fbpx

על האמהות // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

גיבורות 'סיפורה של שפחה', עונה 3

0

'סיפורה של שפחה' נחשבת לסדרה פמיניסטית, ליברלית, ודאי וודאי פוליטית לאור העובדה שעלתה לאוויר חודשים אחרי בחירתו של דונלד טראמפ. העונה השנייה שלה הייתה ממוקדת בפמיניזם והציגה שיתוף פעולה בין מדכאות למדוכאות – הסרינות והג'ונות – נגד המדכאים האמיתיים, גברים. אבל העונה השלישית שלה, על אף שהיא שומרת על האלמנטים הללו, מקדמת ערך שאין לו ולו קונפליקט אחד עם שמרנים או שוביניסטים: אמהוּת. הקשר אם־ילד/ה, יותר מבעונות הקודמות, הוא חוט השני שעובר דרך כל 13 פרקי העונה הזו. אבל לפני אמהות – שואה.

ג'ון

מה גרוע יותר מלמצוא תולעת בתפוח שהרגע אכלת? השואה. הבדיחה הזו מגלמת את האלמנט החשוב ביותר בשואה עבורנו, הישראלים: זהו הדבר הכי גרוע והכי נורא שהיה או יהיה אי פעם בתולדות האנושות, סטופ כדור הארץ ברזל. אין דבר גרוע מהשואה, אבל שואות – במובן הפרטי – עברו על אנשים גם בסיטואציות אחרות. מה שג'ון וחברותיה השפחות עוברות בגלעד הוא שואה לכל דבר: כמו היהודים בגרמניה, הן ינוצלו עד תום ואז יושלכו אל המוות, או גרוע מכך – אל מחנות העבודה. הן חיות חיים נטולי זכויות, מלאי פחד והגרוע מכל – נטולי תקווה. כיצד אדם שורד שואה? מה ההשלכות שלה עליו? אנו חווים ומבינים את המצב הבלתי אנושי הזה דרך ג'ון.

התוצאה המתבקשת הראשונה היא צייתנות אין קץ. מחירו הגבוה של חוסר צייתנות ברור לכל: מוות. המרתה שסייעה לג'ון מוצאת להורג כתזכורת לכך. בכלל, אנשים תלויים על חבל בגלעד הם חלק מהנוף בגלעד, כמו עצי פיקוס בתל אביב. ואכן השפחות הן צייתניות. אבל צייתנות היא בת קיימא לאורך זמן רק בעזרת תבלין נוסף: תקווה. חיים ללא תקווה הם מתכון למרדנות. ואכן, לא רק ג'ון – חזקה ובעלת יכולת יותר מרוב השפחות – לא נכנעת לצייתנות. כמוה גם שאר המרתות והשפחות שמסייעות במבצע הברחת הילדים. כמוה גם המרתה פרנסס ששילמה על כך בחייה. כך גם אפילו המפקד לורנס לאחר מות תקוותו, עם מות אשתו.

התוצאה המתבקשת השנייה היא איבוד השפיות. האדם הוא יצור חברתי. חוסר הקוהרנטיות בין טוב ורע לבין המציאות, האינסטרומנטליות שביחס לאנשים – כל אלו בסוף גובים את מחירם. ג'נין הייתה הסנונית הראשונה, עוד בעונה הראשונה. אליהן מצטרפות העונה גם שלמתיו, בת הזוג של ג'ון, שיורה בשומרים ביום שבו הצייתנות שלה נסדקת, וכמובן אלינור לורנס, שמתקשה להתמודד עם האחריות שלה למצב. אנו חווים זאת דרך ג'ון כשהיא מחויבת להתפלל ברציפות ללא תזוזה לשלומו של התינוק של שלמתיו (לאף אחד לא אכפת משלמתיו עצמה, אינסטרומנטליות כאמור) באחד הפרקים הקשים ביותר לצפייה. ג'ון שורדת גם את זה – עוד נגיע לשאלה איך.

האופציה השלישית היא פיתוח אכזריות. בעולם אכזרי, אדם לומד שהדרך היחידה לשרוד היא להיות אכזרי. היה אינסטרומנטלי עם בני אדם, ותשרוד כאינסטרומנט. זו הסכנה הגדולה ביותר שמרחפת מעל ג'ון. היא משתמשת באנשים, ולאו דווקא בגרועים ביותר – בלורנס, באשתו, במרתות, בשלמתיו – על מנת להשיג את מטרתה: משלוח הילדים. רק בפרק האחרון היא מתמודדת עם האכזריות הזו, כשהיא נמנעת מלירות במרתה שמתחרטת ברגע האחרון, ותופסת את עצמה שנייה לפני שהיא יורה בילדה בת עשר רק כי היא בכתה וסיכנה את כל המבצע.

——

מה שגורם לג'ון לא להיות צייתנית ולשמור על שפיותה ולבסוף להתנגד לתהליך האינסטרומנטליזציה שהיא עוברת, הוא משמעות. האדם מחפש משמעות. והעונה השלישית של 'סיפורה של שפחה' משתמשת בפרפראזה על המשפט הזה: האם מחפשת את בנה/בתה. הדבר היחיד שמשאיר את ג'ון מרדנית, שפויה ומפוקסת הוא התקווה שתראה שוב את בתה, האנה. כשתקווה זו נגוזה – היא מחליפה אותה במשמעות זהה: הצלת 52 ילדים. כולם הם האנה, כל אמותיהם הן ג'ון.

ההעתקה הזו, מהפרט אל הכלל, מהאנה, הילדה הפרטית שלה, אל הילדים כולם, היא שמסייעת לג'ון לצלוח את המבחן האחרון במלחמה על דמותה: המאבק באכזריות. ג'ון היא היפוכה של מדיאה, שרצחה את ילדיה כדי לנקום באביהם. אמא לא יכולה לירות בילדים, גם של אחרים. אמא תקריב את עצמה, כמו שג'ון הייתה מוכנה בפרק האחרון, כדי להציל את ילדיה. האכזריות מומרת בהקרבה.

 

סרינה

האמהות היא מרכיב קרדינלי, כמעט יחיד, גם בדמות השנייה בחשיבותה בסדרה – סרינה. בסוף העונה הקודמת היה נראה כי סרינה עשויה לחבור לג'ון ולשפחות. זו הייתה, כך נראה לנו, אחוות הנשים שהניעה את העלילה: העובדה שלא הורשתה לקרוא, האצבע שנקטעה, ההבנה שלה שגם היא מדוכאת על ידי הגברים, גם אם ברמה פחותה מהשפחות, גרמה, כך חשבנו, לסרינה לשתף פעולה עם ג'ון ולהבריח את ניקול – בתן – אל מחוץ לגלעד. הציפייה הייתה שבעונה השלישית הברית הפמיניסטית הזו תגדל ותתחזק.

אבל זו הייתה טעות אופטית לכל אורך הדרך. מה שהניע את סרינה הוא הרגש האמהי. מלכתחילה היא, וחברותיה, תומכות בגלעד כיוון שזו דרכן להגיע אל מה שנמנע מהן – לאחוז בזרועותיהן תינוק משלהן. רק בעזרת רחם מחליף יכולות עקרות למלא את החלל התמידי שנפער בהן כאמהות.

בפרקים הראשונים יש הקבלה ברורה בין הסיפור של הזוג ווטרפורד לזה של אמילי ובת זוגה. ובמובנים לא מעטים אנו מתחילים להבין את סרינה ודומותיה: ללא אלמנט האונס (שאינו ניתן לכפרה ומיד נגיע אליו) הסיפור שלהן דומה לסיפור של בני זוג ואם פונדקאית. ללא האונס, הם כמו זוג שמנסה להביא ילד לעולם. לו היה המפקד ווטרפורד באמת אביה של ניקול, ולו הסיפור לא היה כולל אונס, האם היינו מרגישים שנעשה צדק שניקול מופקדת בידיו של לוק, בעלה של האם הביולוגית, ולא בידי סרינה, אשתו של האב הביולוגי?

סרינה, לכל אורך העונה, מונעת אך ורק מהצורך האמהי שלה להתאחד עם בתה. זו בדיוק הסיבה שבגללה היא אינה חוברת לג'ון, כיוון שג'ון היא אולי אחות נשית לדיכוי, אבל היא גם מתחרה בעלת יתרון מובהק על זכות החזקה בניקול. זו גם הסיבה שבגללה היא מוכנה לעזוב את גלעד, לבגוד בבעלה ולגרום לתפיסתו – הכל למען הילדה. וזו גם הסיבה לכישלונה: האונס של ג'ון, ותרבות האונס של גלעד בכלל, הופכים אותה מעקרה שמשתמשת בפונדקאות לפושעת מלחמה. ופשע המלחמה מבוצע רק מסיבה אחת: לאחוז תינוק בזרועותיה.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019