fbpx

על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל'

0

'צ'רנוביל' היא סדרה מצמיתה, מותחת, חודרת אל מתחת לעור. היא עושה לנו הצופים כל מה שאנחנו רוצים שסדרת טלוויזיה תעשה לנו. זאת, אף על פי שהעלילה – סופה ותחילתה – ידועה מראש. גם אם היא לא יושבת באופן קוהרנטי בתאי מוחם של הצופים, רבע שעה בוויקיפדיה והעניין מסודר. מה שמצמיד אותנו למסך אינו חוסר הידיעה, או "העלילה", אלא הסיפור. כי 'צ'רנוביל' היא סיפור על האנושות כולה – על יכולותיה ומגרעותיה, על רגעיה היפים ביותר והמכוערים ביותר. והאדם שמגלם זאת בצורה השלמה ביותר הוא ואלרי לגאסוב.

 

צ'רנוביל – הכור והאסון – הוא מפעל אנושי מא' ועד ת'. אנרגיה גרעינית בעוצמות כאלו היא תוצר של האנושות, אחת מפסגות הטכנולוגיה של המאה ה־20. הכור הוא יישום של הטכנולוגיה הזו למטרת־העל של האנושות: שיפור חייו של האדם, תולדה של תכונתנו המולדת לשאוף כל הזמן לטוב יותר. והאסון הוא התוצאה של התכונות המביכות שלנו, במובנים מסוימים גרועות יותר מרוע לב: הזנחה, עצימת עיניים, ומעל לכל – שקר והסתרת האמת.

 

לגאסוב הוא גילומה של רוח ההקרבה האנושית הבלתי נלאית, שבסופו של דבר היא – היא ולא רובוט, היא ולא טכנולוגיה – מתגברת על האסון ומצמצמת אותו לממדים נסבלים. לצידו של לגאסוב מופיעה אולנה חומיוק, דמות פיקטיבית. היא מגלמת את כל המדענים שעבדו לצידו של לגאסוב, והומצאה על ידי יוצרי הסדרה ממניעים נרטיביים: הסיפור עובר טוב יותר עם דמות אחת מאשר עם כמה עשרות דמויות. לגאסוב, במובן מסוים, גם הוא גילום של כל מי שלקח חלק בטיפול באסון, ודאי לאחר שהסכנות היו ברורות, והבין היטב שהוא מסכן את חייו: כורי הפחם, הרופאים והאחיות, החיילים שעלו לגג לטפל בגרפיט או הצוללנים ששחררו את המים ומנעו פיצוץ שהיה מוחק את אוקראינה ובלארוס. כולם אנשים מהיישוב, כולם גיבורי מלחמה.

 

למעשה, לגאסוב הוא זיקוק של האנשים האלו ורוחם. כמדען גרעיני הוא לא רק מודע להשלכות ולהשפעות הקרינה, אלא גם מכיר אותן מקרוב. הידע שלו לגבי הצפוי לו אינו ערטילאי, כמו נניח של כורי הפחם. אחד הרגעים המרתקים בסדרה הוא בפרק השני, כשלגאסוב ושצ'רבינה טסים סביב הכור במסוק. שצ'רבינה רוצה לטוס ממש מעל הכור, ולגאסוב משכנע את הטייס שזהו גזר דין מוות. אבל האמת היא שגם האלטרנטיבה – להישאר סביב הכור כמה חודשים – היא גזר דין מוות. לגאסוב לא בחר שם בין המוות לחיים, אלא בין מוות מהיר למוות איטי. אבל למוות האיטי מתווסף בונוס: טיפול באסון. ביצוע המשימה. הקרבת העצמי לטובת אחרים, כדי שלמוות תהיה משמעות. זוהי הרוח האנושית. זוהי הבחירה שבחרו כל האנשים שלגאסוב מייצג.

 

——

 

אבל, כאמור, דמותו של לגאסוב מגלמת גם את הצד המכוער של הסיפור הזה. בפודקאסט המצוין שנלווה לסדרה אומר קרייג מאזין, אחד היוצרים והכותבים: "זוהי סדרה על שקרים ועל מחירם". ואכן, לאורך כל הסדרה יש ניסיון מתמיד להסתיר, לגמד, להעלים את האסון. כשמנהלי הכור, שכבר יודעים שאירע אסון בממדים מטורפים, ממשיכים לשדר כלפי מעלה מידע חלקי על "שריפה בגג" ו"קרינה ברמה של צילום רנטגן", לא נותר לנו הצופים אלא לשאול את עצמנו: וואט דה פאק? מה ההיגיון פה בדיוק? אפילו אם המניע היחיד הוא אגוצנטרי טהור – בריחה מאחריות – הרי זו לא קערה שנשברה ואפשר להעלים אותה. ענן רדיואקטיבי עצום ממדים עושה את דרכו ברחבי אירופה. איך בדיוק חשבו האחראים שאפשר להעלים אותו?

 

התשובה היא שהם העלימו זאת מעצמם. כל עוד לא הודו בכך, כל עוד לא סיפרו על כך למישהו אחר, במובן מסוים זה טרם קרה. השקר הגדול ביותר הוא השקר שאנו מספרים לעצמנו. מנהלי הכור לעצמם, וכל מי שמעליהם – עד גורבצ'וב – שבוחרים להאמין להם. וכך, הראשון שמעיר את כולם מהסיוט ומספר להם שהסיוט הוא למעשה מציאות – הוא לגאסוב, באותה ישיבה של הממשלה/הוועד העליון.

 

אבל לגאסוב, בשר מבשרה של תעשיית הגרעין הסובייטית, זו שאחראית להקמת הכור, מגלה שגם הוא שיקר לעצמו. יש לו גם קשר ישיר לתקלה שנגרמה לכור. כשאולנה חומיוק מציגה בפניו, בפרק הרביעי, מחקר על הבעיה בכורים שבו חסרים שני עמודים, הוא אינו מופתע. הוא מכיר את המחקר, את מסקנותיו, ובאופן תת־מודע – שהופך עתה למודע – הוא היה שותף בהעלמת העין מהמסקנות.

 

אומץ הלב שגילה עד כה מתגמד לנוכח העתיד לבוא. כיוון שהשקר, עצימת העיניים וחוסר היכולת להודות עד הסוף בטעות חזקים כל כך עד שהם, כמו ג'וקים, שורדים גם אסון רדיואקטיבי. לא רק אנשים, גם אומה שלמה מאמינה שכל עוד לא תודה באמת, האמת לא תתקיים. לגאסוב, בסופו של דבר, צריך לומר במהלך המשפט את האמת המרה – שכל הכורים הסובייטיים הם צ'רנוביל בפוטנציה – ולשלם את מחירה. הוא, הגיבור האמיתי שהציל מיליונים ממוות ואת האנושות מהאסון הגדול ביותר בתולדותיה, נושל מכל סמכויותיו ותאריו. ההקרבה העצמית, המוות האיטי שבו בחר, צריך לבוא עם משמעות. המשמעות, וההכרה הנלווית, הן בדיוק מה שנלקח ממנו בעקבות גילוי האמת והאומץ.

 

וכאן זה המקום להזכיר שלגאסוב לא מת מסרטן. לגאסוב התאבד, שנתיים לאחר האסון, באותו תאריך, 26 באפריל, כדי שאיש חלילה לא יחשוב שאין קשר בין השניים. את לגאסוב הרגו השקר והעלמת האמת, לא הקרינה.

 

——

 

מתפתה להתייחס ל'צ'רנוביל' כאל סיפור על רוסיה הסובייטית. על תרבות השקר הסובייטית, על הדיקטטורה, על העדפת האומה על פני האינדיבידואל, ובאופן כללי – על כישלונה כשיטה. זה קל במיוחד בסדרה שנעשית במערב עבור קהל מערבי, בשפה מערבית, כיוון שתבוסתה של ברית המועצות היא ניצחונו של המערב. ואין קל יותר מלמרק את מצפוננו בהתבוננות מכמירת לב על האויב ברגעיו העלובים ביותר – במיוחד כשזהו אויב מת וקבור שכמעט איש אינו מתגעגע אליו, אפילו האנשים שהיו חלק ממנו.

 

אבל 'צ'רנוביל', כפי שציין קרייג מאזין, היא סדרה על השקר ומחירו. והשקר, כמו ענן רדיואקטיבי, לא נעצר בחומת הברזל ולא התפוגג ב־1991 יחד עם ברית המועצות. הוא קיים לידנו, בחיינו, במקומות העבודה, ברשתות החברתיות ובחיים הפוליטיים שלנו – מפייק ניוז ועד שיימינג. וגם היום, אנשים שמתעקשים לחשוף את האמת – יהיו אלו חושפי שחיתויות, מתלוננות על הטרדה מינית או אנשים שמספרים על אחורי הקלעים של חיינו הפוליטיים – מסתכנים בנישולם מסמכויות, מתארים ובעיקר מתדמיתם כאנשים ראויים, על ידי מצגת אלטרנטיבית של "עובדות".

 

וזה המקום להזכיר את המשפט שאיתו נפתחת הסדרה: "מהי הסכנה הגדולה ביותר בשקרים? הסכנה הגדולה ביותר איננה שנאמין שהשקר הוא האמת, אלא שאם נשמע מספיק שקרים, לא נוכל עוד להבחין באמת".
.


.

רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
שתף