fbpx
Desktop Image Mobile Image

עידן הקרח של ישראל // מאת יונתן שם-אור

(או: למה הפוליטיקאים שלנו גרועים כל כך)

0

הם ממלאים את המסך עם אותן אמירות, אותם מסרים, אותן סיסמאות. זה מתרחש מול העיניים שלנו בתדירות שמביסה את הממאיסה שבפרסומות, אפילו את זו שרכשה את האנגלית שלה באמבטיה. נורא, אומרים האנשים זה לזה, זוועה. תמיד יהיה מישהו שייאנח. בדר, הוא יקנח את שיח הערגה הנוסטלגי, איפה אלה של היום ואיפה ד"ר יוחנן בדר. לא יוחנן, מוסיפה ותיקה שאוהבת להפגין גם את חדות הזיכרון וגם את יחסי הקִרבה, רק בן־גוריון קרא לו ככה, יאן. יאנק.

האיש שסימן לדוד בן־גוריון את מיקום מנהיג האופוזיציה השנוא, בגין, שאסור לומר את שמו בקול ("האיש היושב ליד חבר הכנסת יוחנן בדר") היה אדם חביב, איש רעים נבון וחריף, ובעל מזג נוח. הוא באמת לא דמה במאומה למירי רגב, מיקי זוהר; אפילו לא למי שכן נחשב מוערך יחסית כמו יובל שטייניץ, שהוא למעשה פילוסוף ומומחה ללוגיקה, שהצליח למתוח אותה לגבולות שמעולם לא נחזו. אלה שבהם השקר נראה כמעט־כמעט כמו אמת.

השם של יוחנן בדר עולה אחרי שמזכירים את דור הנסיכים שפעם בלטו בליכוד, ועכשיו חלקם ספונים בבית. אחרים עוד טורחים ומפציעים מעת לעת באולפני הטלוויזיה וברדיו; עדות לכך שפעם, לא כזה מזמן, דלות החומר האנושי בפרלמנט הישראלי לא בלטה כל כך. דן מרידור, לימור לבנת. ציפי לבני, שכמעט לא מגיחה מול המצלמה אבל תמיד מוזכרת. בני בגין. מיקי איתן. איפה הם ואיפה אלה שמסתובבים היום ליד הנעליים של ביבי, מכשכשים בזנב ונובחים את המסרים שהם קוראים בטוויטר של אִבְּן ביבי ושל יונתן אוריך.

כל מי שהתחתן עם גרושתו מכיר את תעתועי מסננת הזמן. הזיכרונות הרעים נופלים לתהום חשוכה ועלומה. רק הטובים נלכדים ונותרים ברשת הנוירונים ומפעילים את החרטה והכמיהה. יוחנן בדר באמת היה אדם נינוח וחכם, אבל פוליטיקאי ערמומי, נכלולי וכוחני. הוא בא מטעם מח"ל, הליכוד של היום, ויחד עם אברהם עופר – שר השיכון של המערך, שהתאבד לימים בגלל חשדות לשחיתות – השניים בנו קרטל מאפיוזי של כנופיות פוליטיות. יריבים, בטח, אבל למה לא לדפוק ביחד את הקטנים.

הם יצרו את נוסחת בדר־עופר, שרק פוליטיקאים כמותם, ואולי גם קמיל פוקס, מסוגלים להבין. בספירת קולות המצביעים, המפלגות הגדולות מרוויחות עוד מנדטים, שמגיעים מפתקים שניתנו למפלגות קטנות. היגיון של ענקים. אם אתה גדול אתה צריך יותר אוכל, לא? חוק בדר־עופר ממשיך לפגוע עד היום. איש לא שינה, איש לא ישנה. גם כאשר השלטון מתחלף, גם כאשר הקטן הופך לגדול, השליט החדש מתאהב מיד בכוח שהותיר לו השלטון המובס. לכן ישראל הצעירה בת היומיים שינתה רק את התקנות והחוקים שנגעו ליהודים, אבל הותירה את חוקי החירום של המנדט הבריטי. חלקם תקפים עד היום. למה לא.

מנחם בגין ויוחנן בדר בביקור במאהל בדואי, בשנות ה 50 צילום ארכיון מרכז מורשת בגין

מנחם בגין ויוחנן בדר בביקור במאהל בדואי, בשנות ה 50 // צילום: ארכיון מרכז מורשת בגין

 הקשר הסיבתי לצניחת האיכות

באופוזיציה הכמעט נצחית של המרכז־שמאל האנחות אולי מעודנות יותר, אבל מגיעות מאותם מעמקי נפש. איפה שולמית אלוני ויוסי שריד, ואיפה ניצן הורוביץ ותמר זנדברג. ומרב מיכאלי שיושבת עכשיו על הכיסא של יצחק ושמעון – זה לא מטריף לכם את השכל? גם הצעירים, שלא היו בפלמ"ח, קוראים ככה לרבין. יצחק, במלרע. כמו שפעם הקפידו בהתיישבות העובדת. עברית של ישראלים היא שפה מלרעית, רק יהודי הגלות הוגים אותה במלעיל.

הכנסת הנוכחית לא פחות משכילה מקודמותיה. לא פחות ביטחונית, פחות התיישבותית, והרבה יותר דתית. שמונה בעלי תואר דוקטור, 13 קצינים בכירים מהצבא וגופי הביטחון, עשרה ראשי רשויות ועיריות לשעבר. חמישה קיבוצניקים. שמונה מההתנחלויות.

המון עורכי דין, והמון עיתונאים. שליש מחברי הכנסת חרדים או דתיים. 35 מהם יהודים, השאר מוסלמים. רבע מהכנסת הוא נשים, וארבע חמישיות ממנה מורכבות מילידי הארץ. רובם המכריע של הנבחרים הם בעלי תואר ראשון לפחות. לדודי אמסלם, הבדיחה הגרוטסקית ב'ארץ נהדרת', שמתחרה בדמותו שם בהופעותיו על דוכן הכנסת, יש תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים מאוניברסיטת בר־אילן. אתה לא יכול להיות אידיוט ולעבור את הבחינות במבוא, מיקרו ומאקרו. מי שלא מכיר, מוזמן להציץ בסילבוס, ולקבל כאב ראש. אלי פיניש (אותו מוצא צפון אפריקאי כמו הדמות שהוא אוהב להגחיך) רכש את ההשכלה שלו בבית הספר בוסתן לאמנויות הבמה בנתניה. חמישה ח"כים הם כבר להט"בים מוצהרים (בלי להכליל מתחבאי ארונות, שכולם מדברים עליהם. וזה תמיד היה), אבל גם כאן זה עדיין רק גברים. אין לסביות, אין טרנסג'נדרים. רק הומואים, כמו שהיו בכל כנסות ישראל. רק שהיום כבר מותר לנופף בדגל הקשת. זה הכל.

כמו פעם, ולא. כמו אז, ולא. פעם, די מזמן, הגיעו אנשים מסוג אחר לפוליטיקה. האיכות האישית שלהם הייתה גבוהה בהרבה. ודאי בשנים הראשונות, כשמנהיגי המאבק הלאומי הגיעו לעמדות השלטון, כמו שקורה בכל מהפכה. זה נמשך עשור או שניים. שירות המדינה נתפס כמשימה עילאית, שתוגמלה ביוקרה והערכה רבה, גם אם לא בכסף ומותרות. פתאום זה פסק. יש תאריך שבו הכל התחיל להשתנות. אנשים מסוג אחד חדלו להגיע, ואחרים, מסוג שונה לחלוטין, מילאו את השורות. זה לא במקרה. יש קשר סיבתי בין הכנסת השישית, שבה נוצרה ממשלת האחדות הראשונה, ובין הנוכחית שלא מצליחה להגיר מקרבה ממשלה ראויה.

דודי אמסלם צילום אמיל סלמן, ׳הארץ׳

דודי אמסלם // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

מלחמת שלום פלסטין

הכנסת השישית וממשלתה הובילו את ישראל לממשלת ששת הימים. היא הייתה האחרונה מסוגה. מאז מוללנו ביד האומה חרוזי כנסות רבים וחרוזי מלחמות ומבצעים רבים. לא במקרה כולם מצויים על אותו חוט. יש קשר ישיר ומיידי בין מלחמת ששת הימים למלחמת שלום פלסטין. יש סיבה לכך שששת הימים הסתיימה בניצחון, ולכך שבסיבוב האחרון החמאס, בפועל, ניצח.

החמאס ניצח במלחמה מפני שהוא היה היוזם שלה. הוא הפעיל אותנו כמו שהחוקר פבלוב הקפיץ את הכלבים שלו. החמאס ידע שטילים על תל אביב וירושלים ייענו בחריפות. בחמאס מכירים את ביבי וגנץ מהמבצעים הקודמים. הם צפויים להם כמו חיית שעשועים. הם לא ייכנסו לעזה עם הצבא. הם לא יכבשו את הרצועה. אז ילכו כמה בניינים, ייהרגו קצת אנשים, ממזרים ממוזלים שכמותם, תכף יהפכו לשאהידים. כל הנהגת החמאס מורכבת ממוסלמים סונים אדוקים, הם יודעים שהראשון בחמשת עמודי האסלאם הוא השאהדה (העדות). השאהיד שמת למען האל מגיע לג'אנה, גן עדן, ומקבל שם 72 בתולות, מה רע. חכמי הדת לא מפרטים מה קורה לנשים השאהידיות. אולי הן מסתפחות שם למעלה אל גדודי הבתולות. שירות הגבר הוא עניין חשוב לא רק ביהדות. גם באסלאם.

מנהיגי החמאס תכננו את מלחמת שלום פלסטין, כמו שאנואר סאדאת בנה את מלחמת יום הכיפורים. לא הייתה שום כוונה לכבוש את ישראל. לא לסאדאת, לא לסינוואר. שניהם יצאו מול מעצמת־על חזקה מהם בהרבה. הם נקטו אסטרטגיה דומה. הפתעה מבוקרת. כלומר, מכריזים על הכוונה הכללית, משחררים איום, ומממשים אותו בעיתוי מפתיע. הם רצו להשיג בדיוק מה שהשיגו. אין דרך טובה יותר להגדיר ניצחון. סאדאת ניצח ביום כיפור, יחיא סינוואר ביום ירושלים.

בחמאס קיוו אולי להפגנת הזדהות צנועה של ערביי ישראל, אבל את זה גם הם לא צפו. תחת מעטה האזעקות והבומים, אלפי ערבים בעשרות מוקדים ירדו לרחובות יחד, כאיש אחד; הפגינו במקרה הטוב, השחיתו רכוש במקרה הרע, ותקפו את שכניהם היהודים במקרה הנורא. במקלות. באבנים. בבקבוקי תבערה. ביריות.

רוב הבוגרים בישראל לא יודעים איך מאייתים טיקטוק. רובם גם לא ממש נוברים בארכיוני הזמנים העתיקים והתעודות, שמראים כי ככה זה היה גם אז. במאורעות 1921, 1929, בימי המרד הערבי הגדול של 36'–39', ובתחילת מלחמת העצמאות, מיד אחרי שהעצרת הכללית של האו"ם החליטה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, רק אחת מהן ערבית. הכרוזים של עבד אל קאדר חוסייני מאותם ימים די דומים לרוח שנושבת היום בטיקטוק. בואו נחטיף ליהודים כי הניצחון קרוב ואללה איתנו.

יש קשר בין אז לעכשיו. אותם מקומות, אותם עמים, אותן דתות, ואותו יחס ראשוני אל הזולת. הערבי רואה ביהודי שליח של המעצמות הקולוניאליות, שבא לקחת בחוצפת אדונים אירופאים ארץ לא לו. היהודי רואה בערבי שנולד כאן מישהו נחות ממנו, דייר משנה בשכירות זמנית. ככה הוא הרגיש עוד כאשר היה פה מיעוט, בתחילת המאה ה־20. הערבי שחש ביחס הזה מתרגז עוד יותר ובונה בתוכו את הכעס על הנישול, הגירוש, ומפתח חלומות ניצחון שניזונים מעלבון התבוסה ומזיכרונות היסטוריים של ניצחונות עבר. גם את הצלבנים העפנו. אין טעם להתווכח באופן רציונלי, היסטורי או לוגי. זו תמיד שגיאה. המציאות היא לעולם מה שאתה מרגיש.

 לא כל התקוממות היא טרור

הערבי בישראל הוא אזרח סוג ב'. הוא יודע את זה. אם הוא שוכח, תמיד נמצא זה שמזכיר לו. בשדה התעופה. בחיפוש הדירה. בשכר. בעבודה. אפילו בהערה כאילו מחמיאה, וואלה, לא הייתי מאמין שאת ערבייה. היהודים שהדביקו לו על המצח את קלף חוק הלאום והתפוצצו מסיפוק וצחוק, כמו ב'ממזרים חסרי כבוד', התעלמו כרגיל מהערבים בשולחנות הסמוכים ושכחו שגם הם רואים את הקלף הזה. הערבי נחות מהיהודי. זה מפעפע במוחות של רוב האנשים היהודים שחיים כאן.

איזנקוט כמח"ט, 1998 // צילום: אפי שריר

לוד אחרי המהומות, בחודש שעבר // צילום: אבישג שאר ישוב

הערבי הישראלי המצוי איננו ציוני. אין לו נפש יהודית הומייה. מרחיקים אותו. לא גייסו אותו לצה"ל, נותנים לו ללמוד בשפה הערבית, ומכניסים לו את המורה לעברית עם גשם־גשם־מיטפטף רק בכיתה ד', ככה שהמבטא הופך לטלאי ירוק. קל להבחין כבר במחסום הראשון בכניסה לנתב"ג. הצעירים הערבים שתופסים את זה היטב ומנוערים לגמרי מאשליות השילוב, מתחברים אל העולם המוסלמי העצום, אל ציבור דוברי הערבית, ומרגישים עוצמה.

המהומות בערים המעורבות – וגם על הדרכים שליד היישובים הערביים – אינן פרעות. הן גם לא טרור, כי טרור תמיד מבוצע בידי קבוצות קטנות המגיחות מהמסתור והחושך ומכישות כמיטב יכולתן. כאשר אלפים יורדים לרחובות עם נשק ביד ורצח בעיניים, יש לזה שם אחר. באנגלית זה Uprising, בערבית אינתיפאדה. בעברית קוראים לזה התקוממות. מרד נגד השלטון.

הערבים מתקוממים. המרגיעים אומרים שרובם צעירים עבריינים, ומה אתם רוצים, שנים נתנו לפשע שם להשתלט. אבל מי שמניח כי המסתערים על הבסטיליה הגיעו מהחוג לפילוסופיה של הסורבון, טועה. ההמון מתקומם כאשר הוא מרגיש בחולשת השלטון. זה הזמן. זו ההזדמנות שלו. הערבים הרימו ראש מפני שהם חשים בחולשה של המדינה.

ובאמת, ישראל חלשה מאוד. בשנתיים האחרונות, עם הקורונה והקריסה הלא תיאמן של המערכת הפוליטית, החולשה הזאת התגלתה לכולם. רהב הבריטון מרחוב בלפור התקשה להסתיר את המציאות. ההיפנוזה התפוגגה. פתאום כולם ראו שהחרדים חיים בעצם באוטונומיה עצמאית, ומתפרנסים מכספי הפרוטקשן הפוליטי שהמדינה נותנת להם. כספים שהיא גבתה מהאזורים הצייתנים, הלא אוטונומיים. מרובכם. הבדואים בנגב עושים מה שבא להם באין מפריע. הכנופיות השתלטו על הערים הערביות, והמשטרה הישראלית לא מצליחה לדגדג אותם. הם מחסלים אנשים ליד ניידות משטרה, שנמלטות משם בנסיעת רוורס מבוהלת. מתנחלי הגדה הקימו להם את מדינת יהודה. לצה"ל אין שם דריסת רגל, אלא בהגנה על היישובים הלא חוקיים שבנו לעצמם. אסור לו להפריע לכסח את הפלאחים, לשרוף להם את העצים, הבתים והשדות, ולפוצץ אותם מכות. אסור לו גם למנוע מהם להגיע לתוככי הערים המעורבות בקו הירוק, להשלים את מה שלא הצלחנו ב־1948, להעיף משם את כל הערבים.

אין סימטריה בין התקוממות הערבים לתגרנות היהודים, שהגיעו בקבוצות גדולות, עם כיפות ענק, אלות ובקבוקי תבערה, ומגובים ברוח העם. כאשר קבוצות כאלה פועלות ככה, לא קוראים לזה טרור. יש לזה שם אחר. פוגרום. וכאשר מצד אחד יש התקוממות, ומנגד פוגרומצ'יקים מדושני עונג שמיימי, זה רק עוד סימן שהמדינה התאיידה.

אובדן היוזמה

ישראל לא נחרבת בגלל שנאת האחר. ישראל לא מתפוררת בגלל ניגודים רעיוניים ותרבותיים בין שבטיה. ישראל לא מתפרקת בגלל שכולנו נהיינו אנוכיים שחושבים על עצמנו לפני כל דבר, ועסוקים רק במקסום ההנאות והתועלת האישית שאפשר להפיק מכל מצב. כל אלה קיימים, כמובן, אבל אלה הם רק תוצאות, לא סיבות. ישראל נחרבת מפני שהמערכת הפוליטית שלה לא מסוגלת להנהיג ולנווט אותה. היא לא יכולה, מפני שהמערכת הזאת מושכת אליה כבר כמה עשורים אנשים מסוג מסוים מאוד. בחיים, בדיוק כמו בפיזיקה, קור הוא סימן להיעדר אנרגיה. המערכת הפוליטית קפואה, ומושכת אליה רק את חיות הכפור. כאלה ששונאים לזוז.

חברי הליכוד עושים סלפי עם העברת חוק הלאום, 2018 צילום אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳חברי הליכוד עושים סלפי עם העברת חוק הלאום, 2018 צילום אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳

חברי הליכוד עושים סלפי עם העברת חוק הלאום, 2018 // צילום אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳

ישראל קפאה לפני כמה עשורים. יש מספר סולמות מדידה של מעלות. קלווין. צלזיוס, עוד. בישראל, שמיומה הראשון נוסדה על שני אדנים, יש מכשירי מדידה אחרים שבודקים את המצב באדנים אלה. ישראל קמה על ההתיישבות ועל המערכת הצבאית שמגינה עליה. בלי קדחת התיישבות, לא הייתה קמה מדינה; ובלי כוח מגן, היא הייתה קורסת. ההתיישבות דעכה עם השנים. מאז קום המדינה נוצרו כאן 700 יישובים, 100 מהם בשנה הראשונה, עוד 300 עד מלחמת ששת הימים. עוד קצת מאז. בעשורים האחרונים כמעט ולא הוקמו יישובים, בשום צד של הקו הירוק. אלה שבסטגנציה לא מטופלים. אלה שאין להם זכות קיום עצמאית, מסרבים להתאחד עם רשויות סמוכות. ובמקומות שבהם הכי חשוב להשקיע וליישב – הנגב והגליל – המדינה התאיידה. ישראל חיה כמו בפרסומי הנדל"ן, בין חדרה לגדרה.

הצטננות ההתיישבות לא מעידה בהכרח על חולי. אנחנו מדינה קטנה מאוד עם אוכלוסייה שמתרבה בקצב מפחיד. אם נבנה על כל דונם, נהפוך להונג קונג. עדיף לצופף את הקיים. אבל כאשר מביטים על מד המעלות השני, התוצאה אחרת. כל ישראלי, גם גדול השמאלנים, יודע היטב שישראל בלי נשק וצבא לא תשרוד כאן יום אחד.

האדם שהקים את המדינה במו ידיו ופיו בשעות של ויכוחים עם חברי הנהגת היישוב, בליל פלאות של מאי 48', קבע גם את מהותה ואת דרכה. זו תהיה מדינת רווחה, בן־גוריון אמר, סוציאליסטית, אבל כזו שפניה למערב, לא לברית המועצות. זו תהיה מדינה שתמשיך להתיישב וליישב, ויהיה לה כוח כדי להגן על עצמה עד שהערבים – אלה שבתוכנו ואלה שמסביב לנו – יסכינו ויסכימו. אנחנו ארץ קטנה – פירט והכתיב את תפיסת הביטחון – שניתן לבתר בשעה אחת של תנועת מלקחיים. לכן, צבא ההגנה לישראל תמיד יפעל כדי ליזום את מהלך הפתיחה המפתיע של המלחמה הבאה. תמיד. היה לו קול גבוה שניתז לו מהפה בתקיפות חותכת. אוי לנו אם המלחמה הבאה תתחולל בשטחנו. לכן נעביר אותה לשטח האויב. תמיד. זו תפיסת הביטחון של ישראל. ככה נבנה צה"ל. אם בכל זאת מופתעים, כל מה שאנחנו צריכים זה להחזיק מעמד שתי יממות שבהן מגייסים את צבא המילואים, הכוח העיקרי שלנו, ופושטים לצד השני.

מלחמת ששת הימים הייתה הוכחה לחוכמת תפיסת הביטחון של בן־גוריון. הסדין האדום הוטל על המזרח התיכון בהפתעה גדולה. המלחמה התנהלה על שטחי האויב. התוצאה הדהימה את העולם וסיממה את ישראל בחומרי הזיה שמשפיעים עליה עד היום. ההשפעה החמורה ביותר הייתה על תפיסת הביטחון הכל כך מוצלחת של המדינה המנצחת. בן־לילה, ובלי שנערך איזשהו דיון, היא התהפכה. זה היה הרגע שבו התבונה נעלמה. אם משהו מצליח כל כך – למה לנטוש את העיקרון? אבל זה בדיוק מה שעשו. ואז התחילה תקופת הקרח של ישראל. מאז, הקרחונים נערמים עליה. עכשיו זה הר עצום.

למה להפתיע, אמרו עכשיו מומחי הביטחון והמדינאים של אותם ימים, אנחנו אימפריה. מדבר סיני לבדו גדול פי שלושה מישראל הישנה. במזרח אנחנו מגיעים לירדן. בצפון אנחנו יושבים מטר מדמשק. המצב שונה, החליטו, אנחנו יכולים לספוג. שהאויב יפתיע. מה הוא כבר יעשה, הם אמרו בישיבת המטכ"ל, יעבור לבנק יהב, סליחה, את התעלה? הה? הה הה?!

האויב עבר. אחרי כל ועדות החקירה, ההפגנות והמהפך הפוליטי, המומחים החליטו שבכל זאת צדקו. תפיסת הביטחון החדשה שנוצרה בחלם, נפלאה. התוצאה ביום כיפור, אמרו, טובה בהרבה מזו של ששת הימים. הוכחנו שאנחנו יכולים לעמוד מול מהלך פתיחה מפתיע של האויב. הוכחנו שאם יש מספיק שטח ספיגה, אין צורך שאנחנו נתחיל. שנתאמץ לחשוב על הפתעות. חבל על המאמץ, על הכסף ועל ההסתבכות הבינלאומית.

ישראל לא יוזמת. ישראל לא מפתיעה. לא מעבירה את הקרב לשטח האויב. זו תפיסת הביטחון של ישראל. להוציא חריגה אחת (איומה), זו של אריק שרון, יזם צבאי ומדיני בלתי נלאה, בלבנון 82', כל שאר המהלכים של ישראל נעשו בתגובה לאלה של היריב או האויב. התוצאות, כמובן, בהתאם. חזבאללה הפך למעצמת טילי־על מדויקים; חמאס, מסיבוב לסיבוב סוגר פער עם אחותו בצפון. במקום לחשוב, לתכנן ולהתאמן על מתקפת פתע שמגיעה משום מקום, ישראל מתקפדת. הפנתר שפעם הייתה הפך לחיה דמוית צב קוצני. אנחנו נתגונן כמו יהודי טוב בגטו. נשים ידיים על הראש, ידיים וכיפה מברזל, וניילל כמו כל קורבן הגון, בזמן שנשלח עליהם פצצות ממטוסים אמריקאיים.

יחיא סינואר מסתובב בעזה לאחר המבצע צילום Mohammed Talatene, picture alliance via Getty Images IL

יחיא סינואר מסתובב בעזה לאחר המבצע // צילום: Mohammed Talatene, picture alliance via Getty Images

הקשר הגורדי

המנהיגות הביטחונית של ישראל קובעת את התפיסה הכללית של המציאות. לא במקרה רמטכ"לים הם נכס פוליטי ומועמדים טבעיים לראשות ממשלה עד עצם היום הזה. אם לא יוזמים בצבא, לא יוזמים בשום מקום. בטח לא במערכות הציבוריות והממשלתיות. לכן מצב התחבורה, והכבישים, ובתי הספר, והבריאות, וקווי הסלולר, והדיגיטציה המפגרת, והביטוח הלאומי – כל מה שהמדינה עושה וצריכה לעשות – מדשדש, טובע, מקרטע.

ישראל לא חולמת ליזום מלחמת מנע. התרגיל הצבאי הגדול שבוטל או נדחה בגלל מלחמת שלום פלסטין היה אמור להימשך חודש שלם, בכל הגזרות. לבנון, עזה, רחוק. אביב כוכבי קרא לתרגיל המלחמה שלו 'מרכבות אש'. המלחמה בתרגיל בוודאי מתחילה בתקיפה של האויב. לא שלנו. אם אנחנו מתחילים, חיסול חזבאללה וחמאס גם יחד לא אמור לקחת חודש. לא אצל אביב כוכבי והרצי הלוי, הסגן שלו.

ישראל לא יוזמת. ישראל לא מפתיעה. לא במלחמה, ולא בשלום. לא בתכנונים. לא במחשבה. לא בתפיסה. מי שמנסה לזוז בתחום המדיני, חוטף. לא רק מאנשי הכפור שלא רוצים להתמוסס בשמש השינוי. גם מאנשי המחנה שלו. הם אומרים שלום־שלום, אבל כאשר הוא כמעט מגיע הם מחסלים את מי שמנסה. הם העיפו את אהוד ברק והם התנפלו על אהוד אולמרט. חתיכת מושחת, צעקו עליו מכל טור בעיתון 'הארץ' ושאר אזורי הטהרה, אנחנו נחיה כאן עוד שני דורות של אלימות, אינתיפאדה, דם והרג, אבל לא נסלח לך על מעטפה עם דולרים שקיבלת למערכת בחירות מוניציפלית עתיקה. בלב, גם הם התאהבו בקיפאון. בלב, גם הם לא רוצים בשינוי. מה יהיה עליהם בזמנים החדשים שיגיעו.

רובם המכריע של תושבי המדינה לא נולדו כאשר מלחמת ששת הימים התרחשה. זה קרה לפני 54 שנים. הגיל החציוני בישראל הוא 29. אבל גם רוב אלה שכבר שיחקו אז בארגז חול או אפילו הלכו לבית הספר, לא ממש זוכרים את האירוע ששינה את המדינה. קיפאון, בשביל הרוב המוחלט זו המציאות האפשרית היחידה.

בקורותיו של כל אדם יש אירוע שהחיים מתפלגים לפיו. עד האירוע, ואחריו. האירוע המכונן של המדינה העברית הוא לא ההקמה שלה. זו מלחמת ששת הימים. היא הייתה האסטרואיד שהכניס את ישראל לתקופת הקיפאון הגדול. יש בעלי חיים שפעילים דווקא בתקופה כזאת. יש רבים שמעוניינים כי תימשך לנצח. התנועה הפוליטית שעדיין מתהדרת בשם 'הציונות הדתית' מומחית בהגברת הקיפאון המדיני כדי להמשיך ולחפור את מחילותיה ולחורר את השטחים הבוערים. זו תנועה משיחית, לא ציונית, שרואה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל צו אלוהי. אצלה אין שום כפור. שם האנרגיה תוססת ופעילה. זו ככל הנראה התנועה הפוליטית היחידה בישראל ששולחת לפעילות הציבורית את מיטב אנשיה. מה הפלא שהם מביסים שוב ושוב את הנציגים של המחנות האחרים. מה הפלא שהם יודעים לדרוש – ולקבל – פי כמה וכמה משוויים האלקטורלי. תראו את בנט, שהעניק לששת המנדטים שלו שווי של ראשות ממשלה.

סוגיית פלסטין נוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, ומיד הוכנסה להקפאה. תפיסת הביטחון ששונתה והתהפכה כדי שנוכל להמשיך לשלוט במיליוני פלסטינים תורגמה לפוליטיקה. כבר עשרות שנים שלא עוסקים בנושא הזה. בגדה עשינו את הסכם אוסלו ועכשיו המשטרה הפלסטינית והשב"כ עובדים ככה, הנה, כמו שהאצבע הגסה מתקפלת על האצבע המורה. אחוקים. מעזה יצאנו. מה עוד רוצים. סייעת שלישית בגן. שתתחילו לפנות ככה: "א.נשים". שתאפשרו לכתוב הורה 1 והורה 2. כל עוד לא מנקדים את המילה 'הורה' זה בסדר, מתאים לכל המגדרים. עצם הרעיון להקים כאן ממשלת שינוי על בסיס קווי יסוד שמקפיאים את הכל (בזמן ירידת גיליון זה לדפוס, עוד אין הכרעה), בלי גבות מתרוממות עד כדי קריעת פדחת וטיפול רפואי, מעיד על נכונות האבחנה. ממילא לא עושים כלום כבר עשרות שנים, לא כאשר אלה בשלטון ולא כאשר האחרים. למה לפוצץ ממשלה בגלל מחלוקת על טקסט במצעים שאיש לא קורא.

 משבר האנרגיה

ביבי מולך כאן כבר 12 שנים רצופות. חיילים שהולכים לקלפי לא זוכרים בכלל ראש ממשלה אחר. בליכוד אומרים על עצמם שזו המפלגה הדמוקרטית הגדולה היחידה בשטח, אבל הפריימריז שם הם בדיחה. ביבי משריין לעצמו כמה מועמדים, אחרים הוא מריץ, ואלה שהגיעו למעלה למרות ששרה לא הרשתה, נשארים מחוץ לממשלה ולקבינט, ורואים איך חנפנים מתחתית הרשימה מקבלים גם מינוי וגם הזמנה לקפה בפאטיו של בלפור עם הגברת.

במפלגות האחרות המנהיג הוא הוועדה המסדרת. לבדו. ככה זה ביש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו, תקווה חדשה. מי ירצה לעסוק בפוליטיקה בתנאים כאלה. לעמוד דום לפקודת המנהיג ולהגיע לעבודה כדי לא לעשות דבר. יש רבים שלא אכפת להם. יש רבים שעבורם זה דווקא התמריץ. אם לא צריך לעשות כלום, מי יידע שאני אפס. אם כל מה שנדרש זה לפתוח את הפה ולהדהים באיזה אמירה, מה טוב. אז מגיעים הלהגנים, הקשקשנים, הצעקנים, המאכערים, הכלומניקים. הם הכנסת, הם הממשלה. הם מי שמוביל.

הפוליטיקאים הם אותו עם, מאז ומעולם. אתה רואה אותם בוועד הכיתה, בבית הספר, באגודות הסטודנטים, בוועדי העובדים. אפילו בוועד הבית. יש אנשים שמתחברים לפעילות הזאת. הם אוהבים את העסקנות, את הכוח שנצבר בנתינה וסידור עניינים לאחרים, את ההטבות שהם יודעים להשיג לעצמם, את הכבוד מעצם העמדה. העסקונה, עמוד השדרה של כל מפלגה וכל פרלמנט בעולם, זהה, כמו שנהגי המוניות הם אותו עם, כמו רופאי השיניים, השוטרים, וכל העיסוקים כולם. מעטים מאוד מנווטים את עצמם לשליחות ציבורית כדי לשנות באמת. בתקופת הקרח של הפוליטיקה הישראלית אין כמעט כאלה. בשבילם הקיפאון נפלא. הוא מתאים להם כמו כפפת לטקס לפתולוג באבו כביר.

נתניהו בכנס של הליכוד, 2020 צילום אמיל סלמן, ׳הארץ׳

נתניהו בכנס של הליכוד, 2020 // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

ישראל קפואה. לא זזה. לא יוזמת במלחמה, לא יוזמת במדיניות, לא יוזמת בכלכלה. בלי יזמי ההיי־טק שפועלים כאן בלי סיוע של המדינה, ישראל כבר מזמן הייתה גמורה באמת. מחצית מהכלכלה כולה מגיעה מאותם 6% שעוסקים בחדשנות. אבל זה השוק הפרטי. הוא לא קובע מדיניות. בלי תנועת חיים חדה וחזקה, המציאות תכריע את ישראל. כדי לחזור לחיים היא זקוקה למכת חשמל בלב. למלחמת פתע מדינית. ליציאה מיידית מהגדה, להפרדת הדת מהמדינה, לחוקה. לא בתהליך מורכב. לא בוועדות שיוציאו ניירות עמדה. באבחת חרב אחת, כמו שאלכסנדר מוקדון חתך את הקשר הגורדי.

כאן פוליטיקאים לא עוזרים, גם לא מהזן הישן שהסתובב כאן בשנות המדינה הראשונות. מה שצריך בשביל מהלכים כאלה זה מנהיג עם חזון ויכולת. אולמרט בינתיים מנוטרל. את אהוד ברק אתם עדיין לא סובלים. חבל מאוד. מנהיגים מסדר גודל של ווינסטון צ'רצ'יל, שארל דה־גול או פרנקלין רוזוולט לא מגיעים בהזמנה, ולא נוצרים באופן סטטיסטי. צריך להודות לגורל אם יש אחד או שניים בסביבה. וצריך להיות ממש טיפש כדי לוותר על אלה שישנם בשטח.

צריך אנרגיה, כי ישראל קפואה כבר שני דורות. צריך יוזמה, כי בלעדיה אחרים יוזמים, בסוף הם יצליחו. המקום כאן נגמר, אבל אולי אביא בפניכם בקרוב תסריט ברור איך הזוממים מצליחים לנצח אותנו לגמרי בעוד סיבוב או שניים. במקום להפגין בבלפור כדי להוציא משם מישהו, צריך לצאת לכיכרות ולקרוא ליציאה. מהשטחים. מהדת. מהייאוש. ובעיקר מהגלות שנבנתה עלינו במולדת.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook