fbpx

פיני אסקל: הקו שבין כרוניקת הפיגוע לאפרוריותו של הנדחף לפריים

0

צהריים טובים, בעצם לא כל כך טובים, רפי. מהעבר השני רפי יהנהן. קולו העמוק ילטף. פניו המחודדות יביעו אמפתיה, מינימלית, בשילוב מדויק של מקצוענות ורגשנות. זוהי כרוניקה ידועה ומוכרת של אירוע חדשותי לאומי, נאמר פיגוע, נעימה כמו חתול שמטייל על גבך ביום חורפי; מעקצצת כמו ציפורני חתול שמטייל על גבך ביום חורפי; אדישה, כמו חתול, גם ביום שרב.

זו שעת בין ערביים מוקדמת של שינויים בלוח השידורים, עונה 12 פרק 4. זה כרטיס המזל ששכבתו מגורדת באמצעות מטבע של עשר אגורות ותחתיה אין שום מזל, רק פעמיים דובדבן ופעם גלידה, כי הרצף היחיד מבשר על כך שברולטת החיים היום זה אתה ומחר אולי אני. אלו הפרצופים המוכרים, הנעימים והיומיומיים, שעולים בזה אחר זה על המסך כמו קמטים שמתווספים יום אחר יום למצחה העייף של מי שתחגוג 67 באביב הקרוב, אם רק תקפיד לפקוד את הרופא אחת לכמה חודשים בניסיון להקדים תרופה למחלה סופנית ארורה.
הפיגוע קם בבוקר לרוטינת יומו, מצחצח שיניים, לובש את בגדי העבודה, לוגם בעמידה מכוס קפה שמתקרר ואץ לדרכו המוכרת היטב. שעה קלה אחריו מתעורר לירן חולצה אפורה לאותו יום בדיוק ועושה את אותם הדברים, רק הרבה יותר מהר. אין לו זמן. הוא צריך להספיק להגיע לפריים שלו, מטר וחצי מאחורי כתב השטח. לירן חולצה אפורה, בחולצתו האפורה, עומד בלי לומר מילה, אפילו לא ”צהריים טובים, בעצם לא כל כך טובים, רפי“. אנדרטה דוממת של שגרה.
וגם בימים נטולי פיגועים הוא מתעורר. מכבי תל אביב זוכה ביורוליג, מתעמלת נוחתת עם מדליה, גלעד שליט חוזר הביתה, חנה מרון מובאת למנוחות – ותמיד, תמיד האיש והחולצה האפורה יהיו שם. ואם החולצה האפורה בכביסה, הוא יוריד חולצה אפורה אחרת מהמדף של החולצות האפורות. כמו חייל מיומן במסדר לילה, תמיד מוכן לצאת לקרב. הוא תופס בכישרון מולד את המשבצת הקבועה, תמיד בצד הפריים, תמיד בגודל אחיד, כמו ניצב הוליוודי מנוסה שמשנן בעל־פה את מיקומו על סט הצילומים. אלמוג בוקר, עפר שלח, נעם שליט, דפנה רכטר –  אלו סתם כוכבי לכת שסובבים את לירן חולצה אפורה, ורק הוא סובב סביב צירו.

בימים שבהם הריגוש הדרמטי קהה, החרדה הלאומית קיומית, הכעס מובנה והתקווה עבשה, נשארנו עם לירן חולצה אפורה. לא מדובר במיצג אמנותי, לא באמירה מהפכנית ולא בסאטירה פורצת דרך, כי אם בתופעה שזועקת תאוות פרסום וכפייתיות ומשדרת חוסר חן, טקט, רגישות וכבוד. לפעמים הוא ה“ישראלי“, החצוף, זה שנדחף. לפעמים הוא נער חוסה שזקוק לרחמים. לפעמים הוא אתנחתה קומית שחותכת את המתח. לפעמים הוא תזכורת מציקה לכך שהפיגוע הוא בכלל תכנית הריאליטי האכזרית ביותר בטלוויזיה שלכם והאח הגדול לובש חולצה אפורה.

פתאום מתגנבת המחשבה האימתנית מה יקרה אם חלילה לירן חולצה אפורה יהפוך לחלק מהסטטיסטיקה. מה יאמרו עליו אז, האם יחשפו את מספר החולצות האפורות ששמר בארון, האם מישהו יצליח לספוד לו מבלי שיתפקע מצחוק, האם לפריים שלו יידחפו כל אותם גיבורי הרגע שבעבר הוא נדחף להם לפריים, ברגעיהם הפרטיים, שמחים או עצובים, האם האפור יהיה אפור יותר.

אבל עד אז, השגרה תימשך. בדיוק כמו פיגוע, גם לירן חולצה אפורה ימשיך ללבוש את אותה החולצה בדרך לעוד יום עבודה סטנדרטי. בדיוק כמו פיגוע, גם לירן חולצה אפורה הוא הזנחה פושעת בעקבות כל מה שהיינו אמורים לעשות כאן במקום להדביק פלסטר. בדיוק כמו פיגוע, גם לירן חולצה אפורה עומד להיות עוד גלגל שיניים בכרוניקת השידור. גם הפיגוע וגם לירן חולצה אפורה רוצים משהו גדול יותר. שניהם רוצים שינוי. הפיגוע רוצה חיים טובים יותר, וגם לירן חולצה אפורה. הוא רוצה להיות מפורסם, הוא רוצה להיות חלק מסדר היום, הוא רוצה לצאת משגרת חייו בכך שיהפוך לחלק משגרת חיינו, האפורה כגון חולצתו.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

שתף