fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

פנקס בוחש – מכתבי אריק שרון // מאת אמיר אורן

מסמך היסטורי: איך נראו יחסיו של הקצין אריאל שרון עם בכירי השלטון, וכיצד ניסה להתמנות לרמטכ"ל, כשהוא כבר פוליטיקאי?

0

"אל: ראש הממשלה. הנידון: מינויי לתפקיד הרמטכ"ל". מסמכי אריאל שרון נחשפים: כך פעל המתמרן הפוליטי הנחוש ביותר בצה"ל, וכך נראו מסעותיו בין ראשי הממשלה, שלכיסאם יגיע לבסוף

אריאל שיינרמן, שהשתכלל למותג "אריק שרון", היה הקצין הפוליטי ביותר בתולדות צה"ל. לא הראשון, לא היחיד, אך המתמיד מכולם. שני עשורים, מרב־סרן בן 25 ועד לאלוף במילואים, והעקבי מכולם באי־עקביותו הפוליטית, בתמרוניו בין יריבים ובחיפוש פטרונים משתנים; כשהקבוע היחיד הוא המטרה – מינוי לרמטכ"ל.

מה כבר אפשר לחדש בסיפור עלייתו ונפילתו ועלייתו ותרדמתו של שרון, שנבחר לראשות הממשלה לפני 20 שנה ונפל למשכב השבץ לפני 15 ומת לפני שבע? דומה שהכל נאמר, מפיו ועל אודותיו. אך מסמכים הנחשפים כעת מאירים היבטים מרתקים בפרשיות כביכול ידועות.

מכתב שהתגלה בתיק אישי של גולדה מאיר, מעלה את סיפור שרון לפסגה חדשה. שורת המחץ מופיעה כבר בכותרת, שאין להניח שמישהו זולתו היה מעז לחבר, ועוד באותן נסיבות. "הנידון: מינויי לתפקיד הרמטכ"ל". פנייה נועזת, או נואשת, ללא תקדים וללא תאחיר.

על נייר מכתבים של הכנסת שיתף שרון ב־14 באפריל 74' את "גברתי ראש הממשלה" בחוות דעתו המקצועית, נטולת הפניות. "נדמה לי שהכרחי למנות, כראש המטה הכללי, מפקד שיוכל להתמודד עם הבעיות שבפניהן עומד הצבא, שהן קשות יותר מכל מה שידענו בעבר. לדעתי, אני מסוגל כיום לעשות זאת טוב יותר מכל מועמד אחר".

הח"כ מסיעת הליכוד, עד לאחרונה מפקד אוגדה בשירות מילואים פעיל, עקף בפנייתו לראש הממשלה – שאותה האכיל מרורים כמפיק המפלגה היריבה ומבקר חריף של תפקודה – את שר הביטחון משה דיין, מי שאמור להציע לממשלה את מועמדו לרמטכ"ל. שרון ידע שבמינוי רמטכ"ל קובעים (לפחות עד אז) ראשי ממשלה יותר מאשר שרי ביטחון. לוי אשכול ולא דיין הוא שהחליט שחיים בר־לב יחליף את יצחק רבין (ולא עזר ויצמן). גולדה ולא דיין החליטה שהרמטכ"ל לאחר בר־לב יהיה דוד (דדו) אלעזר, ולא מועמד השר, ישעיהו (שייקה) גביש.

החולשה היחסית בסוגיה זו של שר הביטחון, שימשה את דיין להגנתו בבואו להעיד בוועדת אגרנט: אם סמכותו במינוי החשוב ביותר במערכת מוגבלת, כך גם אחריותו. חוק יסוד הצבא, שנוסח ונחקק בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיב לטיעון זה בחיזוק מעמד שר הביטחון מול הממשלה וראשה. השר מציע את הרמטכ"ל המיועד. הממשלה יכולה לפסול אותו, אבל לא רה"מ או שר אחר מוסמכים להציע מועמד חליפי.

לכן המפתח במינוי הרמטכ"ל נעוץ ביחסי רה"מ-שר הביטחון. אם הם מתואמים. או מועמד מוסכם, או מאבק כוחני. הדוגמאות רבות, ממש עד לאחרונה: סתיו 2018, המחלוקת בין בנימין נתניהו שתבע מאביגדור ליברמן להוסיף לאלופים יאיר גולן, אביב כוכבי וניצן אלון (שני סגניו של גדי איזנקוט וראש אגף המבצעים) את מועמד המשפחה, מזכירו הצבאי לשעבר, אלוף פיקוד הדרום איל זמיר. עד שליברמן הכריע שיתמנה לא אלון, כנטייתו, ולא זמיר, כלחצו של נתניהו, אלא כוכבי.

לתמרן את הזקן

אבל מינוי זה, כמו של שאול מופז בהחלטת איציק מרדכי ולא מתן וילנאי כרצון נתניהו, או של איזנקוט בהחלטת משה יעלון ולא גולן כרצון נתניהו, או של גבי אשכנזי (עמיר פרץ) ולא משה קפלינסקי (אהוד אולמרט), התאפשר רק בהקשר של השפעת מלחמת 73' על תנודת המטוטלת בין הפוליטיקאים המעורבים בתהליך. בדיוק ביום פניית שרון לגולדה, עמדה המטוטלת לנוע.

בן גוריון עם שרון // צילום ארכיון צה"ל

בן גוריון עם שרון // צילום ארכיון צה"ל

צמרת צה"ל, כמובן, הייתה נגועה או חשודה בהטיה פוליטית מראשיתה. בן־גוריון שאף להיות מקור סמכות שאין בלתו. הוא פקפק בנאמנותם של מפקדי הפלמ"ח למרות הממלכתיות, המגולמת בו כשר הביטחון עוד יותר מאשר ראש הממשלה, לנוכח הנחיה סותרת שיקבלו ממוריהם הרעיוניים; והכל על רקע ויכוח כפול, על גבולות כיבושי צה"ל במזרח ובדרום, ועל מקומה של ישראל בין הגושים, האמריקאי והסובייטי.

מול אלילי הנוער של מפ"ם – יגאל אלון, משה כרמל, שמעון אבידן – ניסה בן־גוריון להציב בבחירות הראשונות ב־1949 את הדור השני של מפא"י, הראשון לקרביות. בני שרים (אהרן רמז) וחברי כנסת (דיין, אסף שמחוני, משה נצר) שהתפטרו לפני השבעתם, נשארו בצבא הקבע; וכבדרך אגב הכניסו את אבותיהם או אמותיהם (יהודית שמחוני, דבורה נצר) למושבים שהתפנו.

בן־גוריון ומפא"י ניצחו בבחירות, אך לא במאבק על התהילה והתודעה. המצביא הנערץ ביותר, במבט לאחור, לתש"ח, נותר אלון, המנושל מתפקידו כאלוף הדרום ומהצבא בכלל לטובת דיין. חמש שנים לאחר הקמת המדינה, בתקופה השחונה של צה"ל, נקלע בן־גוריון למגננה בממשלתו ואף במפלגתו – מול היורש משה שרת, שנכפה עליו בצאתו להפוגה ארוכה בשדה בוקר. זאת, כשערב פרישתו דחק החוצה את הרמטכ"ל לשנה אחת מרדכי מקלף, והתעקש למנות את דיין. מתנגדי דיין טענו שאינו חייל מקצועי דיו ושהוא פוליטי מדי, מפריז בזיהויו עם מפלגת השלטון.

פנחס לבון, שנמשח בידי בן־גוריון לשר הביטחון (מה שסימן אותו גם כיעד עתידי למתקפתו, כשני יורשיו בראשות הממשלה, שרת ואשכול), ניסה לחסום את פשיטות דיין אל הזירה הציבורית. "כל חייל בצה"ל אשר הורשה לנאום בפומבי", הורה לבון לדיין, והרי גם הרמטכ"ל הוא חייל, "יכין את נאומו בכתב. יש למנוע, ככל האפשר, נאומי חיילים הנוגעים בנושאים מדיניים; במידה ויהא צורך לאפשר הופעות מסוג זה, יינתן האישור להן על ידי שר הביטחון והנאום הכתוב יועבר לידיעתו לפני הינשאו". מצא לו את מי לצנזר. בתוך 14 חודש, בגלל פזיזותו ההרפתקנית ולנוכח החזית הפנימית של דיין ופרס (מנכ"ל משרד הביטחון), נורה לבון החוצה ובן־גוריון חזר לביטחון והתאחד עם הרמטכ"ל והמנכ"ל, נאמניו.

שרון והרמטכ"ל מופז, 2001 // צילום: Images Getty Newsmakers, Nackstrand Sven, Photo P

שרון והרמטכ"ל מופז, 2001 // צילום: Images Getty Newsmakers, Nackstrand Sven, Photo P

הימורו של בן־גוריון השתלם. דיין, המותג הרענן עם הרטייה כסמל מסחרי, הוביל את צה"ל למבצע קדש והאפיל על אלון מהמלחמה הקודמת, המתרחקת. בדרך למערכת סיני, בשלוש השנים של פעולות הגמול, קיבל בן־גוריון מדיין פלמ"ח חדש, הפלמ"ח של מפא"י – יחידה 101, גדוד 890, חטיבה 202, הצנחנים של אריק שרון. בצבאו הפרטי של בן־גוריון ירד המנהיג העליון עד לדרג מפקדי הפלוגות (שהתקדמו למפקדי גדודים כאשר שרון היה למפקד חטיבת הצנחנים) ומפקד הסיירת שנפצע קשה, מאיר הר־ציון.

כשהר־ציון, בכיר נווטי הצנחנים ולוחמיהם, יצא למסע נקם פרטי בשבט רוצחי אחותו, הוביל בן־גוריון, בקרוב שוב ראש הממשלה, להחלטה 505 של ממשלת שרת, להקים ועדת שרים "שתדון מחדש ברצח הבדואים ותמליץ בדבר הבאת" (כלומר, אי־הבאת) "הנאשמים לדין". לקראת סוף קדש, כשבן־גוריון התמוגג מדיווחי לסקוב, שמחוני ושרון על תפקוד צה"ל מול הצבא המצרי, הוא חקר את שרון לשלומם של רפול איתן, מוטה גור, הר־ציון ואהרן דוידי.

כך, בתפקיד הדיין של דיין, התוודע שרון לסמכות הפוליטית העליונה ולמד לתפעל אותה לצרכיו, עד לגבול מסוים.

עת להחליף נאמנויות

שרון היה מגדולי חביביו של בן־גוריון בצבא, אך לא היחיד. בן־גוריון הרעיף אהדה גם על חיים לסקוב, על שמחוני ומעל לכל על דיין. כשהתגלעו מתחים בצמדים אלה (דיין־שמחוני, דיין־לסקוב, לסקוב־שרון, דיין־שרון), נכזבה התקווה לזכות בתמיכת בן־גוריון בצעיר מול ותיק. התערבות שר הביטחון נתחמה למניעת הדחה ולהשארת הזוטר בצמד בשירות, עד לשקילה מחדש של הקפאתו.

כמפקד צנחני הגמול חתך שרון את שרשרת הפיקוד והגיע במישרין לרמטכ"ל דיין ולשר הביטחון בן־גוריון. יכולתו של סגן אלוף, אמנם בעת ההיא המשפיע ביותר בדרגתו בצבא, לדלג מעל לאל"מים ולאלופים היישר לפסגה, לא הפכה אותם למעריציו. הם ארבו לתקלותיו ושמחו בכישלונותיו, יותר מכל בקלקיליה ובמיתלה, באוקטובר 1956, 18 חללים ועוד 38, שהסיטו אותו מהנתיב המהיר לרמטכ"לות.

שרון 1948 // צילום ארכיון צה"ל

שרון, 1948 // צילום ארכיון צה"ל

בן־גוריון לא ראה סתירה בין זימון ישיר של סא"ל, בהתעלמות מהדרגים מעליו, לבין התנגדותו העיקשת לכל מגע של אנשי צבא עם דרג פוליטי זולתו. כאשר מנהיג המפד"ל משה שפירא נימק את הסתייגותו ממינוי דיין לרמטכ"ל בדברים ששמע מקצינים (שפנו אליו, לדבריו), גער בו בן־גוריון על ששוחח איתם. בנושא תמים עוד יותר, תיאום בין משרד הבריאות שבידי השר ישראל ברזילי לבין חיל הרפואה, טרח בן־גוריון לומר לברזילי באוזני שרי הממשלה שעליו לפנות לקצין הרפואה הראשי רק באמצעות שר הביטחון.

שרון ידע שאם צנחן נדחף ממטוס המטכ"ל באמצע הלילה, רק בן־גוריון יכול להציל אותו. שבע שנים עברו עליו בתפקידי רוחב ואף נומך, שורד בזכות הגנת שר הביטחון שהוא גם רה"מ, אך לא מתקדם. הסא"ל הבולט ביותר בצה"ל היה לאל"מ הדחוי ביותר.

באביב 1963 שידר בן־גוריון אותות מצוקה. החיכוך עם יריביו גבר ללא נשוא. נטייתו להתפטרות במשברים כאלה הייתה ידועה; החידה הייתה אם הפעם פרישתו תהיה סופית. שרון, בקי כתמיד ברכילויות הפוליטיות, חשש לעתידו הצבאי בלי בן־גוריון. הקצין כתב לרה"מ ממעונו הפרטי, יואב 20 צהלה, לא הרחק משכנו דיין, וביקש פגישה. ב־12 במאי, כחודש לפני ההתפטרות, ענה לו בן־גוריון במכתב לאותו בית.

"אריק יקר, בשבועות האחרונים הייתי טרוד ומוטרד למעלה מן הרגיל", התוודה בן־גוריון. "אני מקווה שבסוף השבוע, 16–18 במאי, אהיה בתל אביב ובאחד הערבים אוכל להיפגש איתך, כי אני מעוניין מאוד לשמוע דעתך בשאלות המפורטות במכתב. כשרק אבוא לת"א יתקשר איתך אל"מ חיים בן דוד ויקבע מועד פגישתנו". לא נודע אם בן דוד, המזכיר הצבאי, עדכן את הרמטכ"ל צור.

כמו סגן הרמטכ"ל יצחק רבין, שכיהן ארבע שנים וחצי תחת לסקוב וצור בציפייה לקיום הבטחת בן־גוריון שסוף־סוף יתמנה לרמטכ"ל, דאג שרון לגורלו אם בן־גוריון יפרוש מוקדם מדי. לשמחתם, הועברה ההשגחה עליהם בירושה לשר הביטחון ורה"מ הבא, אשכול. רבין, עם מינויו, פרע בהדרגה גם את השטר לשרון. שניהם נטרו באותה עת לדיין. רבין משום שדיין ניסה, וכמעט הצליח, לדחוק אותו אל מחוץ לצבא בסוף שנות ה־50, ושרון מפני שדיין לא היה יכול להשתדל למענו אצל לסקוב – הקצין הבודק שקבע ששרון שיקר בגרסתו על ההסתבכות במיתלה – אבל היה בכוחו, ולא טרח, לסייע לו אצל צור.

 שישה ימים ותהילתם

במהרה הוכיח שרון סתגלנות של זיקית פוליטית. בקרע בין בן־גוריון לאשכול במפא"י, בין העבר שנראה חסר עתיד לבין ההווה, נטש את מיטיבו בעשור החולף (53'–63') והתפקד אצל הבוס החדש, שאישורו נחוץ להמלצת רבין לקידום קצין לאלוף. בבחירות 1965 התייצבו רבין ושרון נגד דיין, שהופיע במדי רב־אלוף על כריכת ספרו 'יומן מערכת סיני', והיה הגיבור הראשי של רפ"י בראשות בן־גוריון הנושק ל־80; רבין איפשר לשרון להציג גרסה נגדית לפרשת המיתלה.

זה נעשה פומבית, עניין חריג כשלעצמו. מה שהצטרף גם למהלך הפוליטי של חבירת אחדות העבודה בראשות יגאל אלון – מפקדו של רבין בפלמ"ח ובדרום – וגלילי, למפא"י של אשכול. בן־גוריון, דיין ופרס תקפו את מדיניות הביטחון של אשכול ואת מתינות אופיו. לכך נוספו ספיחי פרשת לבון. בן־גוריון האשים את יורשו במשרד הביטחון גם בהרחבה שלא לצורך של פעולת קיביה, בביצוע שרון וצנחניו, באוקטובר 53'. מה שהתחיל כסיבוב נוסף בסדרה האינסופית "מי נתן את ההוראה" בעסק הביש במצרים, הסתעף עד לקיביה. בעוד שרון, רפול, מוטה גור ושאר קציני הצנחנים בקבע מנועים מהבעת עמדה פוליטית, רמזו דיין ופרס שיוצאי 890 איתם; הר־ציון אף שובץ במקום סמלי ברשימתם לכנסת.

בתיקו האישי של אשכול, בכתב ידו, מופיע רישום שיחה מ־3 בספטמבר 1965, חודשיים לפני הבחירות. "אריק שרון. בא ביוזמתו ובידיעת הרמטכ"ל. ברצונו להעמיד פרטים על אמיתותם. הכרזת ב.ג. על קיביה מניעה אותו". בטח, שרון כאיש מחלקת היסטוריה, ולא כבעל עניין אישי בתוצאות הבחירות.

שרון ("אני ביצעתי" את ההנחיה המדינית לפעול נגד יעד אזרחי כקיביה – ולא נגד יעדי צבא ירדן, "כדי לכבול את ידי המשטר") התמרמר על הסילוף שבהטלת האחריות על פנחס לבון. "הקבוצה הזאת מסוגלת לכל דבר", חיזק את דעתו הקדומה של אשכול על דיין ופרס. עד כאן העבר. אשר לאירועי ההווה: "ישנה הרגשה שאין אנו מגיבים די. הציבור מצפה לפעולה". ומכאן למודיעין פוליטי, מלשינון פרטי, מה אמר פרס בחוג בית על "הצבא והצנחנים וסיפר גם הרבה סודות צבאיים. זה לא הוגן".

שרון בא על שכרו. הוא התמנה לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, תפקיד אלוף ראשון, טרום אלוף פיקוד, עם מינוי משנה של מפקד אוגדה משימתית, לא קבועה בחטיבותיה, לעת מלחמה. זה לא נעשה בו ביום. רק בפברואר 1967, בתחילת שנתו הרביעית והאחרונה של רבין כרמטכ"ל, נענדו דרגות האלוף לכתפי שרון.

בין מברכיו היה גם בן־גוריון, שכנראה לא היה מודע לפעילות שרון נגדו ובעד אשכול בבחירות. דומה שלא לתככים, אלא להרגלו של שרון "לומר אי־אמת", התכוון במכתב ששיגר אליו, "בהוקרה ובידידות", משדה בוקר: "אריק יקר ודגול, שמחתי לשמוע כי נעשית אלוף. בעיניי היית אלוף כבר לפני כמה שנים, אולם מה שנשתנה אצלך, שכמה חסרונות שהיו לך אז – נדמה לי – אינם עוד. גם כשראיתי וידעתי חסרונותיך האמנתי שתתגבר עליהם – ואמונתי לא הוכזבה. ועוד ניתכנו לך עלילות!".

שלושה חודשים אחר כך פרץ המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים. בן־גוריון ושרון ניצבו בו בשני קצות קשת רעיונית: מכאן חשש למלחמה נוראה, גם בעורף, ללא גיבוי מעצמתי; ומכאן ששון אלי הדק, כי הדרך למטווח רצופה כוונות טובות של רובי צלפים. בן־גוריון דכדך את רבין; שרון האשים את אשכול ברפיסות, בשתדלנות גלותית, באובדן כוח ההרתעה.

בתום קדש אמר אשכול המפוכח, בישיבת ממשלה וללא שיכרון הגבהים של בן־גוריון, "כבשנו את סיני, אבל לא כבשנו את העולם", בכוונו למאבק הדיפלומטי ולסכנת העיצומים הכלכליים על ישראל הענייה, אם תסרב לסגת. אשכול חשב גם על האו"ם, כאשר שרון חשב רק על אום כתף שבסיני.

כמפקד אוגדה 38 בקרבות הבקעה, היה שרון ממפקדי השדה הבולטים במלחמה, לצד ידידו ישראל טל. "אריק ידידי", כתב לו מפקדו ועמיתו, אלוף הפיקוד גביש, "מעטות הדוגמאות בהיסטוריה הצבאית בכלל ובהיסטוריה שלנו בפרט, בהן דמותו של מפקד קבעה במידה כה רבה באמונה בניצחון, בחיפוש המשימות ובנהייה קדימה בכל מצב. אריק, בקרבות ארבעת הימים היית עבורי עמוד התווך בהחדרת האמונה ביכולתנו הצבאית, בהכרה בעליונותנו ובאמנות התכנון והביצוע המסובכים ביותר. עברנו יחד רגעים קשים לפני המערכה, גם כאשר תוכננו תוכניות המערכה וגם במאבקנו עם ההנהגה הלאומית".

גביש שיבח את שרון על "פעולה מושלמת" ו"ביצוע מופלא" וסיכם, "אריק, איתך ועם טליק ואברהם (יפה) היינו לחבורה אחת, אשר נשאה על גבה את המלחמה הכבדה והגורלית לעם ישראל, ויכולנו לה. תבוא על הברכה והתודה. אני מחבק אותך בכל כוחי".

להיתקע בעלייה

שלושה אלופים מצליחים – גביש, טל, שרון – ומועמדים לרמטכ"לות, בעיני עצמם ורבים בצה"ל, וכולם נבלמו בדרכם מעלה, לתחנה הסופית. הם לא היו מועדפי השלטון החדש בצבא, הרמטכ"ל בר־לב, שקידם לעמדת זינוק את ידידו אלעזר, אלוף פיקוד הצפון שהוסיף לארבעת הימים התובעניים של גביש יומיים משניים, בהשוואה.

בעקבות המלחמה, לא היה טבעי מקידום שרון לאלוף פיקוד, אבל גביש ואלעזר נתקעו בדרום ובצפון עוד שנתיים וחצי. כשהתפנה פיקוד המרכז, עם הדחתו למעשה של עוזי נרקיס בגלל כישלון מבצע כראמה, תוגמל בו יריבו של שרון מכראמה, עוזר ראש אג"ם רחבעם זאבי, נאמנם המשותף של דיין ובר־לב.

מינוי אומלל, ולא רק בגלל רשעותו הגסה של זאבי, שחתר לפצות על הסטתו לתפקידי מטה מאז תחילת שנות ה־50, לאחר כישלונו כמג"ד בקרב תל מוטילה. הוא לא היה בליגה של שרון. ודאי ששרון היה מיטיב ממנו לנהל את מרדפי הבקעה, אך אילו היה שרון, חסיד הפלת המלך חוסיין והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת ממזרח לירדן, אלוף המרכז במשבר 'ספטמבר השחור' של 1970, אפשר שהיה מסבך את ישראל בהרפתקה. לקראת מלחמת לבנון ב־1982 התרפק על ההזדמנות שהוחמצה אז, לטענתו.

שנתיים ארוכות לאחר המלחמה ניצב שרון בפני סדר כוחות פוליטי וצבאי מאתגר. גולדה בראשות ממשלה רב־מפלגתית ובתוכה, בין השאר, אלון ובגין, ושר הביטחון דיין. עזר ויצמן, מתוסכל מהפסדו לבר־לב על הרמטכ"לות, מחשב את סיכוייו להתמנות בהמשך. עד לתזוזת ויצמן, קופאים במקומם גביש ואלעזר וגם טל, כבר בשנתו החמישית בשריון. המלחמה המקדמת ביותר, כמתבקש, הייתה למלחמה המעכבת ביותר, ולשרון – בחשבון קר – לא היה אופק קידום אצל בר־לב ודיין.

הפתרון היה פטרון. פוליטי, שוב. במפא"י, כעת מפלגת העבודה שבתוך 'המערך', שוב. לא ראש ממשלה, כמו בן־גוריון ואשכול בשעותיהם, אבל הכוח החזק ביותר לצד גולדה. בעידוד ידידו דאז אברשה טמיר, מצא שרון נתיב לשר האוצר פנחס ספיר, יריבו הרעיוני והארגוני של דיין. שרון, בתערובת של פיתוי וסחיטה, אותת לספיר שהגיע מועד הכרעה. אם לא יובטח קידומו, יפרוש 100 יום לפני בחירות אוקטובר 1969, כמצוות הצינון, ויסייע למפלגה יריבה, הליברלים שבראשות ספיר אחר, יוסף.

שרון, 1964 // צילום הנס פיין, לע"מ

שרון, 1964 // צילום הנס פיין, לע"מ

לגוש חרות־ליברלים לא היו עדיין קצינים בולטים, בוודאי לא מהוללי המלחמה האחרונה. האיום, בנוסח "אני הולך", השפיע. המנוף של ספיר על גולדה, ושלה על דיין, ושלו על בר־לב – שריין לשרון קידום לפיקוד. יתפנו שניים, בדרום ובצפון. התוכנית, לפיכך, הייתה טל לדרום, שרון לצפון.

"מר בן־גוריון יקר", כתב שרון כחודש לפני הבחירות, שבן־גוריון הופיע בהן בפעם השביעית והאחרונה, בראש 'הרשימה הממלכתית', רשימה שולית של נאמני רפ"י ששימשו מוצב חוץ לדיין. "הרשה נא לי להתנצל על האיחור בשליחת מכתב זה. תחילה רציתי לבוא ולהודות בע"פ, אלא שבינתיים נעדרתי מהארץ מספר שבועות וחזרתי רק לפני מספר ימים. ברצוני להודות לך על מכתבך החם בו אתה מברכני על החלטתי להמשיך ולשרת בצה"ל. אף אני שמח שהחלטתי כך. בעצם תמיד רציתי לשרת בצבא. אני מאמין בחשיבות העליונה של ביטחון המדינה וברור לי שזה המקום בו אני יכול לתרום יותר מאשר בכל מקום אחר".

שאפתנות אישית? אריק שרון? חלילה. דבקות בעקרונות. "מחשבתי על עזיבת הצבא לא נבעה מרצוני שלי, אלא הייתה תוצאה של מאבק עקרוני חריף על דרך ניהול המלחמה בה אנו עומדים כיום". מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, עם שרון וטל כיריבים רעיוניים חריפים של בר־לב, גביש ומפקד אוגדה 252 אברהם "ברן" אדן. מחלוקת על תפיסת ההגנה בסיני, ניידת מול נייחת, עם דיין כסרבן התערבות ובפועל מאשרר את בר־לב, חביבם החדש של ספיר וגולדה. "היה בדבר מעין מחאה על דברים שנעשו בצבא ושלדעתי אסור שייעשו. אני מאמין שכמי שנלחם כל חייו על עקרונות, היית מבין לרוחי. אני מאחל לך הצלחה במאבקיך. אני תמיד זוכר בגעגועים את אותה תקופה גדולה בה הייתה לי הזכות לשרת תחת הנהגתך. בתודה ובהוקרה רבה, אריק שרון".

העקרונות, כבודם במקומם, אינם מביאים אלופים ללשכת הרמטכ"ל (למעט איזנקוט). בחלוף הבחירות, כשגולדה כוננה מחדש את ממשלת אשכול שירשה במותו והרחיבה אותה, נפתח הפקק. ויצמן לממשלה מטעם חרות. אלעזר לראש אג"ם (בר־לב לא רצה בסגן). גביש, במחאה, הביתה. הגיע מועד טל לדרום ושרון לצפון; אך טל עמד במריו, מסרב לממש מדיניות רמטכ"ל ששלל, ויצא לקדם את תוכנית הטנק 'מרכבה', בין השאר בזכות הצלחתו הנדירה להחתים את דיין וספיר על מאמץ משותף. שרון, לנוכח חזית עיקרית ופעילה, אפסן את עקרונותיו וקפץ על המציאה הדרומית. לצפון שהתפנה התקדם מוטה גור.

אשכול )ראשון מימין( וגולדה, 1964 // צילום: פריץ כהן, לע״מ

אשכול (ראשון מימין) וגולדה, 1964 // צילום: פריץ כהן, לע״מ

פוליטיקאי זמין למילואים

כחצי שנה אחר כך הסתיימה מלחמת ההתשה, בהפסקת אש לשלושה חודשים שהתארכו לשלוש שנים. שרון, מובטל ממעש מבצעי בתעלה, הפנה את מרצו לעזה, לפתחת רפיח, לערבה ולדילול קו בר־לב. סיכוייו להתקדם לרמטכ"ל לא השתפרו. בר־לב יצא מהבקו"ם לממשלה, דדו התמנה לרמטכ"ל, עם טל כראש אג"ם ובהמשך כסגן. לשרון מלאו כבר 45. רוחו קצרה. שנתיים וחצי אלוף פיקוד, התרעות המלחמה עם מצרים באות ומתבדות. עוד בחירות מתקרבות. והפעם אין מי שישלם לו את מחיר הישארותו בצבא, פן ייספח לאויבינו.

אם היה סיכוי לטלטלה במטכ"ל – דדו הביתה לאחר שנה ורבע, גור או טל תחתיו – הוא נמוג כשגולדה החליטה להעניק לדדו גיבוי למרות פזיזותו בפרשת הפלתו של המטוס הלובי, בפברואר 73', ערב נסיעתה לפגישות גורליות עם הנשיא ניקסון ויועצו קיסינג'ר. נסיעה שהייתה למעשה ההזדמנות המדינית האחרונה למנוע את מלחמת יום הכיפורים.

משה דיין ודוד אלעזר במהלך מלחמת יום כיפור, 1973 // צילום: יצחק שגב, לע״מ

משה דיין ודוד אלעזר במהלך מלחמת יום כיפור, 1973 // צילום: יצחק שגב, לע״מ

דיין חשד בדדו, שקיבל ממנו אישור להפלת מטוס הנוסעים, שהערים עליו: תחילה אישר למפקד חיל האוויר מוטי הוד להפיל – וכשהתברר לו גודל האסון, הזדרז לבקש אישור מדיין בלי לגלות לו את האמת. ביחסי דרג מדיני עם צבאי, זאת פעולה שאין עליה כפרה (אלא אם הרמטכ"ל העצמאי מדי הוא דיין עצמו). תמיכת גולדה בדדו מנעה מדיין לפעול להדחתו. חודש לאחר תקרית המטוס שלח דדו לרה"מ מכתב, פריט אופייני לדור של כותבי איגרות אישיות ולעיתים רגשיות.

"גולדה יקרה", כתב דדו, "את ודאי יודעת שעברו עליי כמה ימים קשים בעקבות 'המטוס הלובי'. התבגרתי בכמה שנים במשך השבוע האחד ולמדתי לדעת שרגעים כאלה הופכים למבחן בין אדם לסובבים אותו ואלה הממונים והכפיפים, הידידים והיריבים. במבחן הזה ראיתי אותך בכל זקיפות קומתך. אמנם עמדתך כראש הממשלה הייתה המכרעת בכל אשר התרחש אחרי האסון, אך אני אסיר תודה לך דווקא על מילות האמון שאמרת לי בשדה התעופה, ערב צאתך לארה"ב. לא ראיתי בהן יחס ראש הממשלה לרמטכ"ל אלא יחס חברי מאוד וקיבלתי אותו באהבה רבה".

דדו שרד, תר אחר הישג שיפצה על הכישלון. שלושה שבועות לאחר מכתב זה שלח את סיירת מטכ"ל, שייטת 13 וגדוד 50 למבצע 'אביב נעורים' בביירות, כן השיגור ליוקרתו הציבורית של אהוד ברק.

גולדה, שאיימה לפרוש ביום הולדתה ה־75 (מאי 1973), נעתרה להפצרות ונשארה כדי שהמפלגה לא תיקרע רעיונית בין דיין לספיר ואישית בין אלון לדיין. "גולדה היקרה", התפייט שר הביטחון, "לשבעים וחמש הראשונות – מיטב הברכות! לארבעים וחמש הבאות – איחולים נאמנים! בכל לב, משה דיין". כל אחד וגולדה יקרה שלו, אך השנים חלפו והקצינים הפוליטיים דרכו במקום. דיין, שש שנים שר ביטחון, תפקיד מעניין, אך מה הלאה. שרון, שש שנים אלוף, כנ"ל.

ב"פקודת יום מיוחדת לחיילי ומפקדי פיקוד הדרום", שפרסם שרון עם פרישתו ביולי 1973, הוא בירך את שמואל גונן־גורודיש עם כניסתו לתפקיד האלוף ואיחל לו הצלחה, בסגנון קר וענייני, כיאה למפקד ותיק מול זוטר ממנו. באותה פקודה גם טעה שרון קשות בהבנת גישתו של אנואר סאדאת. "הבסנו את הצבא המצרי במלחמת ההתשה והבאנו להפסקת האש הנמשכת זה קרוב לשלוש שנים. איבדנו ממיטב לוחמינו, אך הבאנו שקט לגדות התעלה – גבולה הבטוח ביותר של מדינת ישראל. יחד בנינו את חומת הביצורים ואת מערכת הדרכים, המבטיחים את גבולנו ומרתיעים את האויב מלנסות לחזור ולפתוח באש", כתב על קו בר־לב, שדילל לפנים ועיבה מאחור אך בלי להשפיע על שיקוליו האסטרטגיים של סאדאת.

זיכרון חד מאותו יום שישי, יום שחרורו, 15 ביולי 73': שרון, כומתתו האדומה בכותפת חולצתו, צעדיו מגושמים אך נמרצים, בא להיפרד ממפקדו דדו, ויוצא ממנו עם מינוי במילואים למפקד אותה אוגדה שלו מששת הימים, אוגדת ראש מה"ד – ששינתה את מספרה ל־143. לראשונה בצה"ל, מועמד לכנסת, לא ממפלגת שלטון, העשוי להיקלע לפיקוד במלחמה. קרוב למצב שנחסך מצה"ל טרם ששת הימים, כאשר ח"כ משה דיין ביקש להתמנות כרא"ל בשירות מילואים פעיל למפקד חזית הדרום.

אף ששרון, ככל עמיתיו, לא העריך שצפויה מלחמה, זה היה מהלך מבריק לשימור מאחז בצבא. על תהילתו המקצועית של שרון מאמצע שנות ה־50 ומ־67' הספיקה להעיב אישיותו הבעייתית, האנוכית. לולא אוקטובר 73', רבעון קצר בלבד לאחר פרישתו מקבע, הצטרפותו למפלגה הליברלית ומעורבותו בהקמת הליכוד, היה מתויק במהרה כעוד אלוף מהעבר.

הלוחם הרב־זירתי

"אריק שואל את עצמו, מה ייצא לי מהעסק הזה, איך אני אצא מהעניין הזה", אמר עליו דיין לדדו בשיחה שהוקלטה ב"בור" המטכ"ל והושמעה לראשונה בסדרה 'לא תשקוט הארץ'. שרון, פסק דיין, להוט לתקוף ויהי מה; לא לו להשתהות ולבלום כפי שנאלצו והצטוו אלופים אחרים. "אריק בא לתעלה לעשות סדר, אז בבקשה, קדימה, יצליח – טוב, לא יצליח – הלכו לעם ישראל 200 טנקים. יש לו בעיה אישית ששמה אריאל שרון, שלא ייצא שהוא ישב במוצבים כמו המפקדים האחרים".

גורודיש, דיווח דדו לדיין, פקפק באמינות הדיווח של שרון, האזין לרשת הקשר שלו וגילה ששרון שיקר. דיין לא השתאה. "זו לא הפתעה שאריק משקר", אמר מי שהתפרנס היטב מביצועי שרון, גם כשהמריאו מתשתית של שקרים.

שרון ניהל מלחמה רב־זירתית. בצבא המצרי, בגורודיש (ובבר־לב, בהגיעו מעליו כמפקד החזית), במפקד האוגדה השכנה ברן, בדדו, בממשלה; עם דיין, נגד דיין. גם בעזרת בגין שקיבל ממנו מידע. הוא נהנה מכל העולמות והתעלם מכל המגבלות. אלוף, מילואימניק, אזרח, טרום ח"כ, מה יוכלו לעשות לו. התשובה הכפולה: משפט צבאי וביטול מינוי. אפשר, אמרו הממונים עליו, לשפוט אותו על הפרת פקודות ועל התנהגות שאינה הולמת חייל; וניתן, בזמן הנכון, לקחת ממנו את האוגדה.

טונות רבות של תיעוד מודפס, מוקלט ומצולם על מלחמת יום הכיפורים, בנפח ובמשקל המתחרים בהר הפסולת הכבושה על שם שרון, פורסמו בעשורים שמאז 1973. לכאורה, נותר מעט מאוד שטרם נשלף מהארכיונים, אך במעט הזה מסתתרים יהלומים.

שרון המשיך לפקד על 143, רובה ממערב לתעלה, גם בנובמבר־דצמבר 1973, כשבר־לב חזר לממשלה, גורודיש הוגלה למרחב שלמה וסגן הרמטכ"ל טל ירד מתל אביב לפקד על חזית הדרום. דיין ודדו, בברית נדירה של מתחרים בעודם נאבקים על מידת אחריותם למלחמה, תכננו לחדש את האש. באותה עת התייצב שרון לצד טל ותמך בהחלטתו לסכל עוד מלחמה מיותרת, גם במחיר איפוס הסיכוי להתמנות לרמטכ"ל לאחר דדו, ידידו לשעבר.

דיין ודדו ניסו להיפטר משרון עוד לפני יום הבחירות, 31 בדצמבר 1973, גם באמצעות פנייה ליועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. ב־11 בנובמבר העביר דדו לשמגר, "בעקבות בקשת שר הביטחון כי תפעל לפי הנחייתי במקרים מסוג זה", נוסח ריאיון של שרון עם ה'ניו יורק טיימס'. שמגר הגיב לאחר עשרה ימים ומשקיבל את תגובת שרון.

לטענת שרון, קצין מדובר צה"ל הביא אליו כתבים זרים לסיור מאורגן באוגדה ולשיחה. שרון הניח שהכתבות שיופקו יעברו צנזורה צבאית. הוא ניתח באוזני העיתונאים את מהלכי הקרבות והשמיע גם "ביקורת על החלטות דרגי פיקוד בצה"ל, בתגובה על דברי ביקורת על פעולותיו הוא כמפקד אוגדה שנמסרו לכתבים אלה לפני בואם אליו, כעולה מאופי שאלותיהם". שרון טען גם שבתדרוך לעורכי עיתונים "במפקדה הממונה עליו" – פיקוד הדרום בתקופת בר־לב/גורודיש – נכללה ביקורת עליו.

שמגר, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי של משרד הביטחון, פסק שהסברי שרון "מסירים את הפסול שבמעשה רק באופן חלקי". על שרון היה להצטייד באישור להתראיין, לפי פקודות מטכ"ל, אף שהוא פטור מהדאגה לצנזורה. "בנסיבות המקרה היה כנראה מקום לטעות בעניין קיום האישור. אולם חייל אשר לו ביקורת על פעולות הדרגים הממונים עליו – פתוחה בפניו הדרך להעלאת השגותיו בצינורות הפיקוד ואין הוא רשאי לפרוס מחלוקות צבאיות פנימיות על מהלכי הקרב בפני גורמים מחוץ לצבא". ואם קצינים אחרים נהגו כך נגד שרון, "ולא הייתה לי אפשרות לבדוק זאת, הרי אין בכך כדי לרפא את הפגם שבמעשהו של האלוף שרון". עלולה להיגרם "פעולת שרשרת של ויכוחים בעיתונות על נושאים צבאיים מסווגים".

לדדו המליץ שמגר לזמן את שרון ולהודיע לו שהוא שוקל לנזוף בו. לאחר שישמע את הסבריו, יוכל "להפעיל את שיקול הדעת, לכאן או לכאן". אם דדו קיווה לקבל משמגר ברכת הדרך להדחת שרון, התאכזב. דיין העביר העתק מחוות דעתו של שמגר לידיעת גולדה.

ההזדמנות להיפטר משרון ובה בעת גם מטל – ולמנות לאלוף פיקוד הדרום את ברן, יריבם של השניים – הגיעה בינואר 1974, כשבחלוף הבחירות והשיחות עם מצרים בוועידת ז'נבה, היה שרון לח"כ והושג הסכם הפרדת כוחות. הפסקת האש השברירית התייצבה והמלחמה בדרום הסתיימה, סופית.

  • 15 בינואר – ברן מקבל מטל את הפיקוד.
  • 18 בינואר – נחתם ההסכם עם מצרים. צה"ל מתחיל לסגת מזרחה.
  • 19 בינואר – ברן דורש מדדו להדיח את שרון, כי כל האוגדונרים זומנו לאירוע החלפת הפיקוד, שרון נעדר והביע "זלזול וחוסר נימוס", יצא מהאוגדה לשלושה ימים למרות הוראת ברן להמתין לביקורו והפר משמעת. גם אם דדו לא יאשר את ההדחה, ברן יודיע "בסגנון קצר ומאופק" לאוגדונרים האחרים – מוסה פלד וקלמן מגן – ולמטה אוגדה 143, כי דרש להדיח את שרון.
  • 20 בינואר – הפרקליט הצבאי הראשי, אל"מ צבי ענבר, אל הרמטכ"ל, בעניין ביטול מינויו של שרון כמפקד אוגדה: יש סתירה בין חובות ח"כ ואוגדונר, כי על מפקד בכיר במילואים להיות זמין תמיד, בעוד שח"כ יכול להיקרא רק באישור ועדות הכנסת. אשר לתלונות גורודיש נגד שרון מתקופת המלחמה, "המלצתי שתמנה קצין בודק", אך "החלטתי להעביר חלק מנושאי התלונה לטיפול בוועדת אגרנט ולטפל בחלק הנותר לאחר קבלת עמדת הוועדה לגבי אותו חלק שהועבר לטיפולה". אשר לתלונת ברן, "אין לעבור לסדר היום, אלא אם יבוטל מינוי שרון למפקד האוגדה".
  • 20 בינואר, בו ביום – דדו לדיין: "אתמול ביקש ממני שרון לשחררו משירות מילואים מיוחד ובאישורך הסכמתי. ביקש להשאיר בתוקף את מינויו כמפקד אוגדה 143 והודעתיו שהעניין בבדיקה והוא יקבל תשובה בהתאם. הנני מתנגד להשאיר בתוקף את מינויו. סיבות: חוות דעת הפצ"ר, שאני מקבל במלואה; האוגדה תישאר מגויסת עוד כחודשיים וזקוקה למפקד בשירות פעיל; שרון אינו יכול לשתף פעולה עם אלוף פיקוד הדרום; בעקבות הביקורת על פוליטיזציה יש לקבל את המלצת הפצ"ר להעביר את כל חברי הכנסת (מיחידותיהם למאגר) ורק אם תתחדש המלחמה יימצא לבעלי הכישורים המתאימים – ושרון בוודאי ביניהם – תפקיד נאות". באישור דיין, סיכם דדו, יודיע לשרון על ביטול מינויו וימנה אוגדונר חדש.
  • 21 בינואר – דיין לדדו, עם העתקים לגולדה ולשמגר: בעקבות חוות דעת שמגר הסמיכה גולדה את דיין לקבוע הסדרי שירות מילואים של חברי כנסת ולפיכך מאושרת בקשת הרמטכ"ל לביטול מינויו של שרון.
  • גם שר הבריאות ממפ"ם ויקטור שם טוב וח"כ אורי אבנרי מ'העולם הזה' מציקים לדיין ולשמגר (או אולי מועילים להם) בפניות לבירור תלונות גורודיש נגד שרון. הכדור נבעט אל ועדת אגרנט.
  • 8 בפברואר – דיין לדדו: "בשיחתנו היום הודעתני כי במהלך עדותך בפני ועדת אגרנט ציין היו"ר שלדעתו אין בעובדה שטרם הושלמה עבודת הוועדה כדי לעכב הליכים משפטיים נגד חיילים, שהצבא סבור שיש מקום לעשות כן. אבקש אפוא כי תורה על נקיטת ההליכים הדרושים כדי להעמיד לדין אותם חיילים שבעקבות המידע שנאסף יש מקום להעמידם לדין". מילים כה רבות במקום שתיים: אריק שרון.

כיסא מתפנה בקריה

באותם חודשיים ראשונים שלאחר הבחירות התאמצה גולדה לכונן שוב ממשלה על תשתית שהתרופפה מבפנים (היחלשות המערך, התנגדות גוברת לדיין) ומבחוץ (התחזקות הליכוד, הקצנה במפד"ל). המודיעין הפרטי שלה דיווח על המצב הקשה בצה"ל. מנכ"ל משרדה, מרדכי גזית, אחיו של מתאם הפעולות בשטחים אלוף שלמה גזית, כתב לה ("סודי־אישי") מה שסיפר לו מכר משותף, דוד הרמן. בנו של השגריר לשעבר בוושינגטון, אברהם הרמן, "משרת ברמת הגולן מאז ראשית המלחמה. לדעתו המורל בקרב החיילים נמוך. הם סבורים שהנטל אינו מחולק בצורה שווה. ההרגשה הכללית של החיילים היא שהם יושבים בקו ואילו המדינה וצה"ל אינם דואגים להם. תלונות רבות נובעות מהיעדר ציוד חם – תנורים, מעילי חורף וכדומה. החיילים משכבות המצוקה מבחינים בצורה בולטת בקיומו של הפער, מה עוד שרבים מהם, במיוחד העצמאיים, נהרסים כלכלית עקב הגיוס. הרבה משפחות נהרסות. הניתוק מהבית, מהמשפחה, הביא לנטישת נשים ולגירושין. אחדים מהחיילים מדברים על ירידה מהארץ ומכרסם חשש שלאחר השחרור יהיו מחוסרי עבודה. יחסי החיילים והמפקדים מתוארים כטובים מאוד, ככל שמדובר במפקדי שדה הנוטלים חלק בחיי יום־יום של החיילים. רצון הלחימה של החיילים נמוך. לחיילים יש הרגשה שההנהגה המדינית פשוט אינה קיימת, מפני שאיננה נראית ונשמעת במידה מספקת".

בתחילת חודש מרס התחדדה השאלה, גולדה או דיין. אם דיין יישאר שר הביטחון, תסתכן גולדה באובדן האמון הציבורי, ואם תאבד את סיעת רפ"י של דיין ופרס, אפשר ש'המערך' תתפרק. היא ייעדה את רבין לשר הביטחון, אך אותתה שנמאס לה. "אל: ראש הממשלה. מאת: דני קריצ'מן, קצין צנחנים במילואים בגולן", כתב לה מקורבו של מפקד אוגדה 36 רפאל איתן (לימים מנכ"לו במשרד החקלאות) "בשם מאות צנחנים בגולן". המסר של קריצ'מן וכנראה גם של רפול, שנטר לדיין: "אל תעזבי אותנו בשעה זו".

דיין התחיל לארוז. "גולדה היקרה", נפרד ממנה, "קודם כל אני רוצה לכתוב כשר ביטחון ששירת בממשלתך, להודות לך מאוד־מאוד ולחזור ולהביע את הערכתי העמוקה להנהגתך את המדינה והעם ואת הממשלה בימי שלום ובעת מלחמה, בנושאי פנים ובמאבקי חוץ. ומעבר לזאת – כאדם לאדם. שמחתי לפעול במחיצתך ואיתך, ללא חציצות וללא רבב, לקבל הכרעותייך ללא כל קושי וללא משקע שלילי גם כשחלקתי עליהן, ולדעת כי ביסודם של דברים ראייתנו משותפת והשיקול הקובע הוא טובת העניין – עניין שאין לנו גדול ממנו ואשר לו הקדשנו את כל חיינו. בידידות ובהוקרה רבה, משה דיין".

ברקע נשמע התקתוק החרישי של ועדת אגרנט, שתשמור על הדרג המדיני – "גברת מאיר הנערצה", התמוגג חבר הוועדה, מבקר המדינה ארנסט נבנצל – ותקריב את המבצעי. ב־2 באפריל, שלושה שבועות לאחר הקמת הממשלה, עם דיין שמצא אמתלה (מתיחות פתאומית עם סוריה) להישאר בתפקידו, פורסם הדו"ח שהדיח את דדו וקציניו לבדם.

המשמעות המעשית: לזהותו של שר הביטחון, דיין ולא רבין, תיוודע חשיבות. רבין התנגד להדחת דדו וגם אילו קיבל את המינוי בממשלה שנאבקה על הישרדותה, היה עשוי לתמוך במינוי טל; ובפועל, במינוי הרמטכ"ל הבא תהיה לדיין, מוחלש אך קיים, השפעה רבה אם כי לא מוחלטת. ולפי התקדימים, ייתכן שגולדה תכפה עליו את דעתה.

מוטה גור, 1976 // צילום יעקב סער, לע"מ

מוטה גור, 1976 // צילום יעקב סער, לע"מ

כך התגלגלו הדברים שכמעט שבועיים התנהל צה"ל ללא רמטכ"ל, עם ראש אג"ם יצחק (חקה) חופי, הסמח"ט של שרון בצנחנים ואלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, כממלא מקום. גם המועמד הפנימי הנוסף היה פקודו לשעבר של שרון, שהפך ליריב מר שלו: מוטה גור, הנספח בוושינגטון שהוחזר לצפון. הכלל "אין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו" אינו מוכר בצה"ל ולא חל על יחסי אריק עם חקה, מוטה ורפול.

שרון, מתוסכל משגיאתו הכפולה – מהצבא יצא ולממשלה לא הגיע ואת מלחמת יום הכיפורים לא ראה מתקרבת – העדיף את החאקי על הח"כ. בדצמבר 1974, כשבצה"ל הוחלט להקים שלוש מפקדות גיס (קורפוס, על־אוגדתי), אחת להכרעה במאמץ העיקרי על בסיס השריון הסדיר ושתיים עם אלופי מילואים, הסתער שרון בדרום, יחד עם טל בצפון ובתמיכת ראש הממשלה החדש רבין, על האתגר החדש. הוא התפטר למענו מהכנסת, בהתאם לאותה חוות דעת של הפצ"ר ענבר והיועמ"ש שמגר, שנולדה ממעללי שרון כאוגדונר ופוליטיקאי.

גבעת גולדה אינה עונה. סוף דבר

אך זה בחורף, ומינוי הרמטכ"ל היה באביב שלפניו. ב־14 באפריל התכנסה הממשלה בראשות גולדה לישיבה. שרון הציע עצמו לרמטכ"ל "מתוך הכרת המצב הביטחוני בו אנו נמצאים כיום. עלולים לעמוד תוך זמן קצר במלחמה מחודשת שתהיה אולי אף קשה יותר ממלחמת יום הכיפורים. צה"ל כיום באחת מנקודות השפל שלו, הן בתחום הכוננות למלחמה והן בתחום המורל והביטחון העצמי".

בלא לומר זאת במפורש, נסע שרון במכונת הזמן, גשר הגלילים של הזיכרון, שני עשורים לאחור, ל־101 ו־890, לקיביה, לימים היפים ההם (עבור מי שלא נהרג בהם) של בן־גוריון ודיין ובעיקר שרון, המושיע הצבאי והלאומי. בלי להצטנע ולהצטעצע, הודיע לגולדה שהוא המפקד המסוגל להתמודד עם בעיות הצבא, הקשות מתמיד, "טוב יותר מכל מועמד אחר".

אמנם "אין זה מקובל למנות כרמטכ"ל מי שאיננו בתוך הצבא, ודאי שאין זה רגיל למנות רמטכ"ל מי שהוא חבר כנסת, אבל אנחנו איננו חיים בימים רגילים. גברתי ראש הממשלה, אני פונה אלייך ומצהיר שאני מוכן לעזוב כל פעילות פוליטית ולהתמסר לעניין אחד בלבד – בניין הכוח והכנתו למלחמה". רווח כפול: הרמטכ"ל שתקבלי, גולדה, יחסר לבגין כבקי וכעוקצני במבקרייך.

ויצמן (שני מימין) ובגין, 1969 צילום פריץ כהן, לע מ

ויצמן (שני מימין) ובגין, 1969 // צילום פריץ כהן, לע"מ

שרון סיים בהפצרה: "אנא, תני לי לתרום חלקי למטרה עליונה זו". תרומתו לא נרצתה; קשה להאמין ששרון האמין שימשחו אותו לרמטכ"ל, יודו בכך שאין כמותו וישלחו הביתה את כל האלופים המסוכסכים איתו. הממשלה ובראשה גולדה אישרה את הצעת דיין למנות לרמטכ"ל את גור. חופי, שהתאזרח בו בערב, פוצה במהרה בידי רבין בראשות המוסד. שרון, כבר לא ח"כ – לליכוד חזר (ממפלגת שלומציון) אחרי בחירות 1977 – נדחק לתפקיד ריקני של "יועץ כללי" לרבין.

שלושה ימים לאחר מינוי גור כתב מנהל לשכת ראש הממשלה, אלי מזרחי, מסר קר וקצר אל "ח"כ מר א. שרון, הכנסת, ירושלים". מר שרון הנכבד התבשר שמזרחי התבקש "על ידי ראש הממשלה לאשר קבלת מכתבך מיום 14.4.74. המכתב נמסר לה ע"י (המזכיר הצבאי) תא"ל (ישראל) ליאור ביום 14.4.74 וראש הממשלה קראה בו לפני ישיבת הממשלה באותו יום". היא לא טרחה לענות אישית למי שעתיד, למרבה הפלא, לשבת ברבות השנים, אף אחרי נתניהו וברק הצעירים ממנו, על כיסאה, הלוא הוא כיסאם של בן־גוריון ואשכול, רבין ובגין ופרס, כל ראשי הממשלה שהכיר ותמרן, ניצל וריכל, עקף ותקף.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook