fbpx

על מקרה הדסה וקרבות אבודים // שרון כידון

0
קולה של ד"ר איריס פריד, רופאה במחלקה ההמטו־אונקולוגית ילדים בהדסה, נשמע רבות לאחרונה – בהקשר של סכסוך העבודה הקשה בין רופאי המחלקה לבין פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל בית החולים. באחד הראיונות, ברגע של ייאוש היא פנתה למראיין ואמרה לו, "נדמה לי שאני כבר מדברת שבועות על גבי שבועות ואף אחד כלל לא מבין אותי". ואכן מעטים הבינו את אשר התרחש בסכסוך העבודה הזה, שקשה להניח כי היה מצליח לגרד את מהדורות החדשות אם היה מדובר במחלקה אחרת כמו מחלקת עיניים, עור או אורתופדיה. העובדה שהפרשה עוסקת בילדים חולים ובמחלה מאיימת, הפכה את הסכסוך לסיפור טרגי כואב ותקשורתי במיוחד, המצמרר כל מי שנחשף אליו.

גם במערכות כלי התקשורת לא באמת ירדו לעומק מהות הסכסוך ולא באמת שלטו בפרטים המקצועיים, כי מה שחשוב כאן היה מי שולט בנרטיב: מי מנציח ראשון מי הם "הטובים" ומי הם "הרעים".

סלחו לי מראש על השימוש בהמשך בעולם דימויים של שדה קרב. אכן קשה מאוד לערוך ניתוח קר ומרוחק של הקרב התקשורתי הזה שמתנהל כאן בחודשים האחרונים, משום שהוא נוגע בפחדים הכי מודחקים של כולנו, אבל בכל זאת, אם ננסה להתייחס לוויכוח עצמו ולנתחו, נבין כי מדובר כאן בקרב תקשורתי אבוד. המנצח כאן הרי הוכרז מראש.

אם בניגוד למלחמות המוכרות לנו שבהן שני צדדים נלחמים על "הסיפור", כאן עמד לרשות צד אחד נשק יום הדין והוא השכיל לעשות בו שימוש מבעוד מועד. הנשק שובר השוויון במערכה היה הילדים החולים, ומי שאיתר את מצבור הנשק הזה ראשון היה פרופ' מיקי וינטראוב שניהל את המחלקה והצליח להעביר את הורי הילדים החולים לצד שלו. הרי מנהלי הדסה יכלו בנקל להקדים ולצייר את הרופאים כאלה שנטשו את החולים, ובכך להעמיד אותם באור לא מחמיא ולשוות להם את דימוי "הרעים" – אך זה לא קרה ובוודאי לא בעיתוי הנכון. בזמן שמנהלי הדסה היו שקועים במלחמה המקצועית, רופאי המחלקה רתמו את הקשר האישי והעבירו לצידם את ההורים והילדים, ובכך הוכרז האיפון הציבורי עוד לפני שהחל הקרב.

"מלחמה אינה קובעת מי צודק, אלא מי נשאר" אומר פתגם ידוע, וכשמדובר במלחמה תקשורתית זה נכון באותה המידה – אם לא יותר. לפרטים הטכניים אין משמעות מובהקת כשמדובר בילדים חולים, הורים שכולים, ניצולי שואה או נכים – במקרים כאלה כדאי לוותר מראש. אין כל יכולת להילחם מול מי שנתפס כקורבן עוד לפני שהחל המאבק, גם אם טענותיו הענייניות לא תמיד צודקות. הקורבן תמיד צודק, כי הוא כבר שילם מחיר כבד. ראינו זאת גם במקרים רבים אחרים – מהפגנות הנכים, דרך מחוסרי הדיור ועד המחזה הבלתי נתפס של נזיפות חברי הכנסת מהליכוד בהורים השכולים. גם ראש הממשלה וגם חברי הכנסת שעמדו תחת מטח הטענות של אותם הורים שביקרו בוועדה לביקורת המדינה, שעסקה בדו"ח מבקר המדינה על כשלי 'צוק איתן', היו צריכים לדעת מראש שעליהם להרכין את ראשם ולא לפצות פה. אין כל טענה עניינית שתוכל "לנצח" במאבק את מי שכבר שילם את המחיר הכבד ביותר. מהקרבות הללו יש להימנע, לקרבות הללו אסור לצאת, כי הם כישלון ידוע מראש.

 

 

צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook