fbpx

עלייתו ונפילתו של המכביזם // עמית סלונים

0

 

—–

{7 באפריל 1977}

נקודה, על המפה. פרולוג

זה היה באוויר מיד אחרי שפורסם הסקופ בעיתון 'הארץ' על התנהלותה הקלוקלת של רעיית ראש הממשלה. מאותו הרגע הכל הסתחרר במהירות. העם דרש צדק, היועמ"ש החליט להעמיד את האישה לדין, חברי כנסת קראו לביטול תכנית הסאטירה שבישלה את הזוג המלכותי על אש גבוהה, היריבים הפוליטיים הביטו מהצד בהנאה וניחשו שהוא יפיל את התיק על אשתו. בסוף הגיעה הודעת ההתפטרות. "זה סוף עצוב", הוא אמר בשידור חי. בהמשך דבריו הוא הרחיב, ככל פוליטיקאי שאכפת לו ממורשתו, על תרומתו לביטחון ועל הקשר המיוחד עם נשיא ארה"ב. והוא ניסה להגן על אשתו; אמנם היא ישבה לידו, אך הצלמים קיבלו הוראה לא לצלם אותה. פרישתו של יצחק רבין, ראש ממשלת המעבר והמועמד מטעם המערך לבחירות שעמדו בפתח, הייתה הפצצה הפוליטית הכי גדולה שנחתה על ישראל עד אותו ערב – ולמרות זאת, בזמן אמת התעניינו האזרחים בדבר אחר.

זו הייתה מדינה צעירה, בת פחות מ־30, עם רזומה של חמש מלחמות שגבו חיים של למעלה מ־10,000 אזרחים וחיילים. ערוץ טלוויזיה אחד וכמה עיתוני ערב עזרו לנווט את ההתפתלות העדרית של אזרחי המדינה בין מצבי רוח קיצוניים, מאופוריית ניצחון למלנכוליית שכול, שהתחילו באזרח הקטן ונגמרו בראש המדינה, ולפעמים להפך. ואז, בלי הכנה מוקדמת, במקום העניינים הרגילים, כמו ניצחונות הרואיים בשדה הקרב ומבצעים להחזרת אזרחים חטופים מבירה אפריקאית, היא זוכה בתחרות ספורט בינלאומית. פתאום, באבחת כדור שנושק לרשת, המדינה המאנית־דפרסיבית הזאת הופכת למדינה ככל המדינות. לא עוד מדינה קטנה מוקפת אויבים, אלא מדינה שיש לה את הכדורסל הכי טוב באירופה. הגביע הוא שלנו, של כולנו. שוב דוד ניצח את גוליית. רק שהפעם, בניגוד ל־67', זה נגמר בלחיצת ידיים ספורטיבית.

את הנס הזה כולם מכירים. מכבי תל אביב, בהדרכתו של המאמן רלף קליין, גוברת על אלופת ברית המועצות צסק"א מוסקבה ב־17 בפברואר 1977. טל ברודי, יהודי־אמריקאי שנבחר במקום ה־12 בדראפט ה־NBA, ויתר בשם הציונות על החלום הגדול של כל ילד שהחזיק אי פעם כדור כתום, מכריז בעברית קלוקלת, "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט – בהכל!". המילים הפטריוטיות האלה מדביקות את אזרחי המדינה בצהבת נפוצה. בהמשך אותה שנה מגיעה מכבי למשחק הגורלי מול וארזה האיטלקית, אלופת אירופה הגאה, האימתנית והפייבוריטית המובהקת שרושמת הופעה שמינית ברציפות בגמר. אלפי ישראלים עולים על טיסות אל־על הראשונות לחצות את מסך הברזל מאז החרם ב־67', ונוחתים בבירת יוגוסלביה כדי ללוות את הקבוצה שענדה סמל מגן דוד על החזה. זה נגמר בהנפה היסטורית של גביע אירופה לאלופות אחרי ניצחון בנקודה, 77:78 – מספרים שמהווים חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה והפכו כמעט מיסטיים. ישראל הייתה לרגע אחד קטן עוד נקודה שפויה, אך לא נורמלית, על מפת העולם. כל כך נורמלית, אך לא שפויה, עד שבאותו ערב, 7 באפריל 1977, פצחו רבבות בני אדם במחולות ספונטניים ברחובות ישראל, ובקושי שמו לב להר הגעש הפוליטי שהתפרץ בשידור חי מיד בתום המשחק.

{30 בדצמבר 1969}

א // שימון מוסיף המון

זה היה אמור להיות תפקיד זמני. בתור עורך דין צעיר, בן פחות מ־30, רקם לעצמו שמעון מזרחי תכניות עתידיות גדולות יותר מאשר ניהול קבוצת כדורסל חובבנית. אבל מזרחי, ששימש במקביל לעבודתו גם כיו"ר חוג ידידי מכבי תל אביב, לא היה מסוגל לסרב כשנתבקש למלא לזמן קצר את מקומו של היו"ר היוצא ישראל גורל.

גורל השאיר למזרחי מועדון במצב בעייתי. מן העבר השני של המתרס עמדה הקבוצה העשירה של העיר, הפועל תל אביב, שהצליחה בזכות הגב הכלכלי של ההסתדרות ובחסות חוק השבות למשוך לישראל כדורסלנים אמריקאים בעלי רקע יהודי שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל, אליפות וגביע. אם לא די בכך, "מר כדורסל" יהושע רוזין, שעמד בראש הצוות המקצועי של מכבי במשך יותר מ־30 שנה, עזב את תפקיד המאמן; ומכיוון שאולמה הביתי נסגר לרגל שיפוצים, נאלצה הקבוצה לחזור לשחק במגרש הבלטות המצומק ליד קולנוע אורלי. כמו כן, עמדו הצהובים לעבור עונה נוספת בלי הכוכב הגדול, ברודי, שנאלץ לחזור למולדתו כדי להתגייס לצבא האמריקאי.

באותם ימים נצבעה תל אביב באדום בוהק, והעתיד הצהוב נראה אפור מתמיד. אבל מזרחי חשב אחרת. יחד עם מנהל הקבוצה שמואל (שמלוק) מחרובסקי, הוא ביצע מהפכת ענק במועדון. בפן המקצועי, הוא הנחית שני שחקנים יהודים־אמריקאים כדי לחזק את הבסיס הישראלי של הקבוצה. בפן הכלכלי, הוא הצליח למקסם את הרווחים ממשחקי הקבוצה באמצעות חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין המגרש לרחוב ולמעשה אילצה את האוהדים לרכוש כרטיסים כדי לצפות במשחק, ואף צירף את ענקית הממתקים עלית כספונסרית שתיתן למועדון גב כלכלי יציב. אבל מעבר לשינויים הגדולים ברמה הספורטיבית והכלכלית, הייתה זו מהפכה תודעתית. מיד עם כניסתו לתפקיד טבע מזרחי את המוטו החדש של המועדון: הניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר, אלא הדבר היחיד.

ב־30 בדצמבר 1969 התקיים הדרבי התל אביבי הראשון בעידן מזרחי. שתי היריבות המושבעות, הפועל ומכבי, הגיעו למשחק עם מאזן ליגה מושלם, נטול הפסדים, ולכולם היה ברור כי המנצחת תזכה ביתרון כמעט בלתי מחיק בדרך לאליפות. לאור הביקוש הרב העבירה מכבי את המשחק ממגרשה הקטן למגרש הפתוח בחולון, ובשל חשיבות האירוע הוזמנו שופטים מחו"ל. הדרמה הגיעה לשיאה בשניית הסיום. 58:58, מארק טורנשיין זורק, הכדור נכנס, הפועל מנצחת, השחקנים האדומים יוצאים לחגוג עם האוהדים.

נגמר הסיפור? לא ולא, אמר שמעון.

מזרחי הסתער על שולחן המזכירות וטען כי הכדור נזרק אחרי שהמשחק נגמר, כלומר הסל אינו חוקי. פרצה מהומה. הטונים עלו, השופטים הזעיקו מתורגמן, אנשי המזכירות המבוהלים כבר לא היו בטוחים אם הכדור נזרק בזמן או לא. לבסוף החליטו השופטים לבטל את הסל והחזירו את שחקני הפועל ההמומים להארכה בת חמש דקות. בתום ההארכה, אחרי משחק שנמשך יותר משלוש שעות, נרשם ניצחון ספורטיבי למכבי (63:66) – ולא פחות מכך, ניצחון מנהיגותי למזרחי, שסלל את הדרך לאליפות ראשונה בשרשרת של 32 זכיות רצופות. מאז "דרבי הגזל", כפי שמכונה המשחק הזה בפי אוהדים ותיקים מהצד האדום, חלפו 48 שנים והפועל ת"א לא זכתה שוב באליפות.

מזרחי לא ידע שובע. כעת הוא החליט לרתום לצד המועדון מדיום חדש ובלתי מנוצל עד אותו הזמן – הטלוויזיה. את משחק הגומלין של מכבי ת"א נגד אלופת בלגיה במסגרת הסיבוב הראשון של גביע אירופה, קבע מזרחי, יראו בכל בית בישראל. אמנם רשות השידור לא שילמה שקל למכבי, אך הוציאה הון על השידור החי הראשון של אירוע ספורט בטלוויזיה הישראלית. ניידת השידור התמקמה באזור המגרש עשרה ימים לפני המשחק כדי להתכונן לקראת השידור ההיסטורי, ואנשי צוות השידור שוכנו על ידי המפיק אלכס גלעדי במלון בחיפה והגיעו מדי בוקר למגרש כדי להתאמן על הציוד האלקטרוני החדיש, שעדיין לא נעשה בו שימוש בישראל. ב־24 בנובמבר 1970 צפתה מדינה שלמה בדן שילון מעביר שידור טלוויזיוני נטול תקלות ואת מכבי מנצחת 62:74. "רעיון מצוין – ביצוע מבריק", כתב דורון רוזנבלום ב'דבר', "המבצע היפה והחלק הזה שהתנהל בשטף מרתק הדגיש לא רק את אווירת המתח שבהתמודדות, אלא גם את היופי, האלגנציה והחן שבמשחק הכדורסל".

הניסוי הצליח – ועכברי המעבדה רצו עוד מהצהוב הצהוב הזה. מזרחי זיהה את הצמא שיש בציבור הישראלי לבידור ברמה גבוהה והפך את משחקי מכבי מאירועים חובבניים לערבי תרבות נוצצים. ב־1972, עם פתיחתו המחודשת של היכל הספורט ביד אליהו, העביר מזרחי את משחקי הקבוצה לאולם בן 10,000 המושבים שנחשב למרשים ביותר באירופה. כל הכרטיסים נמכרו. חברי כנסת ושאר אח"מים, שביניהם בלט במיוחד האוהד השרוף משה דיין, מצאו עצמם פוקדים את ההיכל בערבי חמישי – לכולם היה חשוב לראות ולהיראות.

{26 במרץ 1981}

ב // כשדוד הפך לגוליית

הפיכתה של מכבי תל אביב לסמל סטטוס לא התחוללה בריק. תקופת הצנע הפכה מזמן לנחלת העבר. העם התחלק למעמדות – מי שיש לו ומי שאין לו. הסכם השילומים מגרמניה גרם לכך שלאנשים עם מבטא מסוים היה עכשיו קצת יותר מאשר לאנשים עם מבטא אחר. מתחביב חינמי עבור משוגעים לכדורסל הפך כל משחק של מכבי לחגיגה שמיועדת לבעלי אמצעים בלבד. העשירים זכו לראות את המשחקים בהיכל הספורט, אנשי מעמד הביניים צפו בשידור חי דרך מקלט הטלוויזיה שרכשו, ואילו מעוטי היכולת נאלצו להסתפק בשידור מלא הפאתוס של רדיו קול ישראל.

הפערים החברתיים הגיעו לשיאם סמוך לזכייה הראשונה בגביע אירופה. ב־17 במאי 1977 נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה, עלתה לראשונה מפלגת הליכוד לשלטון ונגמרה ההגמוניה של מפלגות הפועלים ששלטו ביישוב העברי משנות ה־30. ה"מהפך", שהכריז עליו חיים יבין בשידור חי בליל הבחירות, ביטא את מיאוס הציבור מהשחיתות השלטונית ואת רצונם של בני עדות המזרח להשמיע קול נגד האליטה האשכנזית. אבל גם עננת הפילוג הזו לא הצליחה לסדוק את הדבר שאיחד את המדינה יותר מכל דבר אחר; אשכנזים ומזרחים, ותיקים ועולים, דתיים וחילונים, עשירים ועניים – כולם הפכו מקשה אחת כשאויבי ישראל דפקו על הדלת, כשישראל החליטה לדפוק על דלתם ראשונה, או כשמכבי זכתה בגביע אירופה.

ב־26 במרץ 1981, על רקע המתיחות בגבול הצפון שתהפוך כעבור שנה למלחמת לבנון, שוב סחפו המכבים את המדינה לאקסטזה אחרי ניצחון בגמר שנערך בשטרסבורג. שוב הקורבן היה איטלקי, הפעם סינודינה בולוניה. ושוב הניצחון היה על חודה של נקודה, הפעם 79:80. אבל היה שינוי אחד: הסיפור כבר לא היה "דוד נגד גוליית". ואם בכל זאת מתעקשים על המטאפורה התנ"כית – ישראל כבר לא הייתה "דוד" במשוואה. פחות משלושה חודשים אחרי שמיקי ברקוביץ' קלע את הליי־אפ המפורסם שלו, הפציץ חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק. כולם דיברו על שלושה מקורות לגאווה ישראלית: הגשש החיוור, חיל האוויר ומכבי תל אביב, לאו דווקא בסדר הזה.

בשנות ה־80 פרחה התרבות בישראל. אחרי שתי זכיות באירוויזיון עוד בשלהי העשור הקודם, עם 'אבניבי' של יזהר כהן ו'הללויה' של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש, בחרה ישראל לרקוד בבריטניה את ההורה ולעדכן במינכן כי עם ישראל עדיין חי. לארץ הגיעו אמני ענק, כמו בוב דילן ורוד סטיוארט שהופיעו בפארק הירקון, וסיימון וגרפונקל שמילאו את אצטדיון רמת גן. הרוק הישראלי היה במיטבו: שלום חנוך הציע לקהל המקומי לא לעצור נשימה בציפייה למשיח בשתי הופעות שמשכו אליהן 300 אלף איש; וכוורת נפרדה בפעם הראשונה לעיני חצי מיליון ישראלים בפארק הירקון – שיא שלא נשבר מאז. והיה זה תור הזהב של מכבי – עם זכייה אחת ועוד ארבע הופעות בגמר באותו עשור.

ההצלחות הפכו את המועדון למפלצת כלכלית. לצד ההכנסות ממכירת כרטיסים, זרמו לקופה סכומי כסף גדולים מזכויות השידור של משחקיה הפופולריים בגביע אירופה, והעמיקו משמעותית את הפער בין המועדון הצהוב לשאר מועדוני הכדורסל הישראליים שנשכחו בצל החגיגות הלאומיות אחרי כל הישג באירופה של "הקבוצה של המדינה".

השידורים של משחקי מכבי נראו כמפגן פטריוטי ונעדרו פרשנות אובייקטיבית. אריה מליניאק, פרשן הערוץ הראשון, סירב ליישר קו עם הפטריוטיזם, בחר למתוח ביקורת במהלך השידור, ולבסוף נדחק אל מחוץ למסך. עד היום יטענו הן במכבי והן ברשות השידור כי הסיבות להפסקת העסקתו אינן קשורות לביקורת. החלפתו של מליניאק הרהוט בטל ברודי, שהתקשה עדיין בעברית, נתפסה כבדיחה אפילו בקרב אוהדי הקבוצה, שטענו כי כוכב העבר אינו פרשן אלא דובר המועדון בפועל.

כמה שנים לאחר מכן ישתמש אריק איינשטיין בעברית של ברודי כפרודיה בסרטו 'כבלים' ("הוא לא יכול שומרת על סנטר שהוא "1'7, 250 פאונדז. הוא גדולה, הוא חזקה"). וההוכחה לכך שהדמות הזו נצרבה עמוק כל כך בישראליוּת תגיע עד 'ארץ נהדרת' בימינו, עם חיקוי מבריק של אסי כהן במסגרת מערכון סביב פרשת 'הבנק של פנאן' – "ערב טובה לכם ומבורכת, בלשון זכר" – שיחזיר את ברודי מהנפטלין היישר למעמד קאלט ויהפוך אותו לתחפושת לגיטימית גם בפורים 2010.

אם צריך לסמן דוגמה קלאסית להיעדר הביקורת כלפי מכבי בשידורי הערוץ הראשון, צריך לחזור לדממה שנגזרה בנוגע לסיבת היעדרותו האמיתית של אולסי פרי ממשחק הקבוצה נגד ריאל מדריד ב־16 בפברואר 1983. אנשי המועדון ואנשי השידור מסרו כאחד כי השחקן סובל משפעת קשה, בעוד הסיבה האמיתית הייתה נטילת מנת יתר של סמים.

אף אחד לא רצה להפריע לקבוצה של המדינה להיות הקבוצה של המדינה.

איור: יונתן פופר

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים אטרקטיבי במיוחד בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook