fbpx

נטו אשליות // עודד שחר על השנה של הכלכלה

0

11 בבוקר, המשרדים באחת מקופות החולים. עשרות ממתינים בתור. הם מחזיקים בידיהם את המסמכים הרפואיים. נייר ועוד נייר ועוד טופס ועוד התחייבות – מסמכים שמאחוריהם מחלה, וכאב, וסבל. התור מתקדם לאיטו. "יש לי תור למומחה כף יד רק בעוד ארבעה חודשים", אומרת הפקידה בקופת החולים לחולה שניצבת אין אונים מול המציאות. "תוכלי ללכת לשירות רפואי פרטי", מוסיפה הפקידה, וזו העצה היחידה שיש ביכולתה לתת.

11 בלילה, ערב חג באחד מחדרי המיון. חולים שוכבים באולם המרכזי. על פרטיות אין מה לדבר. רופאים, אחים ואחיות מתרוצצים בין המטופלים. "הבדיקות עוד לא הגיעו", "הרופא מיד ייגש אליך", בחוץ ממתינים עשרות שמוגדרים "מקרים שאינם קשים". "מספר 121 לעמדה 4", "מספר 122 לעמדה 3". אח מבצע בדיקת אק"ג למטופל ששוכב באולם המרכזי, חשוף לעיני כל. "זה תור הזהב של ישראל. ישראל נמצאת בתנופה מדינית וכלכלית חסרת תקדים", הכריז ראש הממשלה ב"נאום החמוצים" המפורסם, והוא צודק. 2017 היא באמת תור הזהב של ישראל – תור הזהב של שרי הממשלה וחברי הכנסת, שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא האזרח. הם יילחמו על החוק הצרפתי, ועל חוק החקירות ועל שכר המפכ"ל. זה חשוב, זה עומד במרכז חיינו. החולים במיון יכולים לחכות. החולים במשרדי קופות החולים יכולים להמשיך לטבוע בים הבירוקרטיה – זה ממש לא חשוב. וכשראש הממשלה שואל ב"נאום החמוצים": "זכרתם להזמין סוף שבוע ללונדון או שאתם טסים לברלין", הוא כנראה מפנה את השאלה לעמיתיו השרים, שלונדון וברלין כבר ממש לא מעניינות אותם. הם ירחיקו עד יפן עם עוזרים ודוברים ויועצים וסתם חברים ומלחכי פנכה. כסף לא חסר.

2017 תיזכר כשנה שבה הפוליטיקאים הקטנים, מי שמכונים בטעות "מעצבי המדיניות", סיממו אותנו. איפשרו לנו לשקוע בחובות עתק כדי לנסוע ברכב חדש ולסתום את הכבישים. סיפרו לנו ש"מחירי הדירות יירדו", ורק אידיוטים מוחלטים או נאיבים חסרי תקנה האמינו למשה כחלון ולתוכנית 'מחיר למשתכן' שלו. אולי שכחתם: מחירי הדירות עלו בעוד 15% מהיום שבו הגיע הגואל כחלון למשרד האוצר. ה"מנהיגים" – במירכאות כפולות ומכופלות – דיברו על עודפים של מיליארדים במיסים, שמתוכם הם, אצולת העם, מתכוונים לזרוק לנו כמה פירורים כדי שנצביע עבורם ביום הבחירות. המיסים יירדו, הנטו יגדל – החלום בהתגלמותו. אבל את שברו של החלום הם מסתירים מאיתנו; את מערכת הבריאות הקורסת, את הכבישים הסתומים, את חלום הדירה שמתנפץ בים הבטחות הסרק. אזהרותיה של הנגידה, ד"ר קרנית פלוג, שלא להוריד מיסים, שכן לחזק את המערכת הציבורית המתמוטטת – אזהרותיה ייפלו על אוזניים ערלות, כי מי היא, הד"ר פלוג – מה היא מבינה בכלכלה לעומת משה כחלון?

אז מה היה לנו בכלכלה ב־2017? רציתי לכתוב "לא היה כלום כי אין כלום", אבל כן היה. היה בלוף אחד גדול, היה ריקבון פוליטי, היו אשליות. לא היה כלום, אין כלום, ואני מוסיף – יהיה יותר גרוע. יהיה יותר גרוע לחולה, לעני, לקשיש, לעובד או עובדת שמנקים את לשכתו של השר. אבל אל תשכחו, "יש לנו כלכלה נהדרת".

צילום: אליהו הרשקוביץ, הארץ. למצולמים אין קשר לנאמר

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019