fbpx

ירון לונדון: נתניהו, או ניצחונה של האגוצנטריות המסוגננת

0

תכופות מטיחים בבנימין נתניהו כי הוא נצמד לכיסאו מפני שהתאהב במנעמי השלטון. זו טרוניה של מפסידים שאינה משפרת את סיכויי מתנגדיו להחליפו. מנהיגים פוליטיים נאחזים בכהונותיהם עד שהם מוכים או מתעייפים ורק מעטים פוסקים כי תם זמנם. במובן זה נתניהו אינו חריג. הוא מנצח, מוכה, מתאושש, נאבק וממהר לקצץ כל מתחרה הצומח בערוגתו. השאלה שהוצגה בפניי היא במה הצליח ומה סוד הצלחתו. אמנה את הישגיו העיקריים לאור שאיפותיו ולא מנקודת ראותי המנוגדת להשקפותיו ברוב היבטיהן, אבל בטרם אציגם, אסתייג מייחוס הצלחותיו אך ורק לסגולותיו. מנהיגים פוליטיים נדירים מטים את רוח הזמן ממסלולה. נתניהו אינו נמנה עמם. הוא רוכב מיומן על כנף הרוח. לוליין.

הצעיר הגברי, המהוקצע, הכה אמריקאי בליטושו, קצין ביחידה מהוללת ואחיו של גיבור שנפל בפשיטה הנועזת על אנטבה, זכה בראשות הליכוד ומאז הצטמצמו סיכוייו להפסיד את השלטון, ממש כפי שכל מנהיגי מפא"י עד למהפך הגיעו לפסגה מנקודת מוצא נוחה ולא נזקקו לכריזמה יוצאת דופן כדי לזכות בראשות הממשלה. נתניהו אינו ראשון ראשי הממשלה של הליכוד, אלא הרביעי, והזמן הוא זמן ליכוד, מפלגה שעודנה מנקזת את הטינה לאליטות הישנות ונהנית מעליית כוחם הדמוגרפי של החרדים הנוטים ימינה ומן המשטמה והחשד כלפי הערבים הטבועה עמוקות בציבור הישראלי. כל עוד יעמוד בראש מפלגה שאינה מצמיחה אישים בשיעור קומתו, יהיה ראש המפלגה ולכן ראש הממשלה. רבין וברק זכו לכהן בתפקיד הזה תוך תנועה נגד הרוח, רק מפני שהיו רמטכ"לים גיבורי קרבות ונתפסו כבעלי יד חזקה וזרוע נטויה.

בתפקידו כשר אוצר בממשלת שרון נקט מדיניות ההולמת את דעתו על עליונותו של השוק החופשי, צמצום הוצאות הממשלה ואחריותו של הפרט למצבו הכלכלי. אפשר להתווכח על השלכותיה של מדיניותו, אך יש להודות בתרומתה לשינוי התפיסה הגורסת כי החברה לבדה נושאת באחריות למצבו הכלכלי של הפרט. זו הייתה רעה חולה שפשתה בגלל מדיניות חברתית שטופחה על ידי מפלגות הפועלים, מדיניות שנטענה בכוונות טובות והניבה תוצאות שעודדו גם חוסר אחריות וטפילות. לשבחו של נתניהו יש לומר כי שיער שמדיניותו, שפגעה ישירות בציבור בוחרי הליכוד, תגבה ממנו מחיר בקלפי ובכל זאת עשה את הנדרש על פי השקפתו. המאשימים אותו באופורטוניזם חסר מעצורים צריכים לזכור זאת.

ניצחון גדול נוסף הוא בוודאי שימור שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים, חיזוקן של ההתנחלויות וחתירה מתמדת לביתוק הטריטוריה הפלסטינית ולהקמתם של איי יישוב פלסטיניים שאינם מאפשרים את כינונה של עוד מדינה ממערב לירדן. הוא הערים על הקהילה הבינלאומית והשלה את הישראלים, ובכללם פוליטיקאים מנוסים וחשדנים, שסברו כי הטקסט המכונה "נאום בר אילן" מבטא את כוונתו האמיתית. ייתכן שלרגעים חשב להגשים את תוכנו, אבל עד מהרה התחרט בגלל החשש העמוק והכן מפני האסטרטגיה הערבית של צעד אחרי צעד עד לשחרור פלסטין מידי היהודים. אם, כפי שאני סבור, מנהל נתניהו מדיניות מכוונת של עיכובים, הרי שמנהיגים מעטים בהיסטוריה המודרנית עולים עליו בעורמתם. את התנהגותו אפשר לכנות שקרנות פרודוקטיבית הנוחה לרוב הציבור הישראלי. עוד הישג העומד לזכותו הוא החדרתה של סכנת הגרעין האיראני לתודעתם של מנהיגי אומות המערב. אין ספק שהיה הראשון והקולני בקרב המתריעים. הוא הצליח לעכב, אם כי לא לסכל, את הצטיידותה של המעצמה השיעית במתקנים המקנים לה מעמד של מדינת סף גרעינית. דבקותו במטרה הזאת, מטרת העל האסטרטגית שהציב לעצמו, משכנעת אותי כי קרבתן של הבחירות אינה המניע הראשון במעלה לסיכון יחסיו עם האיש היושב בבית הלבן. נאומו בפני הקונגרס מתיישב עם מה שמכונה בפי יריביו "אובססיה", אבל מה שאחדים רואים כתסביך רדיפה, רואים אחרים כדבקות מעוררת השתאות במטרה. נתניהו מאמין שביטחונה של ישראל מוטל על הכף ועליו להיאחז בכל בדל סיכוי כדי להצילה. אני מניח שאת כמיהתו להישאר בשלטון הוא מסביר לעצמו גם באחריות להמשכו של המאבק הזה ובחשש פן יורשיו לא יתמידו בו.

אילו תכונות מסייעות לו להישאר בצמרת במשך תקופה כה ארוכה? אני מתקשה להשיב ומתפתה לומר כי כישרון פוליטי הוא תכונה לעצמה, ולכן התשובה המעגלית היא כי התכונה הנדרשת מפוליטיקאי שורד אינה אלא יכולתו להצליח במאבק הפוליטי. ברור שדמותו מהלכת קסם על רבים שבאמונם הוא שב וזוכה בעזרת צירוף של מחוות תיאטרליות וניסוחים פשטניים, המעוררים את רגשותיהם ומתחשבים במגבלותיהם. כך עושים כמרים אוונגליים המעניקים לצאן מרעיתם תחושה של התעלות אקסטטית. אסיפות מרכז הליכוד בימים שבהם היה במיטבו דמו לכנסי יום א' בכנסיות שברצועת התנ"ך: הטלת פחד מפני יום הדין האחרון, הפחת שנאה לכופרים והבטחה לגאולה שבה יזכו רק המאמינים. אמנם הלהט הרטורי שכך והתכסיסים התיישנו, אבל די בנותר כדי להבטיח לו את הבכורה בין המנהיגים הפוליטיים. מלגלגים על עברו כאיש מכירות של חברת רהיטים, אבל יכולתו לשכנע לקוחות באיכותו של ארון קיר אינה צריכה להיזקף לחובתו. יש לשפוט את איכותו של ארון הקיר ולא את הדרך שבה הוא נמכר, וכך יש להעריך את איכות ההשקפות הפוליטיות שהוא משווק. לנתניהו יש השקפות ברורות והוא הצליח להנחיל אחדות מן החשובות שבהן.

נפגשנו פעמים ספורות ביחידות, אך היה זה לפני שנים אחדות, בשנות גלותו מהצמרת הפוליטית ולא בשיא כוחו. פוליטיקאים מבקשים את קרבתם של עיתונאים מסיבות תועלתניות, אבל נדמה לי שרחש לי חיבה, מפני שהתקוממתי על רשעותם של רבים מעמיתיי אשר חיפשו בו פגמים והרחיקו לכת עד כדי ֵ הטלת דופי בשירותו הצבאי, התנבאו כי ירד מהארץ אם ייכשל בפוליטיקה ועשו מטעמים מקמצנותו הידועה לשמצה. זו תכונת אופי לא נעימה, אבל אינה מן המגרעות הפוגעות פגיעה קשה באיכותה של מנהיגות. אני מעדיף קמצנים על פני מושחתים ואיני חושב שנתניהו הוא אדם מושחת, למרות ההפרזה המביכה ואולי אף פלילית בהוצאות בית ראש הממשלה. שני קודמיו בתפקיד קבעו אמות מידה אחרות לנהנתנות ושחיתות, ונתניהו לא מתקרב לרף הזה.

אך יש סוג אחר של קמצנות מטרידה – קמצנות רגשית. בימים ההם התרשמתי מתבונתו, מרוחב השכלתו ומנימוסיו הנאים, ובכל זאת עורר בי אי־נוחות, כי חשתי כמו אין אדם בתוך מקטורנו. הוא כה מלוטש וכה סגור, עד כי נדמה שהוא מתבונן כל העת במראה ומחשב את הרושם שעושה הופעתו על הזולת. תכונה זו מתיישבת עם מחסור חמור בחוש הומור ואפילו בהומור זדוני, כמו זה שבו הצטיין אריק שרון, והיעדרה המוחלט של אירוניה עצמית. הומור מעיד על חוש מידה, וכמדומני חוש המידה של נתניהו מתבטא במבנים הנדסיים, בארכיטקטורה, ולא ביחסיו עם עצמו. האם זו אחת מתכונותיו המובנות או הנרכשות של פוליטיקאי מצליח? איני חושב כך, גם מפני שנועדתי עם כל ראשי הממשלה, לבד מדוד בן גוריון ומשה שרת, ואיש מהם לא השרה עליי אותו רושם של יובש רגשי ומלאכותיות מכנית. איני יודע כיצד הוא נוהג בשבתו בין חברים אינטימיים, אך ככל הידוע לי אין לו כאלה וקבוצת הייחוס שלו היא וירטואלית – אישים היסטוריים ולבטח גם דמויותיהם של אביו ואחיו הבכור. היעדרה של קבוצת ייחוס היא כוח וחולשה. היא כוח מפני שפוליטיקאי שאינו מחשיב את דעתם של בני קבוצתו, אלא רק את הנזק שהם עלולים להסב לו ואת התועלת שהוא עשוי להפיק מהם, פוליטיקאי שאינו מאמין באיש ואינו נאמן לאיש, אינו גורר מטען מיותר ומתמרן בקלות. הוא מפתה, מוליך שולל ואינו מגלה את קלפיו. הוא מגייס אנשים לשירותו ומארגן קבוצות תמיכה אשר את עורפו יפנה אליהן כאשר תאזל התועלת הטמונה בהן. זו חולשה, מפני שהיעדרה של קבוצת ייחוס משמעותה גם היעדר בקרה. ככל הידוע לי, אין לנתניהו אפילו חבר קרוב אחד שבפניו הוא יכול להתגלות ללא כחל וסרק, נטול תחפושת, לספוג ממנו ביקורת נטולת אינטרס אישי ולהתוודות בפניו על לבטיו וקשייו. כמו יריבו אהוד ברק, גם הוא סולן ולא נגן ראשי בתזמורת. הדמיון הרב בין שני האנשים המוכשרים האלה מושך אותי להשוואה ביניהם, ומסקנתי היא כי ניצחונותיו המתמשכים של נתניהו לעומת כישלונו המוחלט של יריבו הם ניצחונה של המלאכותיות על פני האותנטיות, ניצחונה של האגוצנטריות המסוגננת, המחופשת, על פני האגוצנטריות הברוטלית, החשופה לעין כל.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019