אם אתם מנויים על נטפליקס, אתם כבר מכירים מקרוב את אותם "אחוזי התאמה". כל כותר שמוצג לפניכם בא עם היומרה המדודה באחוזים לקלוע לטעמכם. כך, אולי הופיעה לכם בהיצע – עם התאמה של 95% לטעמכם האישי, נניח – הסדרה 'Sugar Rush'. שעשועון אפייה, שבו קונדיטורים מתחרים זה בזה בהכנת עוגות צבעוניות וקאפקייקס חמדמדים. אם אלה האחוזים, סימן שבזמן שטענתם בפייסבוק ובשיחות פינת הקפה בעבודה שאתם צופים ב'מניאק' החדשנית או ב'10%' הצרפתית, בעצם השחַתֶּם את זמנכם לריק בצפייה רצופה בכל פרקי השעשועון הקודם של אותם מפיקים, 'Nailed It', שבו חובבנים מנסים לשחזר עוגות מרהיבות של קונדיטורים מקצועיים. כן, נטפליקס עוקבת אחריכם. אם זה מנחם, האהבה שלכם לצפייה בהכנת עוגות היא נפוצה. צרת רבים, אם תרצו. המידע הזה על הרגלי הצפייה שלכם הוא מהסיבות שנטפליקס עסוקים בלפתח כעת לא רק תכנים של טלוויזיה איכותית, אלא גם ז'אנרים הנחשבים ל"נחותים" יותר, כמו ריאליטי ושעשועונים.
אך כדי ששירות הסטרימינג יציע תכנים איכותיים, צריך לצפות קודם בכמה מהסדרות הטובות ביותר שלהם. האלגוריתם של נטפליקס מתיימר לעבוד באופן כזה שהוא מזהה את הסדרות שהצופים ראו ומציע להם משהו דומה (החשדנים, או שמא למודי הניסיון, חושבים שהוא מציע את הסדרות המקוריות שלו באחוזים גבוהים בעצם לכולם); וכדי שההצעות יהיו טובות, כדאי לצפות בדברים טובים ולהיזהר מהגרועים (אבל מי שאוהבים שחזורי קאפקייקס, שימשיכו בצפייה, או שינסו להפסיק, נראה אותם). בהמשך יצוינו כאן חמש הטובות של נטפליקס וחמש הגרועות.
לפני כן כמה הסתייגויות: עם 700 סדרות חדשות האמורות להצטרף רק השנה לשירות הסטרימינג הזה, יהיה זה יומרני במקרה הטוב לקבוע מהן חמש הסדרות הטובות לפי 137 מיליון מנויים של נטפליקס בעולם, אז נפנה רק למנויי המגזין הזה. 137 מיליון הוא הנתון העדכני שנמסר בחודש שעבר (אוקטובר) עם שאר נתוני הרבעון השלישי לשנה זו, שעלו על כל הציפיות.
–
הכוונה ברשימה זו היא כמובן לסדרות המקור של נטפליקס, כמו 'כתום זה השחור החדש' ו'בית הקלפים' שהיו החלוצות, ושהביאו לעולם את בשורת הבינג' הממוסד, של הצעת סדרה על כל פרקיה בבת אחת (ובשל הוותק שלהן לא יצורפו לרשימה). ישנן כמובן סדרות של גופי שידור אחרים כמו 'שובר שורות' ו'חברים', שנחשבות להצלחות מסחררות של נטפליקס, אבל לא הופקו עבורה במקור (ובמקרה של 'חברים', למשל, עלולים להיעלם מנטפליקס בשל כך ב־2019 ולעבור לשירות הסטרימינג של דיסני). עוד פרט שמעניין לדעת, אבל יישאר מחוץ לרשימה, הוא שסרטי הקומדיה הרומנטית המקוריים של נטפליקס הם מהתכנים הכי נצפים של השירות בחודשים האחרונים. הקיץ צפו בהם יותר מ־80 מיליון בני אדם. אחד הסרטים שהשירות ציין כנצפה במיוחד הוא 'To All the Boys I've Loved Before'. מי אמר שהאהבה לא תנצח?
חוץ מזה, במדינות שונות אוהבים סדרות שונות – סדרה כמו 'Disjointed', על סוחרת מריחואנה בכיכובה של קאתי בייטס, היא אחת הסדרות המדורגות נמוך ביותר בטבלאות מבקרי הטלוויזיה, אבל גם הסדרה הנצפית ביותר בשירות בקנדה, שבאחרונה התירה חוקית את השימוש במריחואנה. תוצאות הצפייה במדינות השונות קשורות גם לעובדה שבשל הסכמי השידור שיש עם גופי טלוויזיה שונים בכל מדינה, ההיצע משתנה – וכך גם הרגלי הצופים. בישראל, למשל, יש רק כ־10% מהסדרות המוצעות בארה"ב, וגם בסדרות שמשודרות אצלנו בנטפליקס לא מופיעות כל העונות, מאותן הסיבות.
–
מתוך מאות הסדרות המוצעות בשירות, רק 47 נבחרו כסדרות האהובות ביותר במדינות השונות, כך שהצמצום העיקרי ממאות הסדרות לכמה עשרות נעשה באופן טבעי, והצמצום שייעשה כאן הוא רק המשך של אותה מגמה.
הטעם של הצופים מהמדינות השונות משתנה – הסדרה של נטפליקס שנצפית בהכי הרבה מדינות בעולם היא '3%'. בשמונה מדינות בעולם, בהן ברזיל ופורטוגל (הדוברות פורטוגזית כמו הסדרה הברזילאית עצמה), נרשמה הצפייה הגבוהה ביותר בסדרה הדיסטופית המותחת הזאת. אחריה ברשימת הנצפות ביותר בעולם נמצאת הטלנובלה הקוריאנית, שנקראת באנגלית 'My Love from the Star'. הסדרה דוברת האנגלית הכי פופולרית בעולם היא '13 סיבות', מה שמוכיח שחיבה לדרמות נעורים על ילדים מתים רווחת אצל הרבה אנשים.
בבריטניה, הסדרה הפופולרית ביותר של נטפליקס היא למרבה הפלא לא 'הכתר' על חייה של המלכה אליזבת, אלא 'גלואו', סדרה קומית אמריקאית על חבורה של נשים משנות ה־80 שנהיות למתאבקות מקצועיות־קרקסיות. עוד מחווה לשנות ה־80 שהיא הצלחה מסחררת היא סדרת המתח־אימה ושיר ההלל לאותו עשור, 'דברים מוזרים' ('Stranger Things') הנצפית והאהובה ביותר בארה"ב. מאחר שההשפעה האמריקאית על התרבות המקומית, ובכלל, היא גדולה מזו הברזילאית, הקוריאנית והקנדית, נישען על נתונים מארה"ב ומאנגליה.
הסדרות הנבחרות הן אלה שקבעו שיאים בתחום אהדת הקהל, הביקורות, השפעה על ז'אנרים, רשימות מאתרים ומעיתונים ממוסדים, וכמו תמיד – טעם אישי (לכן 'מיינדהאנטר' ו'נרקוס' המגה־מצליחה, חביבות גדולות של הקהל, לא נכללות הפעם).
המוצלחות
'דברים מוזרים' (Stranger Things)
סדרת מתח נוסטלגית המוגדרת כמכתב אהבה לקלאסיקות של שנות ה־80. העונה הראשונה שלה, שעלתה לשירות בקיץ של 2016, מתרחשת ב־1983 כאשר וויל, ילד בן 12, נעלם לפתע. חבריו בני גילו מייק, לוקאס ודסטין – חובבי 'מבוכים ודרקונים' מושבעים – וכן בני משפחתו, ובמיוחד אמו (ווינונה ריידר הנהדרת, שהיא מחווה בשר ודם לשנות ה־80), יחד עם שוטר מקומי מחפשים תשובות להיעלמות המסתורית של הילד. ככל שהם חוקרים עמוק יותר, כך מתבררת קנוניה ממשלתית סודית של סוכני ביון, ניסויים חשאיים ותופעות על־טבעיות המתרחשות ביקום מקביל. כמו כן, ישנה ילדה מוזרה ששמה אילוון (11), שברגעי התגלות אפה מדמם.
יוצרי הסדרה האחים מאט ורוס דאפר היו ילדים בשנות ה־80, והם גדלו על סרטים של סטיבן ספילברג כמו 'אי־טי' ו'מפגשים מן הסוג השלישי', שציטוטים שלהם מופיעים בסדרה. הילדה בעלת כוחות העל – אילוון – כאילו נלקחה מספר של סטיבן קינג, גם מקור השראה ברור של היוצרים.
הסדרה, שזכתה לציון 95 מאתר רוטן טומייטוז המשקלל את ציוני כל מבקרי הטלוויזיה, תחזור בעונתה השלישית מתישהו ב־2019, עם כל צוות השחקנים שלה, והמעריצים נרגשים. זאת משום ש'דברים מוזרים' היא ייחודית (יחסית) בז'אנר שלה, כמו גם בעשייתה. אף על פי שהיא פנטזיה מדע־בדיונית, היא שופעת רגש טהור. היא לעיתים מפחידה ולעיתים מרגיעה. היא מהלכת על החוט הדק שבין שפיות לשיגעון, על המתח בין עתידנות לנוסטלגיה, מקדישה יחס של כבוד לילדים שהם כוכבי הסדרה ולא מציגה את ההורים בה כאויב, אלא מבינה גם לליבם. באופן כללי, היא מעניקה לצופים חוויה ייחודית של צפייה במשהו מקורי באמת. כנראה בשל כך נבחרה כסדרה האהובה ביותר על ידי צופי נטפליקס בקרב גברים ונשים (19% מכלל הנשים שהשתתפו בסקר ו־22% מכלל הגברים שהשתתפו בו), וגם בקרב משיבים מקבוצות גילאים שונות. דבר מוזר הוא למצוא סדרה חוצת טעמי קהל גילאית ומגדרית. לשם ההשוואה: 'דרדוויל', הסדרה שנבחרה מיד אחר כך ברשימת הפופולריות, הייתה השנייה ברשימת הגברים מדור ה־X וה־Y, אבל אפילו לא התברגה בחמשת המקומות הראשונים אצל הנשים. דבר מוזר וטוב.
'קימי שמידט הבלתי שבירה' (Unbreakable Kimmy Schmidt)
משיר הפתיחה המידבק ("היא בחיים, לעזאזל!"), דרך הפרצוף המתוק והעגול של אלי קמפר, הלוא היא קימי, ועד השפה הטלוויזיונית הגאונית של טינה פיי ורוברט קרלוק – יוצרי 'רוק 30', הקומדיה הטובה ביותר של העשור הראשון של המילניום (ה'סיינפלד' של העשור הזה, אבל בלי מספיק הכרה בכך) – 'קימי שמידט הבלתי שבירה' היא, כפי שהגדיר זאת מבקר הטלוויזיה סקוט מנסלו מ'דה ויק', "הסיטקום הגדול הראשון בעידן הסטרימינג".
היא הייתה מועמדת ל־18 פרסי אמי, ובהם ארבע פעמים לסדרה הטובה ביותר, והיא זכתה בעונתה הרביעית לציון העגול 100 באתר רוטן טומייטוז, המשקלל את דעות המבקרים.
'קימי שמידט', שיתר פרקי העונה הרביעית והאחרונה שלה יעלו ב־2019, עוקבת אחר הגיבורה שאירוע נורא מעברה יכול היה לרסק אותה אך רק גרם לה לרצות לטרוף את החיים. קימי הייתה שבויה במשך 15 שנה בבונקר תת־קרקעי עם עוד שלוש נשים. היא וחברותיה נחטפו על ידי "הכומר", ששכנע אותן כי האפוקליפסה התרחשה. את הכומר מגלם ג'ון האם, שהפך לכוכב־על בזכות תפקידו כדון דרייפר ב'מד מן', וכאן שוב מוכיח את יכולתו הקומית האדירה. מאז השחרור מהבונקר היא עברה לגור בניו יורק, חיה בשותפות עם טיטוס אנדרומדון (טיטוס בורגס) אצל בעלת הבית ליליאן קאושטופר (קרול קיין), ומתחילה לעבוד כנני אצל ג'קלין וורהיז (ג'יין קרקובסקי), העשירה להכעיס שמחביאה סוד על זהותה האמיתית. טיטוס הוא שחקן ברודוויי בנשמתו יותר מאשר במקצועו, ליליאן היא היפית שנגעלת מהג'נטריפיקציה בברוקלין, וג'קלין גדלה ומתפתחת מהאישה העשירה מדי למישהי המחוברת יותר לשורשיה. קשה להחליט מי האהובים ביותר, התחרות כה קשה. במשך העונות שחקני האורח הם ממתקים אחד־אחד (ליסה קודרו היא אמה של קימי שמכורה לרכבות הרים ולכן זנחה את בתה).
השפה של היוצרים היא דחוסה, גדושה בהתרחשויות ובציטוטים תרבותיים מתוכניות טלוויזיה מן העבר ומסדר היום האקטואלי. הם נמסרים במהירות, מבלי לעצור לרגע כדי להסביר את הבדיחה, לחכות שהיא תיקלט, המבינים יבינו, ואם לא, מיד תבוא הברקה חדשה. הדמויות צבעוניות ומוקצנות ממש עד הרגע שאי אפשר לחבב אותן יותר, ועוצרות שם. זה הגבול – הן כולן מגוחכות להדהים ואהובות להפליא. בעונה האחרונה עסקה הסדרה בנושאים פמיניסטיים (כהרגלה) כמו תנועת #MeToo וגבריות רעילה, תנאי העבודה הירודים של נשים העובדות בסלוני מני־פדי, הגברים הלבנים הנהנים כלכלית מפגיעותם הבריאותית של שחקני פוטבול, ואפילו נעצו חיצי ביקורת נגד נטפליקס, השירות שבזכותו קיימת קימי מאירת הפנים וזוהרת הבגדים, כדי להוכיח שבאמת אף אחד לא חסין מפניהם.
'הכתר' (The Crown)
דרמה תקופתית בריטית, על צמיחתה של המלכה אליזבת השנייה בכס המלכות מצעירותה. כמה קלישאות הייתה זו יכולה לייצר – כמספר עלי התה בארוחת High Tea בארמון, כמספר לירות השטרלינג שמשפחת המלוכה צברה לה בחשבונות הבנק, ועם זאת 'הכתר' נמנעת מהן באלגנטיות. הסדרה של פיטר מורגן, שהייתה מועמדת ל־26 פרסי אמי ובהם פעמיים לפרס הסדרה הטובה ביותר, עוקבת בענייניות ובאנושיות אחר הסיפור הזה, ועל הדרך מספרת פרטים היסטוריים מרתקים על המשפחה המפורסמת לדורותיה בעולם. בתחילתה היא עוקבת אחר מותו של אביה של אליזבת, שהייתה קרובה אליו, ובהמשך אחר הנישואים של המלכה (קלייר פוי המאופקת כראוי. בהמשך אוליביה קולמן תיכנס לנעליה המתבגרות) לבעלה פיליפ (מאט סמית המעולה; בהמשך יגלם אותו טוביאס מנזיס) – המתברר כדמות ססגונית וסוערת ביותר. עוד מגוללים את היחסים המורכבים של אליזבת עם אחותה היפה והקולית, הנסיכה מרגרט (ואנסה קירבי ובהמשך הלנה בונהאם קרטר). העונה השנייה עוסקת במשבר סואץ ובלידת הנסיך אדוארד. פוגשים בה את צ'רצ'יל (בגילומו המרשים של ג'ון ליתגו), ובעונות הבאות של 'הכתר' (השלישית מתוך שש צפויה לעלות ב־2019) יסופר סיפורן של עוד נשים משמעותיות לממלכה – ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר וכן הנסיכה דיאנה. הסדרה, שצמחה מתוך הסרט 'המלכה', צפויה להיות בת שש עונות, כל אחת בת עשרה פרקים.
'הכתר', המצולמת באתרים רבים ומקפידה על אותנטיות היסטורית, שבמקרה של המלוכה פירושה עושר רב, היא הסדרה היקרה ביותר של נטפליקס. עשרת הפרקים הראשונים שלה עלו לשירות 130 מיליון דולר, ויש לה קהל נשים נאמן במיוחד. ורק כהערת שוליים, בסוף אוקטובר עלתה בנטפליקס הסדרה הבריטית 'שומר ראש' על חייל לשעבר שתפקידו להגן על שרת הפנים הבריטית. הסדרה הייתה הלהיט הכי גדול של ה־BBC בעשר השנים האחרונות, והוא מקבל תשבחות על ייצוג הנשים הרבות בעמדות מפתח בו, ממש כמו 'הכתר'.
- היא מלכה // אילולא אליזבת השנייה, גיבורת 'הכתר' של נטפליקס, לא היה כתר, וגם לא סדרה // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- גורו לָךְ // מה באמת הניע את מא אנאנד שילה, גיבורת הכת של אושו שמתועדת ב'ארץ פראית מאוד' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
'מומחה לכלום' (Master of None)
ולו רק בשביל הפרק 'חג ההודיה', שזיכה את כותביה לינה וויית ועזיז אנסרי בפרס אמי על תסריט בסדרה קומית. בפרק מצוין זה – סרט בפני עצמו – יש שבע ארוחות חג הודיה של דניס (וויית בעצמה) מילדותה ועד בגרותה, שלאורכן מבינה דניס שהיא לסבית ומספרת את זה לחברה הטוב דב (עזיז אנסרי, גיבור הסדרה, שהוא בן בית ומשתתף קבוע בכל הארוחות) ולאמה (אנג'לה באסט). הפרק הזה, שהפך את התסריטאית לאפרו־אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס על כתיבה, מסופר בכנות העדינה שמאפיינת את כל הסדרה, שהיא כולה שיר הלל לאחר – בין שהוא מקהילת הלהטב"ק, מהגרים דור ראשון ושני, או סתם אנשים שנראים קצת אחרת מהדמויות הטלוויזיוניות הסטנדרטיות – נמוכות מדי, גמלוניות מדי, כהות מדי ורגישות מדי.
הקומיקאי עזיז אנסרי והתסריטאי אלן יאנג הם היוצרים של הסדרה הזאת המבוססת על חייו של אנסרי, שנקרא בסדרה דֶב, על שחקן שמנסה לפלס את דרכו בעולם המשחק התחרותי של ניו יורק. בסדרה הוא נראה בהווה ובילדותו, וכן במסעותיו בחו"ל, עם חבריו שם ובארה"ב, הוריו ואהובותיו. הוא עוסק בנושאים כמו אמונה דתית, שאפתנות של מהגרים, פערי דורות, מגדר והרבה מאוד אוכל – בהיותו פודי שאף למד להכין פסטה באיטליה, והכל מוגש בעשייה אמנותית משובחת.
אי אפשר לציין את הבחירה בסדרה הזאת מבלי להתייחס לשערורייה שהתעוררה סביב היוצר שלה אנסרי, שהואשם השנה כחלק מתנופת #MeToo על ידי מישהי שיצאה איתו, שלפיה הוא התנהג בצורה לא הולמת בזמן מפגש מיני משותף. איעזר בדבריה של שותפתו לכתיבה לינה וויית, אקטיביסטית פמיניסטית וחלק מתנועת Time's Up, שכאשר נדרשה לדעתה על המקרה דיברה על כך שצריך לחדד את השיחה סביב "הסכמה" בין בני זוג למיטה. בינתיים, מי שמוכנים להתגבר על הכתם הזה בעברו (מקרה שבניגוד לאחרים לא התלוו אליו שורה של מתלוננות אחרות, וגם הוא לא היה נחשב להטרדה מינית), מוזמנים לצפות רק בשתי העונות הראשונות שלה, אף שנטפליקס הודיעו שאם הוא יסכים לכך, יפיקו גם את העונה השלישית.
'ארץ פראית מאוד' (Wild Wild Country)
נטפליקס תרמה רבות להתחדשותם של ז'אנרים כמו אנימציות למבוגרים, סרטי קומדיות רומנטיות (כמוזכר לעיל) וסדרות לייף סטייל משובחות כ'שולחן השף'. בתחום האנימציות למבוגרים הראויות לציון ישנן 'בוג'אק הורסמן', על שחקן שהיה כוכב גדול בסיטקום והיום הוא בעיקר עושה בושות (והוא, כמובן, סוס); ו'פה גדול', הממחישה את חוויות ההתבגרות של קומיקאים כניק קרול וחבורתו, שגדלו בפרוורים של ניו יורק. עוד אנימציה למבוגרים נוסטלגית היא 'F is for Family', של ביל בָּאר, על משפחה רגילה בשנות ה־70 בפרוורי ארה"ב. בכל ז'אנר, בקיצור, נטפליקס ידעה להרשים את מי שצריך. אבל בדוקו – זה כבר סיפור אחר. אין כמעט סדרה שהותירה רושם כמו 'ארץ פראית מאוד', שהצליחה למקם את נטפליקס כשחקנית משמעותית מאוד גם בתחום התעודה.
הסדרה שביימו האחים מקלין וצ'אפמן וויי על הכת ההודית שהוביל הבהגוואן (אושו), ושניסתה להקים אוטופיה במדינת אורגון בארה"ב בשנות ה־80 וכשלה, הייתה שיחת השנה ברחבי העולם. היא הייתה חלק מגל של סדרות על כתות, בתקופה שבה גורואים מכל הסוגים, וגורואי שקר בכללם, משתלטים על השיחה. היא הכירה לעולם את אחת האנטי־גיבורות המעניינות של התקופה, מא אנאנד שילה, הסתמכה על חומר ארכיוני רב ומרתק וכן ערכה ראיונות רבים עם אנשים מתוך הכת ומחוצה לה, ובעיקר הקפידה על הגשת תמונת עולם מורכבת ולא שיפוטית על תקופה ואנשים שקשה להסיר מהם את המבט.
הגרועות
הבחירה בטוב תמיד קלה יותר מאשר ברע, משום שבאופן סטטיסטי יש יותר סדרות גרועות מאשר טובות, ומלכתחילה הגישה של נטפליקס הייתה יותר כמותית מאיכותית, כך שהסדרות הגרועות והסתמיות הן הרוב. ריד הייסטינגס, מנכ"ל נטפליקס, הסביר בחודש מאי השנה שבכוונת השירות להפסיק את ההפקות של מספר רב יותר של סדרות משעשו עד עכשיו, כדי להגיע לסדרות ייחודיות יותר. "אני כל הזמן דוחף את הצוות שלי לקחת יותר סיכונים ולנסות דברים יותר משוגעים, וכך גם נוכל לוותר על יותר דברים". ברשימה של חמש הסדרות הגרועות יופיעו כאלה שהרוויחו ביושר את חיסולן וגם כאלה שלמרות היותן גרועות הן ממשיכות לעונות חדשות.
'אינה יודעת שובע' (Insatiable)
נתחיל עם תקציר העלילה – נערה שמנה ושמה פאטי (דבי ריאן בחליפת שומן) מותקפת ונלעגת על בסיס קבוע בגלל המראה החיצוני שלה, עד שיום אחד, בגלל שהוכתה בפניה הייתה נתונה בתוך רסן שלא איפשר לה לאכול, חזרה רזה וחתיכה (דבי ריאן בלי חליפת שומן) ומחליטה לנקום בכל הבריונים שהתעללו בה. אם זה לא נשמע נורא כרעיון לסדרה, אז כנראה צריך לראות את הטריילר. כשהוא יצא הרשתות החברתיות היו כמרקחה. רבים יצאו נגד סדרת הנעורים הזאת בגלל השיימינג שהיא עושה לנערות שמנות. היוצרת לורן גיסיס הגנה על יצירתה. אמרה שזהו סיפור חייה (מינוס האגרוף והרסן שמנע ממנה לאכול) ושיחכו לראות את הסדרה כולה.
כשזו יצאה, המבקרים לא השתכנעו בצדקתה. באתר ווקס נכתב כי "זאת אחת הסדרות האכזריות והעשויות הכי גרוע שראיתי", ואילו ב'ניו יורק מגזין' קבעו שהיא "פשוט אסון". רבים תהו אם הסדרה שבה לא רק בני נוער נפגעים ומושמים ללעג בשל המראה החיצוני שלהם ובשל בחירות שאינן בשליטתם, אלא גם קהילת הלהט"ב ונשים בגיל מבוגר, היא בכלל סאטירה, כי היא כל כך קיצונית בהתנהלות ובהתלהמות שלה. חבר המושבעים עוד לא הכריע בשאלה. מצפייה מזדמנת בפרקי העונה הראשונה נדמה שאם זאת סאטירה, היא מצליחה להסוות את מסריה היטב בתוך אופרת הסבון. הביקורת על החברה מסתתרת עמוק מדי בטראש הכללי.
'אגרוף הפלדה' (Iron Fist)
לאחר ששיתופי פעולה של מארוול ונטפליקס הוכיחו את עצמם כטובים עם סדרות כמו 'דרדוויל' ו'ג'סיקה ג'ונס', נדמה היה שגם סדרה זו על גיבור־על בעל אגרוף פלדה תתברג לשירות בהצלחה, אבל זה לא קרה. הסדרה על הגיבור דני ראנד, שבגיל עשר שרד תאונת מטוס שבה נהרגו הוריו, ניצל על ידי נזירים שאימנו אותו להיות לוחם, ועם שובו לניו יורק כדי לנהל את החברה של אביו הוא מגלה שלא הכל פשוט שם – לא התרוממה. מטלת גיבור העל שלו – לשמור על העיר ניו יורק בזרוע נטויה – שעממה את קהילת חובבי הקומיקס, שגם לא הכירו את הגיבור הזה קודם לכן ולא הצליחו לגייס אהדה חדשה.
העונה הראשונה זכתה לציון המשוקלל 18 בלבד מתוך 100 באתר רוטן טומייטוז. העונה השנייה ניסתה לקחת ללב את הביקורת שהוטחה בה, היוצרים קיצרו את העונה מ־13 פרקים לעשרה, ניסו להכניס יותר אקשן, אבל הדיאלוג קרטע והדמות הראשית עם כוחה בידה, דחו את קהל היעד. מאחר שמדובר בהפקה יקרה החליטו בנטפליקס, באופן די חריג, לבטל את ההפקה.
'חברים מהמכללה' (Friends from College)
במקרה זה, הסדרה היא בעיקר אכזבה גדולה יותר משהיא באופן אבסולוטי סדרה גרועה. היא שייכת לז'אנר סדרות בני ה־40 ומשהו, שאמנם חיים בערים אמריקאיות גדולות, בבתים יפים, לובשים בגדים מעולים, על גוף חטוב, שנרכשו בכסף הרב שעומד לרשותם, ואפילו יש להם חברים – אבל הם שונאים את החיים שלהם (לינה דנהאם תרמה עכשיו – ל־HBO ולא לנטפליקס – את 'קמפינג', הגרסה שלה לסדרה מהסוג הזה), ורוצים שגם הצופים ישנאו. 'חברים מהמכללה' נראית כאילו מישהו לקח את החבורה של 'איך פגשתי את אמא' והזיז אותה קדימה בזמן; כעת החבורה התבגרה ונהפכה מסיטקום מתוק לדרמה חמוצה. היא נראית כך בין השאר משום שקובי סמאלדרס שגילמה את רובין ב'איך פגשתי את אמא', והייתה שם לאהובת הקהל, היא פה אישה זעופת פנים ומרת נפש. קיגן מייקל קיי המגלגל מצחוק די חסר חוש הומור פה, ואילו בילי אייכנר חסר הגבולות, המוכר בין היתר מהסדרה 'אנשים קשים', נראה משועמם וכמעט מאולף בגרסה זו של הסדרה.
אפרופו 'אנשים קשים', בביקורת על הסדרה ב'דה רינגר' נכתב כי היא "פועלת מתוך ההנחה השגויה שלפיה אנשים איומים הם באופן אוטומטי חומר נהדר לעשייה טלוויזיונית". ב'גרדיאן' קבעו שהיא "איומה באופן חד־ממדי וחסר פשר".
'ג'יפסי' (Gypsy)
עוד שחקנית מבטיחה וסדרה איומה, המופיעה כמעט בכל רשימות הסדרות הגרועות בנטפליקס של עיתוני ואתרי התרבות השונים, היא 'ג'יפסי' עם נעמי ווטס. בסדרה זו ווטס היא פסיכולוגית ששמה ג'ין הולוויי והיא מפתחת יחסים מסוכנים ואינטימיים עם המטופלים שלה. ההתנהגות הלא מוסרית והלא צפויה הזאת משפיעה על עבודתה, על חייה ועל חייהם של המטופלים, אבל לא באופן מספיק מעניין בשביל שיהיה אכפת למי מהצופים.
המהירות שבה הוחלט בנטפליקס לבטל את המשך הפקת הסדרה של ליסה רובין שברה שיאים. 'ג'יפסי' מחזיקה בשיא הלא מחמיא של הסדרה שנטפליקס הקדימה לבטל את הפקתה במהירות הרבה ביותר, שישה שבועות בלבד אחרי עלייתה למסך.
'Disjointed'
כאמור, הסדרה הנצפית ביותר בקנדה, בעלת השם שהוא משחק מילים, היא אחת הסדרות השנואות בנטפליקס לפי רבים. בעיני אחרים, היא לא שנואה באופן מרהיב במיוחד, סתם מעוררת אדישות. אחרי שנטפליקס הזמינה מיוצרה צ'אק לורי 20 פרקים, החליטו בשירות לא להזמין יותר. לורי הוא היוצר המצליח של סדרות הסיטקום המגה־פופולריות 'המפץ הגדול' ו'שני גברים וחצי'. איש טלוויזיה שנדמה כבלתי מנוצח ולא תמיד ברור למה. כאן, הוא נכשל בסדרה על תרבות הקנאביס המתפתחת ביבשת. זאת למרות הליהוק של קאתי בייטס, שגילמה בסדרה את רות ווייטפת'ר פלדמן, מנהלת אתר לממכר מריחואנה בלוס אנג'לס, שמעסיקה את נכדה שסיים עתה את הלימודים ואת חבריו, ולא בגללה.
ב'ניו יורק טיימס' קטלו את הסדרה בטענה שהיא "קומדיה בעייתית שלא שייכת לשום מקום", וראו בה גם סממן לבעיה גדולה של שירות הסטרימינג. "'דיסג'וינטד' (…) היא דוגמה מעניינת למקום המוזר שנטפליקס תפסה ביקום הטלוויזיוני. כמו HBO, היא ממומנת על ידי מנויים ואין עליה צנזורה. אבל כמו רשת ממסדית מפעם, היא מנסה לפנות לקהל רחב ולא כמו ערוץ כבלים בעל זהות ברורה". דרישה מורכבת שכזו מולידה סדרות בעייתיות כאלה, כך נטען ב'טיימס'. יש בזה משהו, ובלי קשר, אם רוצים לראות סדרה מעולה על תרבות הקנאביס, מומלץ לראות את 'High Maintenance' ב־HBO.