכווצת ומתרחבת. זה כי אני לא בנוח; הקרע הולך ונפער ותכף רואים לי דרכו.

שאלתי לפני כמה זמן בכל פלטפורמות השידור העצמי שלי אל העולם: "כאשר אתם עושים לייק לקומנט שמישהו כתב על פוסט או ציוץ שלכם, האם הסימון שלו הוא 'קראתי' – או 'הסכמתי'?". האם זה יפתיע מישהו לגלות שאין שום הסכמה על מה סינונימי ללייק? האם זה יפתיע מישהו לגלות שבפלטפורמות שונות שמושכות פרופילים של משתמשים שונים גם התשובות הן שונות? זו לא השאלה אם אתם רואים פה שמלה שחורה וכחולה או שמלה לבנה ומוזהבת – אפילו על משמעותו של לייק אנחנו לא מצליחים להיסגר כחברה. הייצוגים הבסיסיים מתערערים לי, הנה עכשיו לא רק ש"זו אינה מקטרת", יכול להיות שמישהו יחשוב שזוהי בכלל ארנבת מתה. אני לא טועה לחשוב שבחיים אין אי־הבנות, שכולנו חושבים על אותו כיסא כשאנחנו אומרים "כיסא" או אפילו שכולנו רואים את אותו הכיסא – אבל אני מרגישה שבמה שאני מכנה באופן מיושן שגורם לי להצטמרר "החיים האמיתיים", יש לי יותר נקודות אחיזה ויותר קולטנים כדי לאסוף מידע ולפענח מה עומד מולי, למה הוא מגיב, איפה המציאויות והפרשנויות שלנו התפצלו. וזה לא כאילו "החיים האמיתיים" הם בדיוק קרוז נופש לקאריביים. גם שם אני מנווטת באוקיינוס של חוסר הרמוניה, חותרת בקיסם בעודי נתונה בסירת קליפת אגוז.

אני לא מכירה הרבה בני נוער, אבל אני חושבת שזה אחרת לגמרי אצלם. שהם לא מתייסרים על משמעותו של לייק ושיש להם מספיק נקודות אחיזה במציאות כדי לפענח או לחיות בשלווה עם הערפול. אולי זה כמו מילים מרובות פירושים אצל יפנים, שעומק הקידה הוא שמשנה את המשמעות, מה אני יודעת. במובנים רבים, הקפיצה שעשינו אנחנו אל הרשת היא סוג של הגירה – אנחנו אלו שזוכרים את המולדת הישנה ולעולם לא ניפטר לגמרי מהמבטא הזר, אבל הילדים שלנו, הם כבר ישתלבו בעולם החדש.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook