הכל מטומטם. יותר מטומטם מהימים שבהם ציירנו על קירות המערה. אז, לפחות, היה גבול לטמטום שאפשר להנחיל בציורי ציפורים, ביזונים וכפות ידיים. והיום – אוסנת מארק, מירי רגב, דוד אמסלם. למרבה המזל, לאחרונה, במצוות המלך, המעטנו לשמוע אותם. אז יהיה טוב? יהיה טוב? כן? לא בטוח. כי בזמן שהליצן לא נהיה למלך, המלך נהיה ליצן. במקום לדבר, הוא פולט "נה נה נה נה". והמראיינת הבכירה מולו תצחק במבוכה. וכשיראה כי טוב, הוא יחזור על ה"נה נה נה" כמו קאץ' פרייז בסיטקום אמריקאי, כמו שלימד אותו פעם ארתור פינקלשטיין המנוח. כך ממוסגרת דקת הזהב העונתית של ביבי לבחירות מרס 2021. בכל קמפיין יש לו רגע שנחקק לטוב או לרע: מזהיר מפני הערבים הנוהרים לקלפיות, מיתמם ("מה?! מה פתאום!") אצל קרן מרציאנו, מפציע על מסך ענק מעל בוז'י הקטן והלחוץ שמבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת. ליתר ביטחון, הוא מפזר מסביב עוד משפטי מחץ שירוצו בצורת ממים או סטיקרים: לא רוטציה ולא מוטציה, ממשלת ימין על מלא, ושוב, כמובן, נה נה נה נה.

עם כל הכבוד למארקיות, לרגביות ולאמסלמים, נדמה כי הפעם היוצר נתניהו קם על גלמיו. ומכיוון שכך, ומכיוון ששאר הפוליטיקאים אומרים כלום ושום דבר, ומכיוון שהתרגלנו להבטחות בחירות ריקות או שקריות, לא נותר לנו אלא להסתפק בשאלות של המרואיינים והמראיינות. התשובות לא באמת מעניינות, ולכן מדי פעם נחליף אותן בביטוי החדש "נה נה נה נה נה".

1. מראיינת: יונית לוי – מרואיין: בנימין נתניהו (המהדורה המרכזית, 15.2.21)

מצד אחד, לוי יורה את השאלות המתבקשות: למה אתה צריך לדבר עם אחיין של רב, למה לקח לך שנה לסגור את נתב"ג, האם תאפשר לבנט להיות ראשון ברוטציה, איך אתה מתמודד עם זה שגדעון סער ימני ממך, מה אתה אומר לילד חילוני שרואה תלמודי תורה פתוחים, למה לא הפכת את דובאי לאדומה בזמן, למה דיברת עם עד התביעה מילצ'ן, למה ביידן לא מתקשר אליך, האם תתמודד לנשיאות, האם בן גביר יהיה שר, למה אתה לא מצליח להשתלט על בנך יאיר.

מצד שני, נתניהו מדלג מעל השאלות בקלילות מבלי שיקבל התנגדות רצינית. שיא הצלחתה של לוי היה מלחמת גרסאות בינה ובין רה"מ, בעיקר תקציב המדינה וסגירת השמיים, מה שמוביל ל"נה נה נה נה נה" שלו, מצב כפית שלה ופגיעה אוטו־אימונית בניסיון להוות סכר עיתונאי משמעותי מול תעמולת החיסונים ותעשיית השקרים.

2. מראיינת: רינה מצליח – מרואיין: משה גפני (פגוש את העיתונות, 20.2.21)

ברוכים הבאים למהלך הטקטי של רינה מצליח. "לא כתבתי אף שאלה", היא מראה לגפני (יהדות התורה) דף ריק, ומציעה: "בוא נעשה שיחה מלב אל לב", ומדגישה: "אני שואלת אותך באמת, לא כריאיון" ומחדדת: "כרינה את גפני". אבל בחידוד האחרון היא שוברת את הקונסטרוקציה. שם פרטי (רינה) אינו שקול לשם משפחה (גפני). משפחה נושאת על גבה מטען כבד. משפחה היא מיקרוקוסמוס של קהילה. קהילה (על אחת כמה וכמה במגזר החרדי) מצפה מהיושב באולפן החילוני להיות הקול שלה.

בתור "גפני" אתה לא יכול לדבר מול מצלמות מלב אל לב עם איזו (אישה פרטית בשם) רינה. וכשרינה (הפרטית) מנסה להבין באמת, מלב אל לב, מה צריך לעשות כדי שחרדים וחילונים יוכלו לחיות ביחד בלי לשנוא אחד את השני, היא לא יכולה לצפות מגפני (המשפחתי והקהילתי) שישיב לה מלב אל לב. ולכן תידרדר השיחה, כתמיד, לשאלות הרגילות, הריקות, הממסגרות והמפלגות על יחסי חרדים־חילונים: העדפת הוראת הרב על פני החוק, הצעירים שקוראים לשוטרים "נאצים", גוש ביבי־חרדים. "אני לא רוצה לעשות שיחה של התקפות", אומרת מצליח, אבל מראש לא מאפשרת אחרת.

3. מראיין: אמנון אברמוביץ' – מרואיין: בני גנץ (אולפן שישי, 19.2.21)

בדרך כלל לא נזקק אמנון אברמוביץ' לאדם נוסף על מנת להגיש לשולחן מנה עסיסית. אברמוביץ' לא משחק פינג פונג, הוא משחק סקווש. תנו לו קיר ומחבט, והכדור כבר יחזור לבד בעקיצות, חידודים ומעשיות. אבל מהיום והלאה הבו לו את גנץ, הסייד קיק האולטימטיבי, החליפי הנצחי, האיש החבוט שבקיר. "אתה כועס עליי", קובע אברמוביץ'. "מאוד כועס עליך, מאוד כועס", משיב גנץ, נטול הומור ופאסון. במהלך הריאיון גנץ יוכיח שוב ושוב למה הוא לא בתחום הנכון ולמה הגיע לאן שהגיע והגענו לאן שהגענו.

"תגיד לי", פונה אליו אמנון באברמוביצ'יות שוטפת, "מה בשם אלוהים חשבת? שנתניהו בגיל 71 ישתנה? שהבעיות האישיות־משפחתיות־משפטיות שלו בצד והמדינה קדימה?". וגנץ מנסה להשיב, אבל כל מה שאפשר לשמוע ממנו זה "גה גה גה גה גה", שזה בדיוק כמו "נה נה נה נה נה", רק של אנשים חליפיים.

4. מראיינים: אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' – מרואיינת: מרב מיכאלי (אופירה וברקוביץ', 19.2.21)

אחרי הליטופים מגיעות השאלות הקשות, או כמו שאומר ברקו: "קודם הייתה עלייה, עכשיו קוץ בה, נתחיל עם הקוצים". הטון הבומבסטי של אסייג מתגבש לכדי נזיפה ארוכה: "כהורה, לא יכולתי לשמוע את המילים הקשות שלה (אבתיסאם מראענה) נגד חיילי צה"ל בזמן צפירה ביום הזיכרון. איך את, מרב מיכאלי, האישה שהערכים עומדים לפנייך, לא יצאת ואמרת לה 'במפלגה שלי את לא תהיי, גברתי'?". מיכאלי מנסה לענות, אך נקטעת מיד. ומאותו הרגע שמורה הבמה בעיקר לצעקות האיש שמשקף יותר מכל אחד אחר את מה שחושב הצופה הממוצע על כל דבר כמעט.

וכה אמר ברקו: "אחת שאומרת דברים כאלה – אין דרך חזרה (x2). לא, לא, לא על דבר כזה, מרב. מרב, לא על דבר כזה. אני אגיד לך למה. את צריכה להבין, מרב (x3). מרב, את צריכה להבין. במדינת ישראל יש שני דברים שאין עליהם חזור: אחד זה השואה, ואחד זה השכול של חיילי צה"ל. ברגע שמישהו אומר משהו או נגד השואה או נגד השכול – שום סליחה פה לא תעזור. אומר לך את האמת. לא יעזור. אי אפשר לחזור. אי אפשר. אנחנו לא סולחים לה. אזרחי ישראל לא סולחים לה. לא סולחים לה (x2). יש דברים שלא סולחים. לא זה. לא. אי אפשר להגיד דברים חמורים ולבקש סליחה ולשכוח את הדברים. זה לא עובד ככה (x2). היא שמה פס על הצפירה. נגמר (x2). אחד ששם פס על הצפירה, מקומו לא בינינו. מצטער מאוד, מרב. אני חושב שאת עושה טעות. מרב, היא לא יכולה להיות במפלגה שלך (x3). היא אנטי־ציונית. אחת שלא עומדת בצפירה היא אנטי־ציונית. מרב, מטריד אותי שאת לא מבינה את זה. לא, את לא מבינה את זה, מרב. אנחנו אמרנו את דעתנו. אי אפשר לבקש סליחה. אי אפשר. אי אפשר על דבר כזה. אי אפשר. זה כמו מכחישי שואה. לא נסלח להם לעולם. אחד שמכחיש שואה, לא נסלח לו לעולם. היא לא עמדה בצפירה (x2). כשאתה חוצה קו אדום זה נגמר. הדין הוא לכולם (x2). גם החרדים שלא עומדים בצפירה, הם לא שייכים לנו. הם לא מייצגים אותנו. מי שלא עומד בצפירה הוא לא שייך לי. הוא לא יהודי, הוא לא ישראלי, אם הוא לא עומד בצפירה. לא רוצה לחיות עם כאלה, לא רוצה לחיות עם אנשים שלא מכבדים את הישראליות ואת היהדות. את, בתור מפלגה ציונית, אני מבקש ממך שהיא לא תהיה במפלגה שלך".

בשלב מסוים אפשר לשמוע ברקע גם את מיכאלי: "אני יכולה לענות לכם או שאתם רק צועקים עליי? (x3)". היא אפילו מתחילה לומר משהו מכיל, בעל ערך אנושי ודמוקרטי, אבל באוזניהם המשותפות של ברקו ועם ישראל זה נשמע קצת שונה: "נה נה נה נה נה".

5. מראיין: בנימין נתניהו – מרואיינת: יונית לוי (המהדורה המרכזית, 15.2.21)

והזוכה בפרס המראיין הטוב ביותר הוא… היא… הם… בנימין נתניהו. כאשר שואלת אותו לוי על הציוצים המטונפים של בנו, בוקעת מתוך רה"מ דמות אב אימתנית וקשוחה בשם אבו־יאיר. חיתוך הדיבור נדרך, מתקשה לכדי אגרוף ומתחדד. זה הטון של האיומים, של ההתנהלות המאפיוזית לכאורה. התגובה של לוי, בהתאם, תישמע כמעט מפוחדת.

– יש לך ילדים?
– בהחלט.
– באיזה גיל?
– עד גיל שבע.
– ואת שולטת בהם?
– בינתיים.

כמה דקות מאוחר יותר, כשישאל עוד שאלה ישירה וחדה, התגובה הפעם תהיה מבוהלת לחלוטין, מעין אינסטינקט של חיה פצועה שלמדה להכיר את תנועת המכה.

– את מכירה מישהו מעל גיל 50 שלא התחסן?
– לא!

–

• המדריך לאיתור ביקורת חברתית בדרמה האסקפיסטית // הטור של פיני אסקל
• האורך כן קובע // הטור של פיני אסקל
• טיק תקשורת // הטור של שי גולדן