fbpx

על השנאה / נדב איל – הטור המלא

0

השאלה היא בסופו של דבר עד איפה יגיע הטירוף. ואנחנו בעיצומה של ריצת אמוק, בזה אין ספק. המנהלת של התיכון החיפאי 'ליאו בק' סובלת מתגובה עוינת ונרחבת, כי אמרה שהר הבית קדוש גם למוסלמים. נערה צעירה כותבת ל'ראש 1', שאמרה בכיתה שהיא חושבת שצריך גם לעצור מחבלים ולא להרוג אותם במקום; אז היא סופגת חרם ותמונות שלה בתור מחבלת. היועצת החינוכית אגב מציעה לה "לשמור את דעתה לעצמה", והאמת שאפשר להבין את היועצת. מסוכן שם בחוץ. עובדה: בחור צעיר מדריך תיירים אמריקאים בירושלים. כשהם מגיעים לכותל מחרימים להם פוסטר רטרו תיירותי, שפורסם בשנות ה־30 וכתובה עליו שמה של המושבה המנדטורית: PALESTINE. כשמדריך התיירים מסביר להם שמדובר בפוסטר היסטורי, הוא מובל למעצר על העלבת עובד ציבור. בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו, "הצל" מסביר למחבלים פלסטינים איך להגיע הפגנת השמאל – "לרחוב קפלן, מטר מהקריה, קו 480 מירושלים המערבית" – כי אם שונאים יהודים אחרים, ורוצים שיתפוצץ שם מחבל, אפשר לוותר על אחדות העיר. טוב, תגידו, "הצל" הוא סתם גזען אחד קטן שעושה קצת צל באינטרנט. זה נכון. אבל הוא קיבל 2,300 לייקים ו־120 שיתופים בפעם האחרונה שבדקתי. זה כלום לעומת הפוסט שבו הכפיש את ריצ'רד לאקין ז"ל, שנרצח בפיגוע בארמון הנציב, על כך שלאקין היה פעיל ב"תג מאיר" – ארגון של שומרי תורה ומצוות שחטאו הוא התנגדות לטרור יהודי. הפוסט הזה קיבל כ־5,000 לייקים.

לפעמים אני חולף על המילים של המגיבים ושואל מה קרה להם. מה קרה להילה, נניח, שמאחלת שמה שקרה ללאקין יקרה "לכל השמאלנים צרעת ישראל". או נמרוד שאומר "הרגע הזה שהצל אומר שהנרצח שמאלני ופתאום לא אכפת לך מהרצח". שלא לדבר על מתן, שמצולם עם ילד חמוד בתמונת הפרופיל שלו, כנראה הבן שלו, וכותב על יהודי שנרצח בפיגוע ש"ברוך השם שמת ושיישרף בגיהינום". פעם חשבנו שהטוקבקים מאפשרים לאנשים אלימות חריפה כל כך; הרי אין דין ואין דיין, בגלל האנונימיות. פתאום אנחנו מגלים שאנשים, עם תמונות בפייסבוק של אירועים משפחתיים, נכדים, טיולים לחו"ל, עוסקים באורח יומיומי בהסתה לרצח ולאלימות.

אנחנו לא מדברים על מאות, אלא על עשרות אלפים. מספיק להביט בעמוד של נשיא המדינה. הגזענות ושיח השנאה הישראלי עברו תהליך של התמרה והחרפה שלא היו כדוגמתם מעולם, כולל לפני רצח רבין. העניין הוא לא רק הביטויים, אלא שבמעגלים נרחבים בחברה הישראלית זה הפך למקובל, נורמטיבי. אין בושה ואין חשש. הרי הרוח הרעה מגיעה כמובן מלמעלה, היא נוטפת עוד מ"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים" ומגיעה לנהר גדול של "הערבים נוהרים לקלפיות". בדרך, ציפי חוטובלי מאשימה את ראש השב"כ בכך שהוא "שותף לעלילת דם", רק כי אמר את דעתו המקצועית לוועדת חוץ וביטחון נגד פרובוקציות יהודיות בהר הבית (הוא אמר את זה כמה חודשים לפני ש"פרץ" גל הטרור, אבל חוטובלי וחבריה הבינו טוב יותר). כפי שמוטי יוגב אמר על שופט העליון עוזי פוגלמן שהוא "שם את עצמו בצד של האויב"; ומירי רגב, שרה בממשלת ישראל, אמרה שבג"ץ "מנטרל את אזרחי ישראל". היא אמרה את זה כשהיא יודעת היטב ש"מנטרל" משמעו יורה, הורג או פוצע קשות.

******************

ההתקפה על כתב חדשות 2 פוראת נאסר היא גזענות בלהט היצרים. אבל אז באים אלפי בני אדם באינטרנט ומגבים אלימות פיזית נגד עיתונאים ותקשורת. כאשר כתבתי על זה בטוויטר, קם מעגל ההגנה הנוסף, המסוכן והמתוחכם ביותר – אלה שקוראים ל"חשבון נפש" (בערב שבו ניסו להרביץ לעיתונאי, סתם כי הוא ערבי); ומגוננים על מגיבים שקוראים לעיתונאים כולם, גם יהודים, שונאי ישראל ומחבלים. מתפרנסת פה שכבת מובילי דעה, שאחרי כמעט 20 שנה של שלטון ימין, החליטה שעיקר עניינה זה לרדוף את "השמאל"; ובמקביל לכתוב שמדובר במיעוט פוליטי מתכווץ שפשט רגל. הניגוד הזה הגיוני; כתבתי כבר בעמודים האלה, עוד לפני הבחירות, שהשמאל הפך לתוקע הסכין בגב, האורב בחשיכה, מחבר פרוטוקולים של שליטה נסתרת. השמאל הישראלי הוא היהודי של שנות ה־30 במאה הקודמת. בנט התמקד בשמאל בקמפיין שלו, כי הוא הבין את מה שליברמן כשל להבין: הערבים כל כך מודרים מהחברה הישראלית המיינסטרימית, שאי אפשר לקושש עליהם קולות; אבל השמאל עוד עשוי לעבוד איתך באותה קומה בעבודה, אותו אפשר לשנוא מקרוב.

אז ראש הממשלה יכול למעשה לערער על עובדות היסוד של השואה, לומר דבר שבגרמניה היה אולי גורם לפתיחת חקירה על זילות או הכחשת שואה, עם דיאלוג מומצא, ולצאת מזה בשלום – עם המון דוברים מטעם שייחפזו להאשים את השמאל. אין יותר עובדות, ואפילו לומר שהיטלר לא התכוון לרצוח את היהודים ב־1941 (אחרי שכבר החל ברצח ההמוני, אגב) זה בסדר. הטפלון החזק ביותר בהיסטוריה בישראל מורכב משלוש מילים: "השמאל תוקף אותי".

*********************

אני תוהה אם חבריי הימנים מבינים עד כמה גדולה תחושת השבר והניכור ממדינת ישראל, שמתפתחת בחלקים נרחבים מאוד, ואגב יצרניים מאוד, של החברה הישראלית. אני תוהה האם הם באמת רוצים שמדינת תל־אביב תטבע בים, יחד עם התוצר הגולמי שהיא מייצרת. מי שרוצה להשמיד את תל־אביב, הוא הראשון שמשתף את סרטון התדמית האחרון שמדינת ישראל הנפיקה עליה; הוכחה לדמוקרטיה ולליברליות האיתנה פה. את הענף הזה כורתים עכשיו ושורפים במדורה. האם מחנה שלם יכול להפוך לכינוי גנאי?

החברים הימנים שלי הם כולם דמוקרטים וסובלניים, אבל אז אני רואה את תגובותיהם הרפות מאוד להסתה משורות המחנה שלהם – שהוא, בל נשכח, הרוב. בעל הכוח והאחריות. המרכז והשמאל הישראליים אינם חשים שבר בגלל היעדר תהליך השלום או ההתנהלות של נתניהו. הם רגילים. הם חשים שהאדמה רועדת בגלל השנאה. כל כך הרבה שנאה יוקדת, התקפות ממוקדות עקבית בבני אדם ולא בנושאים (כשאתה אומר להם את זה, הם מנסים תמיד למצוא הקבלות כאלה, עקלקלות, לשווא).

אבל רבים מסביבי, רבים מידי, מדברים על חוסר תוחלת מוחלט; שוב, לא מדובר על עצם השלטון או היעדר תהליך שלום, אלא על אווירה ציבורית כל כך קשה וחומצתית, שרבים תוהים מה יהיה הדבר הבא. ומה יהיה על הדור הבא. אני לא חושב שאף חלק מהחברה הישראלית יכול להיות שחצן מספיק כדי לומר "נסתדר בלעדיהם". ולעניות דעתי, המדינה לא תסתדר "בלעדיהם". או בלעדינו.

אני מסרב לאבד את התקווה, התקווה בישראליות גמישה ועוצמתית. כזו שיכולה לדמיין את עצמה מחדש, להתאים את עמדותיה לנסיבות, לפעול לפי היגיון בריא ולהתרחק ממדורות של חורבן עצמי ותיעוב וטינה. אני מסרב כי אין לי ברירה אלא לסרב. אני מציע שאתם תסרבו גם.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook