נשיא בצריח // הטור של ירון דקל

0

 

הדילמה שניצבת לפתחו של רובי ריבלין

באמצע פברואר 2013 בא יולי אדלשטיין, אז שר ההסברה והתפוצות, לביקור תנחומים בביתם של רובי ונחמה ריבלין בדירתם בשכונת יפה נוף בירושלים. ריבלין ישב אז שבעה על מות אחיו, לייזי ז"ל. לנוכחים בסלון הצנוע במפגש ההוא בין אדלשטיין לריבלין, לא היה ברור אם רק על אחיו בא השר אדלשטיין לנחם, או גם על הדחתו הצפויה של ריבלין מתפקיד יושב ראש הכנסת. הימים, ימי הרכבת ממשלת נתניהו השלישית, וראש הממשלה, שזה עתה קיבל מנדט מהנשיא, כבר החליט שדי לו בארבע שנים עם רובי ריבלין. זרעי האיבה בין השניים זכו להתלקחות מחודשת במהלך הקדנציה שהסתיימה באותה עת. בנימין נתניהו, שחזר לתפקידו לאחר עשור של מדבר פוליטי, גילה יושב ראש כנסת דעתן ועצמאי מדי לטעמו. ראש הממשלה, וזה אינו סוד, תופס את הכנסת בעיקר כזרועה הארוכה של הממשלה לצורכי חקיקה, ואינו מחשיב או מעריך במיוחד אותה, או את חבריה. יושב ראש דעתן לא ענה על ציפיותיו.

ריבלין לא שכח, ומאז כנראה גם לא סלח, והיריבות בין שני האישים שהגיעה לשיאה, ידעה מאז רק מורדות. בקדנציה הנוכחית כבר מדובר כמעט בנתק בין הנשיא לראש הממשלה. הפגישות ביניהם הלכו ופחתו בשלוש השנים האחרונות, ואפילו את הפרוטוקול אינם מקפידים לקיים. הנשיא עוקב מקרוב אחרי הכיוונים שאליהם מוליך נתניהו, ומצב רוחו נע בין דאגה לבין חרדה עמוקה. במישור האישי הוא אמנם לחלוטין נטול ציפיות, ועדיין נדהם מהאופן המזלזל שבו התייחס ראש הממשלה לקריאות ההסתה נגדו ברשתות החברתיות ולתמונותיו עטוי כאפייה. ריבלין גמר אומר לומר את אשר על ליבו, למרות תיוגו כשמאלן על ידי תומכי נתניהו, ויש רבים כאלה.

פרשת אזריה הייתה מבחינתו שבר גדול להיעדר הממלכתיות שמוביל לדעתו נתניהו. בעוד הנשיא מטיל את כל משקלו הציבורי לצד רב־אלוף גדי איזנקוט, הוא צפה בנתניהו משנה את עמדתו. לדעת הנשיא העדיף נתניהו את הפופולריות על פני המנהיגות, את הפופוליזם על פני הממלכתיות, תוך הפניית עורף לפיקוד הבכיר של הצבא.

מאז, בלא מעט הזדמנויות, הביע הנשיא את מורת רוחו מממשלת נתניהו ובמיוחד מהעומד בראשה. נאום ה"אין ממלכתיות" שנשא בפתיחת מושב החורף של הכנסת זכה לקיתונות של ביקורת מתלהמת מכמה חברי כנסת ושרה בליכוד ("האווירה הזאת, של ה'דה לגיטימציה', אווירת 'הכל פוליטי', מחלחלת היום אל הציבור. הוא מקבל את המסר שאין עוד ממלכתיות, יש רק משילות", אמר הנשיא בעת שנתניהו ושריו מאזינים במליאה לדברי התוכחה). נתניהו הבין למי בדיוק מכוון הנשיא, למרות שלא נקב בשמו במהלך הנאום ולו פעם אחת. הוא אינו רואה בריבלין גורם מזיק במיוחד, מכיוון שבקרב תומכיו מעמד הנשיא ממילא בשפל.

אמירתו של הנשיא, בשיחה עם העיתונאי עמית סגל לפני שבועות אחדים, יכולה בהחלט להדליק נורית אזהרה בבלפור. לאחר שנשאל ישירות על החקירות, ואם ראש הממשלה יכול להמשיך לכהן תחת כתב אישום, שאלה שצפה מן הסתם שתגיע, ניסח ריבלין את תשובתו בעמימות: "את דעתי אגיד בעוד שלוש שנים וחצי, אבל בעבר, פוליטיקאים בכירים אמרו את דעתם לגבי כתב אישום ודעתי הושפעה מהם". הרמז לאמירה הישנה של נתניהו נגד אולמרט היה ברור. הדברים מעוררים תהייה מעניינת: האם בכוונת הנשיא לעשות מעשה אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה, ונתניהו יחליט לנהל את משפטו ממשרד ראש ממשלה? האם יש באמתחתו של ריבלין נשק סודי, שיכול לשנות את המאזן? כל כך הרבה אירועים מופרכים אירעו כאן בשנה האחרונה, שהתסריט הזה אינו דמיוני כלל.

.

רוב מוחלט של נשיאי המדינה בעבר אהבו פוליטיקה, ונשמו אותה לריאותיהם כריח משכר במיוחד. כולם פרט לפרופ' אפרים קציר באו מהזירה הפוליטית, ואחד מהם, יצחק נבון, אף שב אליה לאחר שסיים להיות האזרח מספר אחת. למרות שהקפידו להיות מעודכנים מבית הנשיא, ולרכל פוליטיקה עם כל מי שהיה מוכן, רובם נמנעו מלדחוף את ידיהם אל תוך הקלחת הפוליטית הרותחת. שניים זכורים כחריגים: יצחק נבון, שאיים בהתפטרות אם יסרב ראש הממשלה בגין להקים ועדת חקירה לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, וחיים הרצוג שנטל חלק פעיל בהרכבת ממשלת האחדות והרוטציה, לאחר המבוי הפוליטי הסתום בעקבות בחירות 1984. הוא אף חילץ את ממשלת פרס־שמיר מהסתבכותה בפרשת השב"כ, כשחנן את ראשי השב"כ בפרשת קו 300. פרט לכך, הסתפקו הנשיאים לדורותיהם בהבעת ביקורת, או רטנו בקול רם.

הנשיא העשירי, שלאחרונה חצה את רף מחצית הקדנציה שלו, מודע היטב לכוחו, אך גם יודע את מגבלותיו. החוק אינו מתיר לו הרבה, ובכל זאת קל להעריך שאדם כריבלין לא ייתן לאירוע כמו הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, לראשונה בתולדות המדינה, לעבור על ידו בשקט. הוא יכול לקרוא פומבית לראש הממשלה לפרוש, תוך ציטוט דברי נתניהו עצמו בימי החקירות נגד קודמו, אהוד אולמרט. ריבלין יודע שהוא אולי יציב רף מוסרי חשוב, אך נתניהו יוכל בקלות להתעלם ממנו. הוא גם זוכר בעל־פה את חוק יסוד נשיא המדינה, שמאפשר לכנסת להדיח נשיא מכהן ברוב של 90 מחבריה. ברור שרוב כזה לא יימצא בכנסת הנוכחית, אך ייתכן שיהיה מי מספסלי הליכוד העוינים לנשיא (דודי אמסלם? מיקי זוהר?) שיעלה רעיון כזה לסדר היום. ללא תיאום עם ראש הממשלה, כמובן… לפני כל מעשה ייחשב ריבלין אם הוא חפץ בהתנגשות חזיתית. לכאורה אין לו מה להפסיד, שכן הקדנציה שלו קצובה עד יולי 2021.

אפשרות אחרת העומדת בפניו היא לפעול מאחורי הקלעים לפירוק ממשלת נתניהו. פרישת ראש ממשלה, אם יוגש נגדו כתב אישום, אפשרית בשני מצבים: בהתפטרותו, בשל לחץ ציבורי או פוליטי או מאינטרסים משפטיים, או בשל אובדן הרוב בכנסת, והליכה לבחירות. ריבלין, שמבין דבר או שניים בפוליטיקה, ומכיר את השחקנים הפוליטיים המרכזיים כאת כף ידו, יכול לנסות את כוחו ומשקלו כשהיעד: לחץ מסיבי על משה כחלון לעשות מעשה ולפרוש.

לנשיא ברור שההיסטוריה הציבה אותו בתקופה משמעותית למלא את התפקיד הנוכחי. הוא אולי נטול סמכויות, אך לא נטול משקל ציבורי ומוסרי. רובי ריבלין אינו מתכוון בשום אופן להפנות עורף לשר ההיסטוריה.

ואולי – וזהו תסריט סביר בהחלט – יהיה זה נתניהו שימשוך את השטיח מתחת לרגליו, ויפעל ביוזמתו להקדמת הבחירות.

.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

.

צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

שתף