fbpx

פיקוד נפש // הטור של לילך וולך

0

ואם באמת היה בכל זה איזה קפטן, ואם באמת היה לו יומן, זה מה שאולי היה כתוב היום ביומן הקפטן:

*חלפו כמעט חמישה חודשים מאז אובחן החולה הראשון כאן.
*נדמה היה שיצאנו מזה, אבל אז התברר שבעצם לא.
*בתוך כך, תחת האליבי של המגפה, איבדנו כל כך הרבה דברים אחרים.
*יכול להיות שחששנו מכל הדברים הלא נכונים.
38,670 חולים
362 מתים
21% מובטלים

איכשהו, ככה יצא, כשהתגייסתי לצבא לא הכרתי אישית אף חייל או חיילת. מבין מעט החברים שהיו לי, הלכתי אני ראשונה. גרסה מדוללת ומג'עג'עת של 'בלוז לחופש הגדול'. מה שאני מנסה לומר זה שלא ידעתי כלום, וגם הייתי איטית קליטה. קראו לזה בצבא "פעורה", וזו הייתה ונשארה מילה מגעילה שמזכירה ומרגישה פצע. כך, למשל, לקח לי הרבה זמן להבין בכוחות עצמי שהמניפולציות שמופעלות עליי ועל חברותיי לקורס הקדם־צבאי הן אותן מניפולציות שאהיה אני מצופה להפעיל בהמשך על החיילים שעליהם אפקד. כמובן, לא ידעתי להכיר או להודות בפני עצמי שמדובר במניפולציות, לא אז. היה צריך שאשייף את החיים שלי על כל מיני מסגרות כיתתיות באופיין כדי שאדע להבחין במניפולציות, וגם זה לקח זמן.

בעצם אין סיבה שאנשים ייתנו אמון באדם שטוען להנהיג אותם, חוץ מזה שכולם מחפשים אבא גדול יותר מהאבא שלהם. זה נכון לגבי צבא, לגבי דת, לגבי מדינה. אלא אם כן הוא אכן יצליח לשכנע אותם שאצלו נמצאים הכוח, הידיעה והיכולת להוציא לפועל את מה שהם לא. אפילו כשהם ביחד, זה כמובן אם הוא מרשה להם להרגיש שהם יחד (והוא תמיד לא. אלא אם כן זה משרת את המטרה הגדולה. המטרה הגדולה תמיד תהיה משילות). הדברים שלמדתי בדיעבד בימים הראשונים של הצבא, אלו שאחרי כן הייתי מצופה בעצמי להפעיל על אחרים (זה לא קרה, אבל זה סיפור אחר), הם בעצם צרור מפתחות לא רע כדי להבין איך משיתים הנהגה.

הדבר הראשון שמנעו מאיתנו בצבא היה מידע. לא ידענו מה עושים מחר, לא ידענו מה עושים בעוד שעה. לא ידענו באיזה יום נלך הביתה, אם בכלל. אם פתאום ניתן לנו לצאת בחמישי במקום בשישי, רצינו לנשק את רגלי המפקדות שלנו. כשלוקחים לך ידיעה ואז נותנים אותה בחזרה, נשטפים בהקלה; כשנשטפים בהקלה מוצפים גם בהורמונים. העובדה הייתה שכולנו חזרנו הביתה מאוהבות במפקדות שלנו. זה משהו לזכור, כשרואים נשים מנשקות את הידיים של ראש הממשלה. כל ראש ממשלה, אבל בעיקר מי שמאפשר את זה. גם אם זה היה שלך כל הזמן, ברגע שעוטפים את זה בנייר וקושרים סרט – זה עשוי להרגיש כמו מתנה אמיתית.

היו כל מיני כללים בקורס הצבאי. חלקם היו הגיוניים לחלוטין, הכרחיים אפילו, הם נועדו לשמור על החיים שלנו ועל הבריאות שלנו, אני יודעת את זה עד היום בביטחון. חלקם ניתנו לנו כדי שיוכלו להסיר אותם מעלינו בהמשך כשנהיה ראויות וטובות. איכשהו הגענו להיות טובות וראויות מספיק בדיוק עם סוף הקורס. הרמייה שבזה, יחד עם העובדה שהכללים הדרקוניים המעיקים הוסרו רק אחרי שכבר נצרבו לנו על העור כמו מכווה, לא הספיקו כדי שנשאל את עצמנו בקול – רגע, אז למה לעזאזל זה היה טוב? ההקלה שוב שטפה אותנו, וניערנו את הראש מספיק חזק כדי שהמחשבה הכופרת הזו תעזוב את האחיזה במוח ונוכל לחזור לדבר, מסוחררות מאהבה ואוקסיטוצין, על המפקדת.

נטלו מאיתנו דברים – שינה, אוכל, זמן, חופש תנועה, תקשורת עם החוץ, תקשורת בינינו, שלווה. אף אחת לא חשבה שזה עניין, כי המסגרת הגדולה יותר הייתה ברורה ומוסכמת על כולנו, באנו כדי ללמוד להיות חיילות טובות. הייתה גם ההבטחה הכמעט־תמיד־מקוימת, שבסופו של דבר כך נלמד גם להיות מפקדות טובות. למדנו וחיקינו את תנועות הגוף של המפקדות שלנו, את חיתוך הדיבור, את המילים המסוימות שבהן השתמשו. אני למשל, אדם בלי עצם פיקודית אחת בגופי, למדתי להניח את הידיים על אבזם החגורה ולומר דברים כמו: "יש משהו לא ברור במה שאמרתי הרגע?". מי הייתי בכלל. ובכל זאת זה קרה. עם הזמן האמנו שהמפקדות שלנו חכמות מאיתנו (הן לא היו), אמיצות מאיתנו (במקרה שלי זה לא היה קשה), מרשימות מאיתנו (לא), מודל לחיקוי (אולי חלקן).

השילוב בין מסגרת הרמטית ודרמטית, ביטול חירויות קודמות, הטלת משמעת מבעיתה, וכוח שניתן רק בידי מקור אחד, יצר אצלנו שני דברים – אמון ותלות. האמנו למפקדות שלנו, ובמפקדות שלנו. והיינו תלויות בהן כמו תינוקות גדולות. חזרתי מסוף הקורס עם צילומים. שאלתי את המפקדת שלי, בביישנות, אם אוכל להצטלם איתה. את תמונת הסטילס הראיתי לחברה שלי מהבית, היא לגלגה על המראה של המפקדת ואני נעלבתי. אני נעלבתי כיוון שהיא ציינה שהמפקדת היא ברווזית למראה. היא באמת הייתה. זה לא משנה, זה לא כדי לומר שום דבר עליה או על ברווזים, זה זה שלא הייתי מסוגלת לראות שום דבר ממה שהיה מולי, עוד זמן רב מאוד אחר כך.

אלו היו רק שלושה חודשים וחצי, ואני הייתי רק בת 18, זה משנה. אי אפשר לעשות ממך חיילת בגיל 30; אני מצטערת מאיה בוסקילה – אבל זו האמת. את צריכה להיות השילוב של צעירה ובוטחת וחסרת ניסיון חיים. לאו דווקא טיפשה, אבל זה בונוס. יכול להיות שגם כך, הקסם היה נשבר אחרי שישה חודשים. אולי אחרי שנה. מתישהו היה נשבר הקסם. גם התלות. אני רוצה לקוות. אני צריכה לקוות. שבסוף יש גבול לכמה אפשר לשחק עם אדם בלקחת ולהחזיר לו את הצעצוע. מפקדים עושים את זה. גורואים עושים את זה. ראשי ממשלה עושים את זה. בסופו של דבר מבין האדם שגם אבא שלו היה רק אדם, עוד איש בעולם, לא גדול ולא קטן, עוד איש. ולא המפקד שלו ולא ראש הממשלה שלה ולא הגורו שלו – אף אחד מהם לא יהיה האבא שלא היה להם. וההתפכחות תהיה איומה ונוראה. הלב שלו יישבר לרסיסים, והיא תכעס, והוא ירגיש לבד לבד לבד בעולם. וכשהוא יפסיק לכעוס ולהרגיש לבד, היא תבין שהסימנים היו שם כל הזמן. בסוף הוא אמור להבין, האדם, שאם נוהגים בך כמו היית בצבא, כנראה מנסים לייצר ממך חייל. ואז צריכה בת האדם לשאול – אבל בשביל מה הוא זקוק לצבא?

יכול להיות שחששנו מכל הדברים הלא נכונים.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook