fbpx

גרסת ה'קורבן': ההתמודדויות של אייל גולן וענבל אור כמשל // שרון כידון

0

גרסת ה'קורבן'

אחת התופעות שאני מעריצה אצל האמריקאים היא היכולת של מרואיינים שנמצאים בהתמודדות או במשבר להתעמת ולא לברוח מראיונות ומשאלות קשות בשידור. במהלך הקמפיינים לבחירות לנשיאות ארה"ב בימים אלה, צפיתי באחד הראיונות של הילרי קלינטון לרשתabc , בו המראיינת חוזרת מרחק של עשור וחצי ויותר, אל פרשת מוניקה לוינסקי. קלינטון, ששפת הגוף שלה משדרת "אוף, שוב הגיע הרגע המביך הזה", מתמודדת עם השאלות ועונה. גם אם חלק מבוסס על דף מסרים ששונן לעייפה, זו עדיין נראית תצוגת תכלית של כנות מרשימה ופגיעה, גם ברגעים המביכים ביותר.

בישראל המצב הפוך: מי שנמצא בעין הסערה, מניצב הנחשד בעבירות מין ועד מנהל חברה החווה קשיים פיננסיים, בדרך כלל נוטה להוריד את הראש מתחת למים ומעדיף לא להתמודד. על אף המצלמות הרודפות יומם וליל אחר מי שביתו בוער, בדרך כלל מתקבלת תגובה לקונית הכוללת הכחשה גורפת. יועצי תקשורת מעדיפים שמי שנדרש לתשובות על ידי רשויות החוק – ו/או הציבור – ינהל את מלחמתו בחדרים הסגורים ולא מול התקשורת, גם אם שמו הטוב סופג מהלומות קשות. אל התקשורת נשלחים 'מקורבים', 'באי כוח', שמעבירים את המסר ובדרך כלל מתחמקים מתשובות ישירות, כי הם לא 'בקיאים בפרטים' או מהכורח לא לשבש חקירה.

אבל ההתחמקות לא יכולה לעמוד לאורך זמן עבור מי שנשאר חשוף לציבור. הרי אי אפשר לברוח מכלי התקשורת לתמיד. מי שפרש לחיים פרטיים אינו חייב דין וחשבון לציבור, אבל מי שעדיין רוצה בקיום ציבורי יודע שלא יוכל לדלג מעל המשוכה של שאלות העיתונאים. השאלה היא, אפוא, איך 'מנקים שולחן' ומי מחויב לעשות זאת?

בואו ניקח מקרה מבחן. האם דין גבי אשכנזי כדין אייל גולן?

היה וגבי אשכנזי מעוניין לחזור לזירה הפוליטית, ברור לו שבכל הראיונות שיקיים בעתיד ייאלץ להתייחס לחומרים שנחשפו בפרשת הרפז ולגרסתו לגביה, גם אם התיק בעניינו נסגר. איש ציבור לא יוכל לסתום את הפה ולעסוק רק בנושאים שהוא רוצה לקדם. אז נכון שבעתות מלחמה או כאשר הנושא קשור לתחום פעילות מוגדרת הוא יכול להתיישב באולפני הטלוויזיה ולהתייחס לפעולה צבאית מסוימת או לתקרית שאירעה בחטיבת גולני, אבל אם הוא רואה את עצמו כמועמד לראשות ממשלה, או אפילו רק ראשות מפלגה, גם הוא ודאי יכול לכתוב לעצמו מראש את שאלות המראיינים ולהכין תשובות מתאימות.

להבדיל, במקרה אחר ושונה לחלוטין, גם ל'זמר הלאומי' אייל גולן סגרו תיק, וגם שם נותרו פרוטוקולים ותמלילי חקירה שדורשים הסבר. אבל על פניו, גולן עדיין יכול לעסוק במוזיקה ולהתפרנס, מבלי שעומדת לו חובה ציבורית לענות על שאלות ולהסביר את גרסתו. אם פרנסתו נפגעה או שתדמיתו לא שוקמה מלוא רצונו, והוא מרגיש שהוא זקוק לבער את הדה־לגיטימציה שדבקה בו, אזי זה מסביר את הצורך לקיים ראיון התמודדות. מה שגולן לא לקח בחשבון, כשהחליט לקיים סבב ראיונות מחודש, הוא שקרוב לוודאי שהראיון לא יביא את התוצאה המיוחלת – ואף יוכל להסב נזק.

לראיונות התמודדות מהסוג הזה אני קוראת 'ראיונות הלבנה'. ראיונות שנועדו לפרק את ההתנגדות או פשוט לנקות את ההארד דיסק הציבורי משאריות הרבב. קשה מאוד לחשוב שבכמה דקות של שיחה ניתן יהיה להתגבר על אלפי מילים שנכתבו ונאמרו ודימויים שנקשרו; ובכל זאת, יש תמיד מי שמאמין שפוסט אחד או אמירה אחת יחלצו אותם מהבוץ. יש באמת מי שמאמין שכאשר ייפתח הכול ובמרחק הזמן, הציבור ימחל ויסלח, ותוכשר הדרך חזרה ללב הקונצנזוס.

כדאי באמת לשאול אם יש דבר כזה 'ראיון הלבנה', ואם כן, כיצד ניתן להשתמש בו ממרחק הזמן. לא חסרות דוגמאות לאנשים שרצו לחזור לציבוריות, החליטו ללכת בהתאם על מהלך הלבנה, ומצאו עצמם משחירים עוד יותר את הרקורד שלהם.

הכלל החשוב ביותר בעיניי הוא להבין מה מטרת הראיון. לדעתי, על המעוניין בהלבנה ציבורית לדעת מראש שלא יהיה מצב שבו רק הנרטיב והגרסה שלו יוצגו באופן בלעדי.

מה בכל זאת עליו לעשות? טבלה פשוטה, כמו זו שבה אנחנו שוקלים שיקולים לחיוב ולשלילה, היא כלי מתבקש כאן. לשים על כף המאזניים את הסיכונים ואת הסיכויים לצאת מראיון ההלבנה ללא נזק משמעותי. כך במקרה של אייל גולן, לזמן שחלף יש משמעות עצומה ורווית סיכון בנוגע לילדיו. עבור גולן, המחיר הכבד ביותר הוא לא שהציבור לא יקנה את גרסת ה"אני האדם המוסרי ביותר", אלא שהיא דווקא תעלה מחדש את הנושא לסדר היום הציבורי ותפגע בילדיו. ואכן, השיח החברתי ברשת היה לרוב שלילי, גם לאחר סבב הראיונות האחרונים שקיים הזמר. ילדיו, שהיו צעירים יותר בעת פיצוץ הפרשייה ובגרו מאז, נאלצו אולי להיחשף לשיח שלילי שצף ועלה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות לגבי אביהם, כמעט כמו בימי פרוץ הפרשה.

יש גם משמעות מרכזית להבנה ש'הלבנה' דורשת הרכנת ראש אמיתית. כדאי להצטייד מראש באסטרטגיית 'איפה טעינו', ולא באסטרטגיה החדשה והרווחת 'לא מתנצלים'. האסטרטגיה של 'לא מתנצלים', שנחשבה לנוסחה פוליטית מוצלחת של נפתלי בנט (אם כי לא במבחן המנדטים האחרון), תורגמה לחוזקה ואומצה על ידי רבים אחרים. אבל היא אינה תורמת למי שמעל ראשו נקשרו פרשיות ומאחוריו שעות מואזנות של התנהגות לא ראויה, גם אם זו אינה במישור הפלילי. ראוי לערוך חשבון נפש אמיתי ולנסות להעביר במילים ובשפת הגוף את הכנות והטעויות, ולא זחיחות וריחוק.

וכן, עדיף מראש לוותר על הגישה המתקרבנת: 'רודפים אותי', 'אני הקורבן'. האסטרטגיה הזאת פותחה במיומנות רבה על ידי משפחת נתניהו ומניבה לה תוצאות מצוינות, אך היא אינה נוסחה מדעית. במקרה של ענבל אור ורותי שטרית, למשל, שניסו להסביר את גרסתן והשתמשו בגישה המתקרבנת, יש מסר כפול: מצד אחד אני אישה חזקה ומצד שני אני הקורבן. זה לא עבד. שלל הביטויים השחוקים והקול הפגוע לרוב לא עובדים, אלא מגחיכים את מי שמנסה להצטייר כחלש על אף עוצמתו. עדיף לקבל שאלות קשות וביקורת באופן מכיל, במקום לנסות לחמוק מהן.

כולנו טועים ואיננו חפים מביקורת, אך הרף הנדרש מאנשים שנמצאים תחת אור הזרקורים הוא להכיל ביקורת עצמית נוקבת ולא להיות רק הצודק המוחלט. התקווה שראיון עיתונאי או פוסט אחד ימרקו את טעויות העבר, צפויה כמעט תמיד להתבדות. לעתים עדיף לדבוק בעשייה מאשר לעורר שוב את השדים שכיום נחבאים בתוצאות החיפוש בגוגל. עם זאת, היה והוחלט כי הכורח הוא ללכת בדרך של ניסיון ציבורי לייצר אמפתיה והזדהות, ראוי וכדאי תמיד להצטייד בכנות ובביקורת עצמית. הציבור, ברובו, נוטה בכל זאת לשכוח – ולסלוח.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook