fbpx

  ספייק // הטור של לילך וולך

0

בדיוק כשכבר לא התכוונתי להוסיף לי שום דבר חדש לאישיות, הגיעה ספייק. יובל ואני קראנו לה ספייק כי היא הייתה חתולה קטנה מאוד ובהיריון, טינאייג' מָאם כמו ספייק מ'דגראסי'. היא נעלמה וחזרה אחרי כמה שבועות בלי בטן היריון. בגינה שלנו כבר הסתובב מיסייה כמו מנהל שבע של פונדק דרכים בספר של דיקנס. מכובד, שמן ודי מכוער. פרצוף שרק אמא יכולה לאהוב, ויובל. בכל מקרה, קראנו לו מיסייה על מכובדותו האירופית. זה היה לפני שהאכלתי אותו ערב אחד ואז התגלה שהוא בעצם גרמלין מפלצתי שלא חדל לנדנד וליילל בתובענות מאז, ובין הלוק וההתנהלות העקרונית רובץ צ'ק בלי כיסוי.

 

אחת הבדיחות שאני מספרת בסטנדאפ היא על זה שאני לא מבחינה בין דרקונים לדינוזאורים. זו אותה חיה מבחינתי. אני לא אוהבת חיות, אני לא גדלתי עם חיות, אני פוחדת מחיות. יש לי, למשל, יותר מדי רגשות שליליים ליונים. אני מתעבת אותן. הן מגעילות אותי ומחרידות אותי משלוותי, הלא־קיימת ממילא. ולגבי חתולים, ובכן. אני עדיין עוברת ליד פחי זבל פתוחים עם היד על הפנים, למקרה הלא־סביר אבל המוחשי, שחתול זבל יחליט לקפוץ עם טפריו השלופים דווקא על הפרצוף הלא־ממוזל שלי. זה טריק חכם מאוד נגד המציאות ותרחישי האימה שלה, שהמצאתי בגיל שמונה ומלווה את חיי עד היום. מיותר לציין שאף חתול לא קפץ עליי מעולם, וזה רק בזכות הכישוף של היד על הפנים.

 

אמא שלי פוחדת מחיות, אבא שלי נדחה מהן. אנחנו סך קערת מרק האטריות שגדלנו עליה והחרדות של ההורים שלנו. אני פוחדת ונדחית מחיות גם יחד. אבל זה לא מדויק. מתישהו באמצע שנות ה־20 שלי, בדיוק כשכבר לא חשבתי להוסיף לי שום דבר חדש לאישיות, הפסקתי לחצות כבישים לצד השני כשהיה מתקרב מישהו עם כלב. פשוט הפסקתי. קודם זה קרה, ואז הבנתי. ואז היה כלב אחד מתוק מאוד, שנהג להסתובב בין השולחנות של הקפה בגן מאיר, וגרם לי לשלוח יד וללטף אותו. קודם זה קרה, ואז הבנתי. "מה זה אמור להיות?", תהיתי. "עד איזה גיל קורה הדבר הזה שמשתנים?". אבל משתנים. ולפעמים הגוף יודע ראשון, אנא עארף.

 

זה לא מדויק גם שלא גדלתי עם חיות. היו זוג התוכים, קיבלתי אותם ליום הולדת גיל חמש, אבל ההורים שלי נתנו להם שמות. דומינגה וגריבלדי, כי זה הצחיק אותם. עכשיו דמיינו ילדה בת חמש מנסה להסביר לילדי הגן מה זה דומינגה וגריבלדי. "המצביא האיטלקי" זה הרי דבר שמתגלגל על הלשון. בכל מקרה, התוכים לא היו הצלחה מסחררת והתגלו כבריות כפויות טובה, רעשניות וסכיזופרניות. ובכל זאת הוחלפו עם השנים בכל פעם שאחד מהם החזיר את נשמתו המכונפת לבורא. גריבלדי הוחלף באופן מסורתי בתוכי ירוק ורזה, ודומינגה תמיד הייתה שמנה ותכולה. היצורים האלו אהבו למות בצורות הכי גרפיות ומצלקות שרק התאפשר להם, והם מעולם לא הצליחו לעורר מספיק חיבה כדי להיחשב לחיות מחמד.

 

עוד היו הדגים. מה שהתחיל מקערת זכוכית דקורטיבית ולא יעילה, בעלת מצע ירקרק ודג מוטרף מבדידות שחג בעיגולים כפייתיים, גדל עם השנים והפך לאקווריום מפלצתי בגודלו. אמא שלי ייצרה את החרדה הציורית, שיום אחד האקווריום הענק יתפוצץ (למה? אני לא יודעת לומר) והסלון יתמלא בגלונים של מים, אצות ודגים מפרפרים. מתי? כנראה בלילה. או כשניסע ליום. וכל שייוותר לנו זה לחזור הביתה, אל בית שנראה כמו סיקוונס הטביעה ב'טיטניק'. זו הייתה חרדה משכנעת והיא כבשה את ליבי במוחשיות שלה. בכל מקרה, בינתיים אבא שלי נשבה בקסם האקוואטי, ורכש עוד ועוד דגים משונים וצבעוניים למלא את האסון העומד להתרחש. אני לא יודעת אם אי פעם היה לכם אקווריום ענק בבית, אבל מתישהו, זה יכול לקחת זמן ארוך או קצר, הוא הופך למצבה יבשה של תקוות שבורות. משהו כמו הדולפינריום בתל אביב בממדי בית ברביות. וזה מה שקרה. לפחות האקווריום לא התפוצץ.

********

 

מאז לא היו לי חיות מחמד או לא־מחמד. כאמור – חתולים הם יצורים לא אמינים עליי, שיטרפו את גופתך, ועד שזה יקרה יתכססו איך להקדים את היום הזה. כלבים כבר חמודים בעיניי, אבל הפרקטיקה של גידול כלב ממש, ובכן, זה אף פעם לא נהיה דחוף מספיק. כשעברנו לבית החדש כבר היה שם מיסייה. כאמור, פונדקאי עב גוף שמצמצם עיניים צהובות בחשדנות לקראת המתאכסנים החדשים. לפעמים זה מפליא אותי שלא רשמנו אף צ'ק לפקודת מיסייה, שמסתובב כמו נושה נחוש שכל הפנאי בכפו. אני לא אוהבת את מיסייה. בלהקת החיבובים שהוא פתח יחד עם יובל, אני היוקו אונו שלהם. אני מקבלת את נוכחותו כעובדה מוגמרת שאין איך להתווכח איתה, אבל שום יחסים חמים לא נוצרו בינינו. שלום שלום קריר של שכנים שכבר הספיקו להסתכסך ועכשיו הם כבר אחרי זה, אבל נדרכים במפגש.

 

ואז הגיעה ספייק. ספייק נראית כמו איורים של חתלתולים במכתביות של ילדות. היא חיה־תינוק עם עיניים עגולות ופרצוף ירחי. התחביבים שלה הם מנוחה מיום של מנוחה על כרית כיסא מסוימת ולא אחרת. בהייה בחלל בריכוז מקסימלי תוך התעלמות מדברים מז'וריים שקורים לידה ומבהילים אותה לבסוף. חוסר הבנה של הגדרת התפקיד שלה שמתבטא כשהיא מסתכלת בעניין נטול אינטרס בעכבר. היא מדלגת כדי להתחכך בך. מין קפיצה של גדי שכוללת נגיחה קטנה צידית; אין לי מושג למה, זה פיצ'ר שהיא הגיעה איתו. אני יכולה להישבע שהיללה שלה היא "קוואי, קוואי" וזה כי היא אובווייסלי נוצרה באולפנים של מיאזאקי. לשימוש בנטרול התנגדויות במרתפי השב"כ. כן, עד כדי כך היא חמודה. קצת ליטפתי אותה, והכנסתי אותה הביתה כשירד גשם. וזה מעיד כמו אלפי יבבות קוואי על מה שקרה כאן.

 

מה שקרה כאן זה שבלי שום צל של ספק נדבקתי בטוקסופלזמה מהאוויר ועכשיו החתוליאדה הזו מקננת לי במוח ומשכנעת אותי להיות עבד של נמר זערורי. מריונטה מגודלת שנשלטת בידי צי של טפילים עושי דברם של המאפיה החתולית. אפשר לסגור את הבסטה, רבותיי, האישה הזו לא תעבור יותר ליד פחים עם היד על הפנים חמושה בפחד הישרדותי בריא, מעכשיו אני נכונה להיות התימהונית השכונתית שמסתובבת שפופה ליד גדרות חיות ועושה פסס פסס קיצי קיצי כמו קריקטורה של אשמאי פתיין. אם אני לא נזהרת, מחר אני מוצאת את עצמי עם שבע יחידות חתול מסתובבות לי בין הרגליים, תובעות את ליטרת הלה־קט שלהם.

 

אז בינתיים זו רק ספייק. ומיסייה, שהוא ואני עדיין מתעלמים זה מזה, אבל בעונה הבאה יהיה לנו רומן, כי כורח תסריטאי. בדיוק כשכבר לא התכוונתי להוסיף לי שום דבר חדש לאישיות. אני עדיין מופתעת מכל זה לפעמים, כמו לקום בבוקר בגיל הנעורים ולהיזכר שבעצם כבר יש לך חבר, ולהשתגע מכמה הכל שיואו זה מטורף. מכמה החיים הם לפעמים חרוזים שרק במקרה מושחלים על אותו החוט. פתאום יש את ספייק. בסדר, נגרגר ונראה.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

איור: וליה רוזנצוויג

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019