fbpx

סיקור ממוקד // על שעתם היפה של "עיתונאי הקורונה" // מאת אליק מרגלית

0

המגפה שהשפיעה דרמטית על הכלכלה, הבריאות וההתנהגות שלנו, הביאה גם לשינוי אדיר בהתנהלות התקשורתית בישראל. כך נשאבו הכתבים אל הסיפור והפכו לבעלי תפקיד משמעותי לא פחות מזה של מקבלי ההחלטות.

"הייתה זו שעתם היפה ביותר", אמר ווינסטון צ'רצ'יל בנאומו המפורסם מ־1940 כשהוא מתייחס לאופן שבו ירצה שיזכרו את הלוחמים נגד הנאצים, גם אלף שנים קדימה. המנהיג הבריטי נערץ, כידוע, על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל קשה להניח שמושא הערצתו היה ממסגר את החודשים האחרונים של המנהיג הישראלי כ"שעתו היפה". דווקא שנואת נפשו של נתניהו, התקשורת הישראלית, היא שחווה את אחת משעותיה היפות יותר בשנים האחרונות. וזה קורה בגלל הקורונה. המגפה שפרצה בדצמבר 2019 בווהאן, סין, ועניינה בתחילה בקושי את אנשי דסק החוץ במערכות השונות, עד שהכתה במהרה בכל העולם והגיעה לישראל ב־27 בפברואר 2020.

הדיון הנושן על אמון הציבור בתקשורת, אל מול מאמצים לדרדר אותו מצד פוליטיקאים – אחד במיוחד – מלווה במספרים שאינם מעודדים בדרך כלל. מאז 2016, אז נמדד שפל מחריד במדד האמון – 24% בלבד – חלה עלייה מתונה אך מעודדת. ועדיין, מצבה של התקשורת רחוק מלהיות מזהיר. ובשעה שבימים כתיקונם המילה "פוזיציה" משמשת שם קוד לחוסר האמון בדיווחים, דווקא משבר הקורונה הצליח לזעזע מעט את התפיסות הישנות של ימין ושמאל, ולהבליט מחדש את חשיבות העיתונאי כמתווך מהימן של מידע לצרכן התקשורת; כשהאחרון, מצידו, בא עם פחות דעות קדומות מהבית בהשוואה לסוגיות פוליטיות.

אז הנה מדגם מייצג של "עיתונאי הקורונה", חבורה מצומצמת של עיתונאים שצללו פנימה לתוך הנתונים, לים האינפורמציה והדיסאינפורמציה, וקיבלו תו תקן מהציבור כפרשנים אמינים בתוך המשבר הגדול ביותר של המאה ה־21 (בינתיים). ייאמר כבר עכשיו, הם כמובן לא בחרו בזה, אלא יותר "נקלעו לסיטואציה". 

"מגפה זה כמו מלחמה"

"לא הייתה שום ברירה", מסביר נדב איל, עורך חדשות החוץ של 'חדשות 13'. "או שאתה יכול לסקר את זה גרוע או שאתה יכול לנסות להבין עד כמה שאתה יכול עד הסוף. באופן כללי אני מאמין שאנשים יכולים ברמה עיתונאית להבין הרבה עד הסוף. לא מדובר פה במכניקת קוונטים, אלא במגפה, במחלה, משהו שהאנושות מתמודדת איתו משחר ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק קורונה, זו גם המשמעות הפוליטית, זה המצב הכלכלי, זה מעמדו של טראמפ בארה"ב בגלל הקורונה. זה אירוע כל כך גדול, שיש לו המון השלכות מסביב".

"זה אירוע חסר תקדים מבחינת הסיפור התקשורתי", אומרת קרן מרציאנו, העורכת הכלכלית של 'חדשות 12'. "עד עכשיו אנחנו רגילים לאירועים צבאיים, אירועים ביטחוניים שברור מי הפרשן הצבאי שמוביל. ובאירועים פוליטיים, והיו לנו הרבה כאלה, ברור מי הפרשן הפוליטי המוביל, ופתאום משבר הקורונה זה משבר מסוג אחר, שאנחנו לא רגילים אליו, שיש לו היבט כלכלי מאוד־מאוד נרחב, כי זה משבר כלכלי לא פחות מאשר משבר בריאותי.

"נראה לי טבעי, שמה שנקרא בתחום האזרחי, אני הפרשנית שאמורה להוביל את זה. גם כי היו לזה אספקטים כלכליים מאוד רחבים. הרי בהתחלה דיווחתי על זה בהיבטים של הפגיעה הכלכלית, של מה סוגרים כל הזמן ומיד עם תג המחיר שמתלווה לזה. אני חושבת שהשלב שבו היה ברור שזה ממש אני, זה אותו סוף השבוע של 13 במארס, כשדיווחתי ב'אולפן שישי' על המון מגבלות שמתהוות, והלכנו כולם לישון אחרי הפרסום הזה, ואז ביום שבת קמתי בבוקר ומישהו הדליף לי שכל הלילה הייתה ישיבה ענקית במשרד האוצר, עם המנכ"לים של כל משרדי הממשלה, עם אלוף פיקוד העורף, עם אבי שמחון וכל היועצים של ראש הממשלה – ואף אחד לא ידע על האירוע הזה. זה היה מדהים בעיניי שאף אחד לא ידע על זה. כל צמרת המדינה הייתה במשרד האוצר במשך לילה שלם ובבוקר עוד נמשכו הדיונים, כולל איומים לסגור את הבנקים, לסגור את הבורסה. כל הצמרת נמצאת בלילה שלם של דיונים אל תוך היום שלמחרת, ועד שלא הוצאתי על זה פוש בסביבות עשר וחצי בבוקר – אף אחד לא ידע על זה".

"קודם כל לא החלטתי", מבהיר עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של 'הארץ', כשאני שואל אותו מדוע הוא בחר להתעמק בנושא. "ביקשו ממני, הטילו עליי. פחות או יותר בשבוע שזה הפך למשבר רציני, העורך אלוף בן התקשר ואמר: 'תשמע, מגפה זה משבר לאומי, ומגפה זה כמו מלחמה, שניהם זה משבר לאומי. מלחמות אתה יודע לסקר'. בהתחלה קצת חששתי מזה, כי זאת באמת לא הטריטוריה שלי".

אכיפת סגר בגל הראשון // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

אכיפת סגר בגל הראשון // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

גם אלעד שמחיוף, שליח 'חדשות 12' לאירופה, מספר שהוא נשאב לזה. "האמת היא שזה קרה די במקרה. ב־23 בפברואר, אם אני זוכר נכון היו שני מתים באיטליה וחולים בודדים בבריטניה. כתבתי טור שהקורונה עומדת להיות האירוע העולמי הכי משמעותי בשנים האחרונות. לחלק מהאנשים זה נראה אז מוזר, היו מי שטענו שזה בכלל אירוע סיני וזהו. אבל כשהתמונות מסין המשיכו להגיע וראית מה קורה שם, אפשר היה להעריך שיש פה אירוע חריג עם פוטנציאל עולמי. אחר כך בעיקר ראיתי את ההתנהלות ההזויה בבריטניה אל מול ההתפשטות באירופה, ש־70 אלף איש הלכו לצפות במרוץ סוסים בזמן שהיבשת כבר נסגרת. התחלתי לכתוב על זה, ומשם – בעיקר בגלל סקרנות ועניין אישי – הרחבתי וכתבתי על מגוון רחב יותר של נושאים. ברגע שצללתי לחומר נוצרו קשרים שמהם הגיעו סיפורים גם על דברים שקורים בארץ, כמו פרסומים על מחסור בציוד מגן לרופאים, או ציוד מגן שתקוע בסין. גם היום, ככל שאני מתעמק בנושא יותר הוא מרתק אותי יותר, לא שובע ממנו. נשאבתי".

גם מואב ורדי, ראש תחום החוץ ב'כאן', הבין במהרה שהסיפור הזה מתגלגל לפתחו. "זה התחיל מתוקף התפקיד, כי בשלבים הראשונים הקורונה הייתה יותר עניין של חדשות חוץ", הוא נזכר, "וזה המשיך בזה שמאוד סיקרן אותי איך זה פועל, איך פועל הדבר הזה שמשנה לנו את החיים. זאת אומרת, גם איך הוא פועל במובן הכי מדעי – ביולוגי־וירולוגי של העניין. מה צריך להבין. איך הווירוס מזיק ואיך הוא מתפתח ולמה הוא עובר כל כך בקלות מאדם לאדם. למה הוא הורג וכמה הוא הורג. זה דבר אחד. דבר שני, אני חושב שזה מסוג המקרים הבודדים שיש בהם רלוונטיות לאיך מקומות אחרים מתנהגים. יש הרבה השוואות איך ישראל מול ה־OECD בעניין של פנסיות, דיור, עלות מחיה, תאונות דרכים ועוד. פה זה הפך להיות כלי מאוד רלוונטי, להבין מה אנחנו צריכים לעשות או מה אנחנו לא צריכים לעשות. מעבר לזה, אני חושב שנמשכתי לנושא מעבר להגדרות התפקיד".

אצל רוני לינדר, כתבת הבריאות של 'הארץ', העיסוק המעמיק בקורונה היה טבעי יותר מזה של העיתונאים האחרים. היא גם מציינת את פברואר כחודש ששינה את העיתונות. "השבוע הזה שבו כל בוקר נפתח עם דיווח על עוד עשרות נדבקים על 'ספינת הקורונה' ביפן, בשילוב עם העובדה שזו הייתה ספינה שהיו עליה אזרחים מכל העולם כולל ישראלים – היה גם דרמה בינלאומית וגם המחשה מדהימה לעד כמה המחלה החדשה והלא מוכרת הזאת מידבקת. אני זוכרת שבאותם ימים הייתי ממש צמודה לאתר של CNN ומרפרשת אותו שוב ושוב, ובכל דקה עלו עוד ועוד עדכונים על הספינה ועל ההתפשטות של הקורונה לכל מיני מדינות וטריטוריות בעולם. זה היה זמן לא רב לפני שהשמיים בישראל התחילו להיסגר בהדרגה ולפני הבחירות פה – אירועים שהעצימו מאוד את הדרמה. באותה תקופה העולם שלי, שעד אז היה מורכב מאינספור נושאי סיקור, התחיל להצטמצם לקורונה. מאז אני כותבת כמעט רק על המגפה".

"זה אירוע מאוד חריג", מסכמת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרת תקשורת במכון הישראלי לדמוקרטיה. "האירועים הגדולים בישראל בעבר היו ביטחוניים, ובאלה אנחנו מאוד מיומנים, אין לנו הרבה מה ללמוד. מה שקרה עם הקורונה הוא הבינלאומיות שלה והיכולת להסתכל מה אחרים עושים בסיטואציה מאוד דומה לשלנו. לקרוא ספרות מאוד רלוונטית, ובעצם להציג מראה בפני מקבלי ההחלטות שמבוססת על ידע הרבה יותר רחב. זה איפשר לעיתונאים שהם לא עיתונאי הביטחון לקבל מקום של בכורה. עיתונאים שהסכימו לשבת וללמוד ולקבל מסגרת והקשר, וכל הזמן לקרוא. זה איפשר לתווך את זה, פחות לציבור לדעתי, אלא דווקא למקבלי ההחלטות. וזה הפך את העבודה שלהם לבעלת ערך. אנחנו יודעים שבתקשורת בישראל יש המון חוסר מומחיות, יש המון שרלטנות. פה יש חבורה של אנשים שישבה וקראה וזה משתקף בעבודה העיתונאית וגם ברשתות החברתיות. זה דבר חריג שאנחנו עוד לא מבינים את עומק התרומה שלו לתהליך קבלת ההחלטות. הם מובילי ידע, לא מובילי דעה".

ווהאן, סין, בתחילת המגפה // צילום: STR, AFP via Getty Images IL

ווהאן, סין, בתחילת המגפה // צילום: STR, AFP via Getty Images IL

לימודי וירולוגיה וביוב

הנגיף והשפעותיו מאכלים את זמנם של "עיתונאי הקורונה" בשיטתיות ובמהירות. להערכתם, בין 80 ל־100 אחוזים משגרת יומם המקצועית. לא מדובר רק בדיווחים, אלא בזמן רב שמוקדש לקריאה מעמיקה בכתבי עת מחו"ל ומאמרים שמתפרסמים בקצב מבהיל, שיחות טלפון ממושכות עם אנשי מקצוע, וירולוגים, אפידמיולוגים, כלכלנים וכל מי שמסוגל להעשיר את תמונת המצב המתגבשת שלהם. ים של אינפורמציה וזמן לא מבוטל בהדיפת דיסאינפורמציה. אף אחד מהם לא אומר בקול את המילה "שליחות", כולם ללא יוצא מן הכלל משבחים את המערכות שלהם על ההתגייסות של כל העיתונאים לצידם, אבל אין ספק שיש כאן מאמץ אדיר שלהם לנסות להנגיש את המידע לצרכן התקשורת. והצרכן, כך מתברר לפי טבלאות הרייטינג והכניסות לאתרים, מעוניין.

"לתחושתי קורה כאן משהו מעניין, וקח בחשבון שאני גר בחו"ל, אז הפידבק שאני מקבל הוא קצת אחר משל הקולגות שלי בארץ", אומר שמחיוף. "מצד אחד אני מקבל כל היום טלפונים והודעות מאנשים שמבקשים מידע ושואלים שאלות. כתבתי מאמרים של 2,000 מילה כל אחד, בנושאים כמו איך משפיעה הקורונה על צעירים, המדע שמאחורי המסכות, ואפילו איך הביוב יכול לשנות את המאבק במחלה. כל מאמר כזה מקבל 100 אלף צפיות לפחות. זה לא מפסיק להפתיע אותי. אנשים צמאים למידע מאנשי תקשורת, גם מידע מורכב ומעמיק. איך כתב לי איזה ביולוג לאחרונה, 'בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי מאמין שנראה באתר חדשות מרכזי מאמר שלם, בכותרת ראשית, על האופן שבו עובדת מערכת החיסון'. זה מדהים אותי שהרבה אנשים באים לכלי תקשורת כדי לקבל מידע כזה".

"אם תראה את האקסל שלי, זה נראה כמו מחברת של סטודנט לחשבון דיפרנציאלי", צוחק ורדי. "בסוף יש שתי רגליים לעשייה העיתונאית בתקופת הקורונה. האחת היא הרגל הקלאסית של להביא מידע – מה דובר בישיבת הקבינט, מה הולכים להחליט שם וכן הלאה. הרגל השנייה שנמצאת פה והיא מאוד־מאוד חשובה, זו היכולת לתווך לצופים ולמאזינים בעצם את מנגנון הפעולה של הקורונה ואת מנגנון ההתפשטות שלה, ולפיכך איפה אנחנו עומדים היום. כל ההחלטות של מתי לצאת להסגר הן נגזרת של כל הטבלאות והמספרים הללו. מה התפקיד שלנו כעיתונאים? אנחנו לא מחנכים, מקסימום מביאים מידע, ובעקבות המידע האזרחים יקבלו החלטות על חייהם".

"הגישה שהתפתחה הייתה תוך כדי תנועה", משחזר הראל. "אני לא מחלק עצות לגבי איזה בדיקות צריך לקבל ולא מביע את דעתי על מהימנותם של אמצעים מדעיים או דברים כאלה. המטרה היא להגיש תמונה כוללת, שהמשמעות שלה היא שירות די חיוני לקורא בהיבט של מצבנו במערכה מול הקורונה ביום נתון. לא צריך פילטר צבאי על כל דבר. אני למשל לא כתבתי שלט: תנו לצה"ל לנהל את זה, תנו לצה"ל להוביל את זה. לא חשבתי שזה העניין. אבל בגדול זה היה הכיוון, לתת תמונה. אחרי כמה חודשים אני מבין בזה קצת יותר. אני מאוד נזהר מלחלק עצות ולומר: אלה ארבעת הדברים שצריך לעשות כדי להוציא את ישראל מהקורונה".

מואב ורדי, נדב איל, אלעד שמחיוף, קרן מרציאנו, רוני לינדר, עמוס הראל

מואב ורדי, נדב איל, אלעד שמחיוף,
קרן מרציאנו, רוני לינדר, עמוס הראל
צילומים: מגד גוזני, תומר אפלבאום, 'הארץ', יח"צ, פרטי

דרוש: עורך מדעי

ובכל זאת, אם נדמה שבגל הראשון העיתונות הישראלית הפתיעה לטובה עם עלייתם של "עיתונאי הקורונה", עם הגל השני נראה שחלה נסיגה – שלא נאמר כניעה – לגל הפופוליסטי. עיתונאי הקורונה עדיין בולטים, אבל הם לא לבד. הפופוליסטים, ואיתם גם מכחישי הקורונה, תפסו מקום משמעותי יותר בנוף התקשורתי.

"אני חושש שזה קרב אבוד מראש", אומר שמחיוף כשאני מזכיר לו את העימות שלו מול פרופ' יורם לס, שזכה לתהודה רבה. "הפופוליסט לעולם לא יודה בטעות, זה מה שהופך אותו לפופוליסט. הנצמד לעובדות תמיד יבחן את עצמו ויפקפק בעצמו. באופן כללי, ובטח בנושא כל כך מורכב ורגיש, אני מעדיף 'להפסיד' אבל לדעת שהייתי זהיר ומדויק מאשר 'לנצח' ולזרוק סיסמאות".

נתניהו ובר סימן טוב במסיבת עיתונאים

נתניהו ובר סימן טוב במסיבת עיתונאים

כשאני שואל את לינדר על ההצלחות והכישלונות של התקשורת הישראלית, היא מצביעה על לא מעט מהראשונות: "העיתונות ידעה לזהות ולהצביע בזמן אמת על כשלים ובעיות בהתמודדות עם המגפה, להשמיע את הקולות האלה וגם להביא לשינויים. החל ממחסור בציוד מיגון לצוותים רפואיים, בעיית הבדיקות שהעסיקה אותנו לאורך זמן רב, החקירות האפידמיולוגיות, ביקורת על אופן קבלת ההחלטות, על היעדר שקיפות וקריטריונים ברורים, על היעדר דוגמה אישית מההנהגה, על יציאה בהולה מדי מהסגר, על התנהלות כלכלית בעייתית, על זגזוגים בהחלטות, על בעיות והפרת זכויות אדם באופן הפעלת איכוני השב"כ. היו הרבה פעמים שהעיתונות הצליחה לשנות החלטות או לזרז תהליכים, וגם להביא קולות שלא היו מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. במשך תקופה ארוכה במהלך המגפה – בעיקר בזמן ממשלת המעבר ואחרי הבחירות – העיתונות הייתה זו שפיקחה על קבלת ההחלטות וביצוען דה־פקטו".

בתחום הכישלונות מצביעה לינדר על "שיימינג" למגזרים שלמים כמו החרדים, הערבים, עובדים זרים, וגם על שירות אינטרסים של דוברים: "ציטוט כזה שמגיע בלי כל רמז לגבי הזהות או האינטרס של הדובר – לא מוסיף מידע מספיק איכותי לצופים/ קוראים, ומניסיוני הרבה פעמים עומדים מאחורי הציטוטים הללו הרבה עניינים אישיים, אגו וסגירת חשבונות, ולא ביקורת עניינית".

נדב איל מצביע על עוד נקודה מעניינת: "אנחנו נמצאים בעצם בתוך אירוע מדעי, ובסופו של דבר העיתונות הישראלית היא גוף עני ומאוד מאותגר. אין פה עורך מדעי בעיתונות ישראלית, כמו ב'ניו יורק טיימס'. אין מישהו שבא ואומר: 'אני מדען, אני מבין את השיטה המדעית ואני אומר לכם שזה שטויות'. יש דברים שאפשר להתווכח עליהם. על כמה זמן צריך הסגר. אפשר להתווכח אם הטקטיקה של סגר היא טובה או לא טובה. ויכוח לגיטימי. גם מבחינה מדעית, דרך אגב, אבל אי אפשר להגיד אחרי חודש או חודשיים של מגפה ששיעורי התמותה זהים ולכן המסקנה היא שבעצם המגפה לא הרגה אף אחד. למה? כי אתה יכול להסתכל על נתונים של תאונות דרכים ולקחת את תמונת הסטילס רגע לפני שהאוטו פוגע באוטו השני ולהגיד: הנה, הוא לא פגע".

קרן מרציאנו מסכמת את האופן שבו היא רואה את התקשורת בין הגל הראשון לשני, ומזכירה עד כמה בניגוד לעבר אנחנו לא באמת יודעים מה קורה ומה יהיה. "אני חושבת שהתקשורת הישראלית בגל הראשון הייתה במידה רבה מראה של מקבלי ההחלטות, כלומר זה היה שלב שבו גם אנחנו וגם מקבלי ההחלטות היינו בערפל. אני זוכרת את עצמי מדברת עם ראש הממשלה, עם בר סימן טוב, עם כחלון, עם כל צמרת המדינה, עם צמרת משרדי הבריאות והאוצר, ואתה מגיע לאירוע שאין לך בו תורת לחימה. זה היה תהליך קבוע של למידה של אירוע, שלא היית בו אף פעם לפני, ואתה צריך לנסות להבין אותו. חוץ מלדווח גם מאוד קשה באותה נקודת זמן להבין מה נכון ומה לא נכון. כי אין לך פה מישהו שעשה את זה טוב יותר ממך, שממנו אני צריך ללמוד איך אפשר לעשות את זה טוב יותר. האם יש מישהו שלא עשה סגר ואני יכול להעיד שהוא הצליח להוריד את שיעורי התחלואה בלי לגרום לנפילה כלכלית כל כך רחבה? לא היה אף מקום כזה בנקודת הזמן הזאת, ואגב לטעמי גם אין עכשיו.

"כשנגמר הגל הראשון חשבתי שאיכשהו נצליח לייצר פה מצב של מציאות סבירה וכל הזמן המבט היה קדימה, כשברור שצריך לאגור כוחות ולהתכונן לקראת מה שיקרה בחורף, ופתאום הגל השני מצא אותנו שוב באותו אירוע. בגל השני אתה יכול לאפשר לעצמך להיות הרבה יותר ביקורתי. הסיקור שלי בגל השני הוא יותר ביקורתי מבראשון, כי יש לנו עכשיו את התקדים, כי ראינו איך זה קרה אז, ראינו מה היה צריך לעשות אחרת, מה אפשר היה לעשות אחרת, גם בהיבט של השגרה וגם בהיבט של שרשראות ההדבקה והבדיקות וכל המערך הזה שלא הוקם". 

החיים עצמם

כאמור, הסיפור הגדול של "סיקור הקורונה" – הוא שלא היה כדבר הזה, לא מבחינת אופי הסיקור ולא באופן שבו הוא משפיע על החיים המקצועיים והאישיים של העיתונאים.

עמוס הראל, כזכור פרשן צבאי, משווה בכל זאת את המשבר הזה לאירועים ביטחוניים גדולים. "אני קם כל בוקר ושואל את עצמי מתי זה נגמר. אני לא אומר שמלחמות זה עדיף על הקורונה. זה האויב הבלתי נראה. אתה לא יודע בדיוק איך לאכול אותו. זה לא שלא הייתי לחוץ ב'צוק איתן' ואפילו אצלנו היו אזעקות. דאגתי לבנים של חברים שהיו בפנים, בעזה. ובוודאי הייתי לחוץ במלחמת לבנון השנייה. עכשיו הקורונה מזכירה לי קצת את האינתיפאדה השנייה. כאילו, משהו ארוך".

שאתה לא יודע מתי הוא ייגמר.

"כן, משפיע לך על החיים. פוגע לך בשגרת החיים לאורך זמן – לצאת למסעדה, לעלות על אוטובוס, לשלוח את הילדים באוטו. ישבנו בבית קפה בחוץ, ופתאום קלטנו שהמבטים החשדניים שאנחנו תוקעים בשולחנות האחרים זה מה שפעם היית מסתכל וחושד במחבלים. אנחנו עוד עם טראומות מהסיפור של האינתיפאדה. יש פה קווי דמיון כלשהם".

"כולנו למדנו תוך כדי אירוע שלא היינו בו קודם – לא מבחינה בריאותית ולא כלכלית", אומרת מרציאנו. "אגב, גם לא מבחינה אישית. כשאתה מסקר פה אירוע שדומה במובן מסוים למה שעוברים כתבים צבאיים שנמצאים בלב השטח, כתבי דרום וכתבי צפון, אתה נמצא באולפן עם אנשים ואתה לא יודע מי מדביק, אתה נמצא לפעמים בסביבה שהיא יותר צפופה ואתה לא יודע מי מדביק, אתה נמצא עם השפעה מאוד גדולה של הבית, עם ילדים שנשארים בבית, נגיד אני עם ארבעה ילדים קטנים בבית ואני צריכה להיות בלופ אינסופי באולפן. זה גם מסוג הדברים שלא הכרתי קודם".

מואב ורדי נותן גם הוא סימנים בשוני. "אני חושב שיש תחומים או תקופות שבהם אם יש לך שניים־שלושה סקופים – אתה מייצר שינוי, אתה מייצר סדר יום תקשורתי מסוים. פה זה הרבה יותר סיזיפי. פה זו ריצה למרחקים ארוכים, בדיוק כמו שההתמודדות של העולם עם הקורונה זו ריצה למרחקים ארוכים. גם מבחינה תקשורתית זה אתגר קשה מאוד, כי אתה צריך לשמור על רמת בקיאות, על יכולת בעצם לנתח ולהביא לצופים תמונת מצב שרלוונטית לאותה נקודת זמן, שזה מסע ארוך שלא נגמר. העובדה שהיית חד במארס לא תעזור לך, כי הקורונה תהיה פה גם במארס הבא, וצריך כל הזמן למצוא את הדרך שבה תיתן לצופים שלך מידע רלוונטי שיתרום להם להבנת המציאות ולגיבוש תפיסתם. במובן הזה זה לא קל, אם כי מאוד מתגמל מבחינת סיפוק".

 

ביבי, הווירוס ואנחנו | כך זלגה ה"פוזיציה" גם לוויכוחי הקורונה

כמו בכל משבר במדינה, לא פעם זה נגמר בשאלה "כן ביבי – לא ביבי". אמור לי מי אתה, ואומר לך מה הפוזיציה שלך. אם בגל הראשון נתניהו היה "אול אין" בתוך המשבר, בעיצומו של הגל השני טוענים חלק מהעיתונאים שהקשב נדד למחוזות אחרים, ולא רק שלו.

"ניסיתי ואני חושבת שהצלחתי לשים בצד את הדעות האישיות שלי ולבחון את נתניהו לפי תפקודו", אומרת רוני לינדר. "בגל הראשון אמנם הייתה לי ביקורת על דברים מסוימים שעשה, למשל ליל הסדר עם בנו: אירוע שנחרת חזק בתודעה הקולקטיבית – כמו גם ליל הסדר אצל הנשיא ריבלין – כסטירת לחי איומה. הטפיחות העצמיות המוגזמות על השכם, שילוב של פוליטיקה בתדריכים העיתונאיים וגם קיומם בלי יכולת לשאול שאלות. אבל חשבתי שהוא מתפקד בצורה טובה בסך הכל ושהוא באמת קולט את גודל האירוע.

"מאז סיום הגל הראשון אני חושבת שהתפקוד שלו הידרדר מאוד, עבר להתעסק בנושאים הרבה פחות בוערים כמו סיפוח, מאבקים פוליטיים וענייניו האישיים, איפשר פתיחה מהירה מדי ולא מבוקרת של הסגר ולא השכיל לייצר תוכנית כלכלית שתחזיק אנשים עם ראש מעל המים. כרגע מצב אמון הציבור בו ובממשלה הדו־ראשית והמסוכסכת שבראשה הוא עומד כל כך ירוד, עד שאני חושבת שגם אם ירצה להטיל סגר נוסף או אפילו לנקוט הגבלות משמעותיות, הוא ימצא ציבור שמסרב לקבל את זה".

"אני חושב שיש מעגלים שלמים בתוך המציאות הישראלית שתפסו פוזיציה מאוד־מאוד מהר בגלל שביבי הוא ראש הממשלה", אומר נדב איל. "בדיוק כמו שקרה דבר הפוך בארה"ב. אני חושב שזו פוזיציה הרסנית. בנט למשל תפס פוזיציה שהיא פוזיציה מקצועית. היו דברים שהוא טעה בהם לדעתי והיו דברים שהוא צדק בהם לדעתי, אבל הוא טבע פוזיציה של 'אני לומד את הנושא, אני משתלט על העניין'. אף אחד במרכז־שמאל הישראלי לא תפס את הפוזיציה הזאת. פשוט אף אחד – לא בני גנץ ולא יאיר לפיד ולא בוגי. היחיד שאולי באיזשהו שלב התקרב לזה היה עפר שלח, אבל גם לא. אף אחד לא אמר: אני ד"ר קורונה. בנט הוא ד"ר קורונה. אבל אף אחד במרכז־שמאל הישראלי, גם לא במרצ. הם פשוט לא מתעסקים בזה. זה לא מעניין אותם? הם לא מבינים שזה חלק מהעבודה שם? מה הם עושים? הם מחכים שזה יעבור וכולם ידברו על סיפוח? ברצינות.

"אני יכול להבין, אנשים לא סומכים על הממשלה הזאת, הם לא סומכים על ראש הממשלה הזה ואפשר להבין למה. אז חוסר האמון הזה מיתרגם גם לחוסר אמון שקשור למגפה, ואגב זה דבר מאוד מסוכן. כי אתה צריך אמון בזמן מגפה. אתה צריך שאנשים יחשבו שמה שאתה עושה הוא אמין.

"עכשיו נתניהו תרם לחוסר האמון הזה. כי אם הוא עושה מסיבות עיתונאים על מגפה, ובאותה הזדמנות, בסוף כל מסיבת עיתונאים יש לו אג'נדה פוליטית של להקים ממשלה – אז מי יאמין לו שזה לא פוליטי? הוא גם החליט שהוא מוביל בתור פוליטיקאי את העצות המקצועיות למגפה והוא מנהל את האירוע, במקום למנות, כמו בכל מדינה אחרת בעולם, איזה אפידמיולוג ראשי שינהל את האירוע – אז מי יאמין לו? החשד הבסיסי של השמאל הישראלי באמת מבוסס על ההיסטוריה של ביבי, ויחד נוצר אי־אמון מאוד מרחיק לכת בציבור הישראלי, שהוא בעיניי מאוד מסוכן".

"אני לא יודע אם נתניהו בכוונת מכוון או בגלל אופיו היה מאוד־מאוד אלרמיסטי בהתחלה", אומר עמוס הראל. "הוא המשיך להשתמש בזה כדי לתמרן את גנץ לזחילה הזאת לתוך הממשלה. אני חושב שזה השפיע. אני לא יודע איך לקרוא לזה, הסוג של שאננות שחווינו קשור בזה ש־א': הוא השיג את מטרתו הפוליטית. ב': הוא טרוד בענייניו המשפטיים. ג': הוא בבעיה אסטרטגית – אי אפשר לעצור את המשק בנסיבות שנוצרו. נראה שאתה לא יכול להכניס את כולם לסגר בלי לרתק את הכלכלה לחלוטין. אני חושב שהשיקולים האלה מאוד־מאוד נכנסים. אני חושב שזה מעלה סימן שאלה שהיריבים שלו הצביעו עליו כל הזמן, שאי אפשר לנהל את המדינה בתקופת משבר כשרודפים אחריך עם שלושה כתבי אישום. זה מאוד משפיע".

קרן מרציאנו תולה את האשם בין השאר בממשלה המסורבלת שהוקמה. "אין ספק שהמציאות הפוליטית בכל אופן קבלת ההחלטות הייתה אחרת מאשר בגל הראשון, כי בגל הראשון כדי לקבל החלטה על סגירה משמעותית היית צריך רק קו טלפון שמצד אחד שלו נמצא נתניהו ומהצד השני שלו נמצא ברסי. אחר כך הייתה פה ושם ההשפעה של אנשי האוצר, אבל בסוף־בסוף זה היה הציר המרכזי. ופה, בשביל לקבל כל החלטה אתה צריך קבינט של 15–16 שרים, לפני שרוצים לפרסם את ההחלטה, ואז אתה גם מגיע לכנסת והורסים לך את ההחלטה. נכון שנתניהו גם במידה רבה היה בסוג של אופוריה או סוג של הוריד את הרגל מהגז, וכשהוא ניסה להחזיר אותה, זה כבר הרבה יותר קשה. אפשר גם להגיד באופן ביקורתי שנתניהו מצא זמן להתעסק הרבה בפוליטיקה ובהרבה דברים שלציבור נראו תלושים ומנותקים, כמו ההוצאות שלו ועוד דברים מהסוג הזה. זה גם משדר שהכל בסדר והכל מאחורינו ויאללה, אפשר להוריד את המסכה ואפשר להתפרק".

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook