fbpx

עולם חדש ומפוחד // רשימה פותחת מאת יונתן שם־אור

החמיצות של אזרחי ישראל נתלית עכשיו בפוליטיקה שנשברה, אבל זו רק תוצאה מקומית של רוח הזמן שמקיפה את העולם כולו.

0

ילדים חיים בבועה. חלומות העתיד שלהם נקיים לגמרי מהמכשולים שהמציאות מנחיתה עליהם. ילדים קטנים תמיד אוהבים את ניחוח השנה החדשה, את ריח מחברות השורה הבתוליות, את הזמן הקרוב הזה שמגיע עם כל תשורות הדמיון.

גם המבוגרים אוהבים להתבצר בבועה הקטנה שלהם, ומצפים בלב הומה למנות האושר שהימים הבאים יביאו. עבודה חדשה, חתונה, לידה, הוצאת ספר חדש, שיר, קבלת תואר, סטארט־אפ, אקזיט, טיול, אהבה.

זה תמיד קיים. גם בגטו ורשה ערכו חופות, הוציאו עיתונים, כתבו ספרים, הקימו תיאטראות. אבל גם הילדים שחיים בבועות הקטנות שלהם, וגם המבוגרים שמתבצרים בעולמם הפרטי, יכולים לשמוע את רעש הרקע של העולם. רעש הפצפצים. מישהו או משהו משתעשע בהנאת התמכרות מפצפוץ הבועות האלה.

הקצב גובר והולך. כדי לראות את העתיד לא צריך ללכת למיסטיקנית סנא ביפו ולהקשיב לחרטוטי הקפה שלה. כל מה שנדרש הוא לשמוע את הצעירים, את השנתון של בוגרי י"ב, את החיילים, ובעיקר את הסטודנטים ואת שאר בני ה־20–30. הדור שיתחזק את העולם ב־50 השנים הקרובות, אם יהיה לו עולם בכלל.

גם אלה שפוסעים בנתיבים של הגשמה אישית גדולה, לא מסתובבים בתחושת אושר. כולם מרגישים את תזוזת יבשות הזמן שמרעידה את הפלנטה, כולם חשים בעידן החדש הגדול ששואב אליו את כולם. זה לא עידן שמח.

החמיצות של אזרחי ישראל נתלית עכשיו בפוליטיקה שנשברה, במערכת בחירות מתמשכת שמסרבת להסתיים, אבל זו רק תוצאה מקומית של רוח הזמן שמקיפה את העולם כולו. הווריאנט המקומי של חוסר האונים הוא רק עוד היבט של הפעימה הגדולה והמרסקת.

דור העתיד, בני ה־20–30, הוא לא הראשון שניצב בפני עידן חדש. למעשה, כל ההיסטוריה המודרנית, זו של 100 השנים האחרונות, מעמידה בפני כל דור עולם אחר מזה שחוו הוריו. בוודאי זה כך בציוויליזציה המערבית. אידיאות חדשות, מבנים חברתיים שונים, זינוקים מדעיים, טכנולוגיות, תפיסות עולם.

אבל אם נתבונן על דור הבייבי בום, אלה שנולדו מסוף שנות ה־40 ועד שנות ה־60, ונשווה אותם להוריהם, נראה כמעט שני סוגים שונים של בני אדם. בני הדור ההוא, שהחליט לשנות את העולם, גם הצליח לא רע, הם דיברו, חשבו ופעלו באופן שונה לגמרי מדור ההורים שלהם. הם יצרו עולם חדש של מחשבה, אמנות, פוליטיקה ותעשייה. זה הדור שהביא את הגלולה, האהבה החופשית, שחרור הנשים, שוויון השחורים והמיעוטים, את המחשבים. זה היה דור מרדני, שהחליט לבנות עולם טוב יותר. לא פלא שההפגנות הפוליטיות נערכות בידי אחרוני הדור הזה, ואלה שנולדו קצת אחר כך, בשנות ה־70, אבל מחוברים לשם באופן רגשי ומהותי.

הצעירים, הבנים שלהם, בני ה־20–30, לא יוצאים לרחובות. הם מבינים שיש בעיה, הם נבונים מאוד, אבל מכיוון שזו המציאות שנולדו אליה, היא נראית בעיניהם כמו חוק טבע. המרד נותר בתוך בועה. נעבור מכאן לברלין, הם אומרים ועושים, רק כדי לגלות שגם הצעיר באירופה מרגיש למעשה בדיוק אותו דבר, אבל לגרמני שם אין ברלין אחרת לברוח אליה.

 

צועדים לכיוון העבר

הבעיה הגדולה הוחבאה במשך 100 שנה כמעט, על ידי שלוש מלחמות עולם. מי יכול להתעמק במשהו ערטילאי כאשר החיים בסכנה, כשמשטרים נופלים, גבולות נמסים ולאומים נולדים. רק כאשר הסתיימה מלחמת העולם השלישית, זו שמכונה משום מה "המלחמה הקרה", התחילו להבחין בראש הנחש שמקיף את העולם בלפיתת חניקה, פוער פה ענקי, ונוגס.

זה קרה בסוף שנות ה־80. הנחש הוא השיטה הכלכלית שעליה העולם זז. הפוליטיקה כורעת ברך מולו ומגישה לו מנחות. מלחמות הדת והלאום שסודקות את קליפת העולם נוצרו בגלל לפיתת הנחש הזה. אלף ועידות וכנסים שנערכים כל הזמן, בציריך ובניו יורק, בבייג'ינג ובדלהי, לא משנים דבר.

הנחש הוא מבנה כלכלי של קפיטליזם רצחני. הוא יצר חברות ענק שמנהלות את העולם, פערים כלכליים עצומים, חמס את חסכונות מעמד הביניים והמיר אותם לחובות. הוא מאלץ את רוב בני האדם לעבוד ללא הרף רק כדי להתקיים, ומרקיד אותם בין עיסוק חדש במקום הקודם שנמחק. זה תמיד קרה, שינויי המקצועות בגלל שינוי העיתים, אבל מעולם לא בקצב כזה. על הדרך הוא משנה את הסביבה, מזהם את האוויר, כורת את יערות הגשם ומביא עלינו משבר אקלים שמסכן את עצם קיום החיים על הפלנטה הכחולה.

כדי להכריע את הנחש מוכרחים לפרק את השיטה, ואין מישהו שרוצה או מסוגל לעשות את זה. לא מסוגלים, מפני שהמבנה כולו יתמוטט, ולא רוצים מפני שכולם כבר ראו את החלופות. זה תמיד נגמר בהרג של עשרות מיליונים, בעוני ובחיי אומללות. אז ממשיכים ככה, כמה שאפשר, כמה שכדור הארץ יתיר לנו.

כאשר אין פתרון, והעתיד מבהיל, כל מה שנותר לנו הוא העבר. לשם הולכים. אל אותם שלושה אלים שנאבקים ביניהם עד מוות באולימפוס התודעה האנושית כבר יותר מ־100 שנים. הלאומנות, הדת, וכן, גם הקומוניזם. הוא מת בדיוק כמו שהדת מתה בברית המועצות כאשר שלט שם. זו תמיד רק שנת חורף. לעיתים אל אחד מתחזק במָקום אחד ונחלש באחר, לפעמים מישהו מהשלושה מתרומם וממגנט אליו את צעירי העולם. אבל אלה, אלי העבר, הם עכשיו השחקנים היחידים.

אמריקה של דונלד טראמפ הולכת אל הגדולה המדומה של העבר ורוכבת על הלאומנות. כך גם מדינות רבות באירופה. הזר מעולם לא סיכן איש במקום שאליו היגר. לא היהודים בפולין ובגרמניה, לא המקסיקנים בארה"ב, לא המוסלמים בצרפת, וגם לא הסודנים או האריתראים בישראל. אבל שנאת הזר היא תמיד הדגל הראשון שהלאומנות מרימה. הדת, כמעט תמיד, מצטרפת מיד אל מרכבת הלאומנות. בכל מקום.

כל אדם יודע היטב שהמצב לא יכול להימשך ככה. וכולם, עמוק בלב, יודעים היטב איך דברים כאלה נפתרים. במשבר. זה תמיד קורה בגלל קטסטרופה עולמית שהמצב עצמו יצר, אבל רק זה מה שעוצר את הדהירה המודעת אל תהום הכלום. אסון גלובלי, למרבה הצער, הוא אולי התקווה של דור שלם.

 

הדמוקרטיה מתה

מתחת לפני השטח צומחת הכרה חדשה. הדמוקרטיה לא מצליחה להגן עלינו. היא לא מספקת לנו את הרכיב החשוב ביותר שבגללו בני אדם ארגנו את עצמם בתוך מבנים חברתיים: ביטחון אישי. לא אומרים את זה בקול רם, בוודאי לא במעוזי הדמוקרטיה, אבל השכל יודע. מישהו חייב לשלוט בנחש הזה, וכדי שזה יקרה צריכים לשנות את השיטה. צריך שלמישהו יהיה מספיק כוח כדי לאלף את החיה. כמו כיתה של ילדים פרועים, שלא מצליחים להסתדר לבד, ורק שוט המורה מכניס קצת סדר לכאוס.

אז מדברים שוב ושוב על רגולציות, על מנגנונים מרסנים, על חוקי שימור סביבה, אבל אלה זוטות. זה לא משנה את המצב, זה לא ממש יעיל וזה לא מסיט את נקודת המבט של הפרט. כאשר הוא מתבונן אל העתיד הוא נזכר באופק האירועים שמקיף חור שחור. אתה לא יודע מה יש בפנים, אבל כאשר תגיע לשם תימשך פנימה אל המוות.

המהלכים לחיסול הדמוקרטיה נערכים עכשיו באופן נמרץ. צעירי הדור החדש נולדו כבר לתוך עידן שהפקיע מהם את הפרטיות, זה המצב הטבעי עבורם. נכון שלעת עתה רק חברות מסחריות נהנות מהמידע הלא ייאמן שכל אחד מנדב להן, אבל בעולם הנוכחי החברות האלה הן השלטון. הן קובעות הכל. מארק צוקרברג, טייקון הרשתות החברתיות, מאלף את האנשים בטכניקות של '1984', הספר של ג'ורג' אורוול. מילים אסורות נמחקות, סוטים מהקו הרעיוני מנודים ונענשים, והצרכנים הם בכלל "חברים", כמו כל העבדים של המשטר הסובייטי.

בקמפוסים של ארה"ב השיח הכמו־ליברלי הוא למעשה העתקה של חוקי סטלין. מחרימים יריבים פוליטיים, אוסרים על השמעת דעות, מנדים אנשים רק על סמך שיוך לקבוצה מורשעת על פי חוקי התקינות הפוליטית, ומביישים את אלה שלא מתיישרים עם הקו הרעיוני השליט.

מהלך ה־MeToo, עם כל ההבנה למצוקה האמיתית של דורות נשים פגועות, פתח את שערי הגיהינום של טריבונל הכיכרות, ועכשיו שופטים כל אחד, על כל חטא או עוול שמוצאים בעבר המתועד שלו, ומטיחים את זה בפרצוף של ג'סטין טרודו, למשל – גם כאשר הפעולה האסורה במקרה זה, כמו צביעת הפנים בשחור, נעשתה בימי האוניברסיטה הרחוקים, הרבה לפני שהחליטו כאן כי זו פעולה פוגענית וגזענית.

השמאל, שמוביל את שיח ההבלים הזה, מותקף בידי הימין בכל העולם, שמזהה בו, לא בלי צדק, "קומוניזם", במשמעותו הטוטליטרית והרודנית שהכרנו. וכך, המחנה הפוליטי שממילא די מתעב חופש רעיוני, מיני ואישי, ומקדש רק את החירות לעשוק כל מי שאפשר, דווקא מתחזק. בצבת המשולשת הזו, של שמאל טהרני, ימין דורסני וכלכלה טורפת, האדם נמעך ומרוסק, יחד עם כדור הארץ.

ישראל הצליחה לבנות לעצמה בועה משלה, אבל גם זו מתפוצצת לנו עכשיו. מאז שבן־גוריון הסתלק משדה המשחק הפוליטי, באמצע שנות ה־60, היו בישראל שתי תנועות אידיאולוגיות וחברתיות שנאבקו זו בזו, אבל זה תמיד היה שמאל רעיוני נגד ימין רעיוני. הוויכוחים להטו בעיתונים, בבתי הקפה, בסלון, בכנסת, אבל בפועל לא היה שוני רב במדיניות. השמאל לא עשה שלום כאשר היה בשלטון, לא נסוג מהשטחים, לא דאג ממש לשכבות המוחלשות. והימין? לא סיפח, לא יצא כמעט למלחמות ולא פירק לגמרי את הרשתות הסוציאליות.

עכשיו, בגלל רוח הזמן שתקפה גם את המקום הזה, ובגלל נסיבות פרטניות משלנו, השיח השתנה. הסקרים שמראים כי העם רוצה אחדות הם רק סימן של בהלה, קוראים לנו לצאת החוצה ולהילחם באמת, אבל למי יש כוח. מה רע בלכלוכים ברשת, כמו תמיד.

 

מה יש בעתיד

הפיזיקאי האמריקאי מיצ'יו קאקו מדבר על שלוש רמות של ציוויליזציה. זו שמסוגלת לשלוט בפלנטה שלה, זו שכבר יכולה לתמרן את מערכת השמש שבה היא מצויה, והגבוהה מכולן מפעילה גלקסיה שלמה כמו שאנחנו, על כדור הארץ, מייצרים בקבוקים באיזה בית חרושת בירוחם.

הציוויליזציה שלנו לא נמצאת עדיין ברמה הראשונה. הידע שמצטבר, יכולות המחשוב ותעוזה מחשבתית מציבים אותנו על סיפו של המקום הזה. אם לא נֹאבד בדרך נוכל לשלוט באקלים, למנוע את תזוזת היבשות, לנטרל את פעילות הרי הגעש, למצב את האטמוספירה בצורה הרצויה לנו, לחזק את השדה המגנטי, לשמור על חיי הבר והסביבה, להאריך את החיים, למגר את המחלות, ואפילו לסובב לאחור את חץ הזקנה. זו דלת העתיד שכבר נפתחה לנו, בתנאי שהמערכת הפוליטית־כלכלית לא תמשיך להישען מולה מהצד השני של המחר.

כדי שזה יקרה, מישהו חייב לבלום אותה. לשנות אותה מהיסוד. אלה שאמורים לעשות את זה, הדור הצעיר, בני ה־20 וה־30, לא בנויים למשימה הזאת. אולי החברים של גרטה השוודית, ילדי בתי הספר שיוצאים עכשיו לרחובות בקריאה לשמור על העולם, הם חיל החלוץ של דור חדש. אבל בעיית האקלים היא רק תוצאה אחת של המצב. זה רק הבל הפה של הנחש שלופת את כולנו.

כרגע העולם מועד אל תהום. הדמוקרטיה נעלמת, חופש הפרט נחמס, הרודנויות בדרך. אין זה משנה מי מפקיע ממך את החופש. לאומן כמו מוסוליני, רודן כמו סטלין, נציג האל מטעם עצמו כמו רוחאני, רב שחולם על מלכות ישראל, או אליטה ליברלית אינטלקטואלית שתאלף אותך בכוח הטרור, כמו רובספייר במהפכה הצרפתית.

אלה שאמורים לצאת נגדם, האנשים הצעירים שחיים על כדור הארץ, משותקים מפחד, ולא מוצאים בתוכם אפילו גחל לוחש של מרדנות ואי־הסכמה עם המצב הקיים. להבה לא תצא משם. המעורבים שבהם, אלה שמנסים להציץ מעבר לבועה הפרטית הקטנה שתכף תתפוצץ עליהם, כותבים לפעמים איזה פוסט ברשת וסופרים את הלייקים.

חוויית הקיום האנושי בנויה על ציר הזמן שלנו. עבר, הווה, עתיד. ההווה הופך לעבר מיד עם היווצרותו. מה שבאמת נותר לנוף הנכס האנושי הכי חשוב שיש לבני האדם, הוא העתיד. החלומות, התוכניות, הרצונות, התקוות. העתיד מפחיד, אז חיים בעבר שמת.

סליחה, ושנה טובה.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook