זהירות: עיתונאים במעקב

אם חשבתם, לנוכח הפרסומים בשבועות האחרונים, כי מעקבים אלקטרוניים אחר עיתונאים יכולים להתרחש רק בחו"ל, דעו שהחוק במדינת ישראל מאפשר לרשויות חקירה לקבל נתוני תקשורת של עיתונאים ברשות ובסמכות, ובנסיבות מסוימות אף ללא פיקוח של בתי המשפט. זאת ועוד: האפשרות לקבל נתונים על התקשרויות והתכתבויות שעשו עיתונאים באמצעות מכשירי הטלפון הסלולריים שלהם מעוגנת בחוק, ובמקרים מסוימים היא אף אינה נתונה לביקורת שיפוטית.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), תשס"ח־2007 מאפשר לרשויות חקירה שונות לבקש מבית המשפט צו לקבלת נתוני איכון של ציוד תקשורת הנמצא בידי אדם ונתונים על מנוי העושה פעילות תקשורת, לרבות סוגיה, מקורה, יעדה ומועדיה. כאשר מדובר בעיתונאים, נתונים אלה יכולים להתייחס, בין היתר, למספרי הטלפון שאליהם התקשרו או שמהם קיבלו שיחות, ליעדים שאליהם שלחו או שמהם קיבלו הודעות ווטסאפ או SMS ולכתובות דואר אלקטרוני שעמן התכתבו. הנתונים יכולים להתייחס גם למועדי ההתקשרויות ולמשכן, כמו גם למקומות שבהם היו הצדדים לתקשורת זאת בעת שניהלו אותה. נתונים אלה יכולים כמובן להביא לחשיפת זהותם של מקורות מידע של עיתונאים, שעליהם מתבססת העבודה העיתונאית.

לנוכח העובדה שהמשפט הישראלי מכיר בחיסיון עיתונאי יחסי על זהותם של מקורות מידע, החוק קובע כי בית המשפט לא יתיר את מתן הנתונים אלא אם כן שוכנע כי העיתונאי מעורב בעבירה שבקשר אליה הוגשה הבקשה, ויתחשב בעובדה שמדובר בעיתונאי במסגרת קביעת משך הזמן שבו הצו יחול. בית המשפט גם מחויב על פי החוק לנמק החלטה כזאת באופן מפורט.

ואולם, החוק גם מסמיך קצין משטרה להתיר קבלת נתוני תקשורת לתקופה של עד 24 שעות ללא צו שיפוטי. זאת אם קצין המשטרה סבור כי יש צורך שאינו סובל דיחוי לשם מניעת פשע או גילוי של מי שביצע פשע או לשם הצלת חיי אדם, ולא ניתן לקבל בעוד מועד צו שיפוטי בעניין זה. אמנם בנוהל שהוצא בשעתו על ידי המשטרה נכתב כי סמכות זו לא תופעל לגבי רשימת שיחות יוצאות ונכנסות של עיתונאים שאינם חשודים בעבירה הנחקרת או שאינם קורבנותיה של העבירה. ואולם, המשטרה לא הגבילה את עצמה לגבי סוגים אחרים של נתוני תקשורת שעלולים להסגיר את זהות מקורותיהם של העיתונאים, כמו כתובות דואר אלקטרוני או נתוני מיקום של הצדדים לשיחה, אשר מהם קצרה הדרך להגיע אל המקורות עצמם.

מניעת פשיעה היא בוודאי תכלית חשובה מאוד, וברור כי החיסיון העיתונאי אינו אמור לשמש מגן לעיתונאי מפני אחריות לביצוע עבירה פלילית. אך התמונה מורכבת יותר. כך, למשל, על פי החוק הקיים במדינת ישראל, אסורה מסירת מידע על ידי עובד ציבור ללא סמכות כדין למי שלא היה מוסמך לקבלו. גם החזקת "ידיעה סודית" או שידול למסירת "ידיעה סודית" מהווים עבירות. ואולם, כל מי שמכיר מקרוב את העשייה העיתונאית יודע כי עיתונאים מקבלים לעיתים ממקורותיהם "מידע סודי" ומפרסמים דברים המתבססים עליו באישור הצנזורה. יתר על כן: גם אם עיתונאי חשוד בעבירה או קורבן לה, אין בכך הצדקה לחשיפת מקורות מידע שלו, בוודאי כאשר אינם קשורים לעבירה הנחקרת.

עצם העובדה כי ההכרעה בשאלה אם לקבל נתוני תקשורת של עיתונאים מצויה בנסיבות מסוימות אך ורק בידיו של קצין משטרה ללא ביקורת שיפוטית, היא בעייתית וראוי שהכנסת תפעל לתיקון החוק באופן שיכפיף את הפעלת הסמכות לפיקוח מלא של בית המשפט.