fbpx

עיין ערך: נרקיסיזם // על יורם שפטל בסדרת הדוקו 'איוואן האיום'

דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

'איוואן האיום' היא נערת שער של סדרות דוקומנטריות: סיפור אמיתי, בעל חשיבות היסטורית, שגם תסריטאי־על היה מתקשה לכתוב את עלילתו, משובץ בדמויות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו: איוואן דמיאניוק, מארק אוקונור, מיכאל שקד – כולן דמויות מורכבות, עגולות ומלאות פיתולים מפתיעים. אבל אין ספק שהדמות המורכבת והנועזת מכולן, דמות שבאמת איש לא יכול היה לכתוב, שבלעדיה רמת המשיכה לסדרה הייתה יורדת משמעותית, היא מיודענו עו"ד יורם שפטל.

הלבוש, הבעות הפנים, ההתבטאויות – כל אלו הם סוכריות על העוגה, סלטים ליד השיפוד, שקדי מרק: המנה העיקרית המגולמת בשפטל נובעת מהעובדה, המדהימה עד עצם היום הזה, שאחד מפרקליטיו של דמיאניוק היה יהודי־ישראלי. זהו מתח נרטיבי בלתי נתפס עבור כל צופה, אפילו אם הוא בודהיסט מקואלה לומפור. אבל עבורנו, הישראלים, ודאי אלו המבוגרים מספיק כדי לזכור את 30 השנה האחרונות, מדובר במתח אפילו קיצוני יותר. שפטל "הדמות בסדרה" מתכתב, משתקף, מרפרר, קורץ, מתחלף, מתמזג ומתפצל עם שפטל "מהטלוויזיה והרדיו" של היום.

'איוואן האיום' גורמת לפתע לאקט רפלקסיבי: האמת, אם מישהו ב־1988 היה אומר לנו שיורם שפטל ינחה תוכנית רדיו פופולרית 30 שנה אחר כך, לא היינו שמים שקל על ההימור הזה. האמת, זה לא מובן מאליו שפרקליטו של דמיאניוק הפך לאישיות בעלת משקל – קל או כבד, זה לא משנה – בציבוריות הישראלית. האמת, זה די פסיכי. אבל האמת – זה גם לא הסיפור המרכזי.

כי יורם שפטל איננו סתם "בעל תוכנית רדיו". לו היה אנטי־ציוני, או פוסט־ציוני, או סתם יהודי המתכחש ליהדותו, הרעיון שאדם כזה ימצא את עצמו בצוות ההגנה של פושע נאצי כביכול הוא, עם כל הצער שבדבר, מתקבל איכשהו על הדעת. אבל שפטל?? אדם שלומד רמב"ם מדי שבוע, שחולם על הקמת בית המקדש השלישי. אדם שנע, ננסח זאת בעדינות, בין הלאומיות ללאומנות, שנטוע עמוק בימין היהודי הקיצוני, ויותר מכל – שמדביק בתדירות הגבוהה ביותר המוכרת לאנושות את התארים "פשיסטו" ו"נאצי" על שלל הטיותיהם לכל מי שנמצא שמאלה ממירי רגב – הוא זה שיגן על מי שחשוד כ"עוזריהם" מ"הנאצים ועוזריהם"?? כדי להבין כמה המציאות הזו מופרכת, שוו בנפשכם את המצב הבא: לו הייתה ליורם שפטל תוכנית ברדיו 103 ב־1988, ופלוני יהודי כלשהו היה מתמנה לסניגורו של דמיאניוק – מה היה אומר שפטל "הדמות מהרדיו" על האיש הזה?

וכך, 30 שנה מאוחר יותר, "יורם שפטל, סניגורו של דמיאניוק" רק נהיה אוקסימורון קשה יותר, סתירה לוגית מופרכת יותר, תעלומה בלתי מוסברת יותר (וגם להפך: כיצד פרקליטו של איוואן האיום הפך למקובל כל כך בגרעין הימין הקשה? אבל לכך יש להקדיש טור נוסף). יש בידינו מספר הסברים לתעלומה, אולם כבר עתה, קוראים יקרים, נגלה לכם את הסוף: אף אחד מהם לבדו אינו מספק.

ההסבר הראשון הוא גם המתבקש ביותר: שפטל באמת ובתמים מאמין/האמין בחפותו של האיכר הפשוט מאוקראינה. ובכן, הרשו לי לפקפק בהסבר הזה. אין הכוונה דווקא לפקפק בכנותו של שפטל, אף על פי שנכשל בבדיקת פוליגרף כשנשאל על כך ואף על פי שבסופו של דבר ברור שדמיאניוק, גם אם לא היה איוואן האיום, היה אנטישמי פעיל ואכזר. אבל גם אם שפטל מאמין בחפותו, קשה להאמין שהצטרף להגנת דמיאניוק מתוך רדיפת צדק. וזאת מהסיבה הפשוטה שהקריירה הענפה שלו לא ממש מתאפיינת בכך. הוא, למשל, הגן על אנשים כמו יצחק אברג'יל או משה קצב – לא בדיוק מי שהצדק הפואטי נר לרגליהם. הוא גם מעולם לא הגן על פלסטיני כלשהו שישראל גרמה לו עוול. במקרה הזה, כמו גם בהחלטתו לייצג מתנחלים בחינם, הוא מחליט בהתאם לאידיאולוגיה שלו. מדוע האידיאולוגיה לא הייתה תקפה בעניין דמיאניוק? זו בדיוק התעלומה שבפתחנו.

ההסבר השני הוא ששפטל הוא נון־קונפורמיסט. לבושו, צורת הדיבור שלו, עיצוב ביתו וכמובן היכרותנו עם אישיותו הציבורית, כל אלו הם נתונים התומכים בהיפותזה הזו. אי אפשר לסתור את ההנחה שצריך להיות קצת מרדן כדי להיות יהודי המייצג חשוד בנאציזם. זה אולי תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. "נראה שהוא נהנה להיות נגד הסיסטמה", אומר אחד הדוברים בסדרה. המשפט הזה הוא גם אנדרסטייטמנט וגם משמש כחוט מקשר בין הנון־קונפורמיזם של שפטל לתת־קבוצה בתוכו – איבתו הגלויה לממסד הישראלי הישן.

דליה דורנר. אם נרצה לתת פנים לתפיסת העולם ששפטל מתעב, לחוג החברתי שהוא בז לו, לממסד שכלפיו הוא לא נון־קונפורמיסט באופן כללי אלא באופן ספציפי – זו תהיה נשיאת מועצת העיתונות בהווה, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, חברת צוות השופטים במשפט דמיאניוק. דורנר. גם אם הם אינם נמצאים ולו פריים אחד יחד בסדרה, היא הפנים של הנמסיס של שפטל: פניה של ישראל "הראשונה".

דורנר מסמלת את ישראל האשכנזית, החילונית, הליברלית, הפמיניסטית, הסוציאל־דמוקרטית, תומכת זכויות האדם, ששמה את מערכת המשפט בראשה ועל ראש שמחתה – כל מה ששפטל הרוויזיוניסט, המתנגד להפרדת דת ולאום (על אף היותו אתאיסט), המגדיר הומוסקסואליות כ"סטייה מחליאה", הקפיטליסט הארכאי, המבקר הקולני והבוטה של מערכת המשפט, מתנגד לו באופן אוטומטי.

זה כמובן לא מייחד את שפטל. בכל זאת, יש לנו ראש ממשלה שמנהיג את התנועה האנטי־ממסדית הזו. אבל השואה תמיד הייתה הנושא היחיד כמעט שחרג מהדיכוטומיה של שני השבטים האלו. ובכל זאת, לא ניתן להפריך לחלוטין את ההנחה ש"משפט ראווה", כפי שמכנה אותו שפטל בסדרה, הוא מכניזם שמנציח ומחזק את הממסד השנוא הזה, ולכן לא ניתן להפריך לחלוטין את ההנחה ששפטל נהנה לתקוע סיכה בבלון הזה. גם אם מדובר בפרה קדושה – היא עדיין קדושה לכנסייה שכבודו מנסה לנתץ. ושפטל, באופן ספציפי, עושה רושם של מי שנהנה לנתץ פרות קדושות. מה שמוביל אותנו להסבר האחרון.

אחרי זיכוי דמיאניוק אומר שפטל, בחיוך שנראה שלא מש מפניו במשך 30 שנה: "בפעם הראשונה בחיים שלי, אמא שלי אמרה לי שהיא טועה ואני צודק". גם אם המשפט הזה נשלף מתוך 150 אלף שעות ריאיון, גם אם כולנו מודעים לכוחם של עריכה ובימוי – זה משפט מדהים בכל כך הרבה רמות. זהו משפט שנאמר על ידי אדם ששואב הנאה עמוקה מלהיות צודק יותר מאשר חכם או מכל דבר אחר; אדם שאמו, כך משתמע, הייתה גם היא אישה שנהנתה להיות צודקת יותר מכל דבר אחר, וייתכן שיצרה מספיק חוויות עבור בנה כדי שהדבר הזה – להיות צודק, לנצח בוויכוח, להיות איפכא מסתברא – יהפוך לעמוד תווך באישיותו: למשל, יגרום לו להיות עורך דין, לשאוב הנאה מדיונים אין קץ בבית משפט, לייצג אנשים שאיש לא רוצה לייצג או לרצות לבעוט בממסד באשר הוא ממסד. יש בכך משהו נרקיסיסטי.

ברגעים אחרי הזיכוי נראה שפטל צועד במסדרון, שובל של אנשים וכלי תקשורת אחריו, והחיוך, אותו חיוך, לא מש מפניו. יש לשער שזה היה אחד מרגעי השיא בחייו. מדינה שלמה מביטה בו, והוא יכול לומר: אני צודק, אתם טועים, בית המשפט טועה, דליה דורנר טועה. אחד הדברים הצורמים ביותר בהופעותיו של שפטל בסדרה הוא היעדר האמפתיה לניצולים – גם בבית המשפט לפני 30 שנה, וגם היום. הוא נראה מלגלג עליהם, מתענג על כך שערער את אמינותם, לאחד מהם הוא קורא "שקרן". לפעמים זה נראה כאילו הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שהאנשים האלו עברו את הגיהינום הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. נרקיסיזם, על פי ההגדרה הפסיכולוגית, מתאפיין בצורך בהערצה והיעדר אמפתיה.

"לייצג את דמיאניוק הייתה ההחלטה הטובה ביותר בקריירה שלי", הוא אומר, משפט ששופך אור חדש על העניין כולו. פתאום שפטל נשמע כמו אלירז שדה: הצורך בהערצה, ההחלטה לעשות משהו גרנדיוזי כדי להגיע למרכז הדיון הציבורי. פתאום, הפיכת פרקליטו של דמיאניוק לסלבריטי ישראלי לא נראית מופרכת כל כך. נהפוך הוא, הקו המקשר בין הסניגוריה על איוואן האיום ל'הפטריוטים' בערוץ 20 נראה כל כך דומה לקו שבין השתתפות ב'האח הגדול' להגשת 'הליכוד טי.וי'.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook