fbpx

נורית קנטי: כך הפכה השנאה למקובלת חברתית

0

במבט לאחור, נזכור את 2014 כשנה שבה התפרק היסוד החשוב ביותר בקיומנו כעם יהודי בארץ ישראל. הדבר שכולנו מציינים בתור הסיבה לחיות כאן, גם כשהכול מסביב דפוק, נעלם אט־אט. משאיר לנו אחריו חור שחור של שנאה. ה"ערבות ההדדית", ה"כולם למען אחד", האכפתיות היהודית והישראלית לבני אדם בכלל ואחד לשני בפרט, שהופכת אותנו ל"עם הנבחר" ו"אור לגויים", איננה עוד. יהי זכרה ברוך. ויחד איתה חוסננו.

ה"ביחד'נס" היה סלע קיומנו. וגם את הסלע הזה נזכור בתור משהו שראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח לפרק מכל משמעות ולהשאיר כאריזה ריקה. על איזו ערבות הדדית אפשר לסמוך, כשפוליטיקאים שמחו לאידם של תושבי עוטף עזה שחוטפים טילים, כי דעתם הפוליטית הובילה אותם לתמוך בהתנתקות?

על איזו אחדות יהודית חובקת עולם אפשר לסמוך כשימנים מחטיפים מכות לשמאלנים ברחובות תל אביב וחיפה? על איזה "כל המציל נפש כאילו הציל עולם ומלואו" אפשר לנגן כשחבורת טרוריסטים יהודים שורפת נער בעודו נושם, רק כי הוא ערבי?

זו השנה שבה הכיבוש הזוחל של חוסר הסובלנות מהשנים האחרונות הרים ראש והפך לגזענות מתלהמת ואלימה. משוליים סהרוריים הפכו אלה שהשנאה חרותה על דגלם לקבוצה מקובלת בחברה, והחלו בתהליך של חורבן המסד הדמוקרטי של המדינה, ועמו החברתי. ההדדי. זו השנה שבמהלכה – לא בגלל מחירי הדיור, חמאס או מחאת המילקי – הרבה יותר קשה לחיות כאן. פשוט כי עתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, סובלנית ושוויונית מסתתר, נכון לעכשיו, מאחורי מסך אפל של חוסר ודאות.

זירת ההתגוששות העיקרית, חושבים כולם, היא האינטרנט, וזה – אמור לעודד אותנו. כי לכאורה, מה שסובלת המקלדת, גרוע וחמור יותר ממה שסובל הרחוב המוחשי. אבל כשרבים מהגזענים והמתלהמים עושים זאת תחת שמם האמיתי ותמונת פרופיל עדכנית – זה כבר לא משנה אם המסר מועבר בעזרת הפה או בעזרת האצבעות. כשנשיא המדינה נשלח להז**** בת** עם ז***ת ערביות בכפר קאסם, רק חודשיים לאחר שהיה נסיך ליכוד ימני גאה, גם אם זה בפייסבוק – זה משמעותי. עוד נדבך קטן בהחרבת החברה הישראלית.

כשבבתי הספר רודפים מורים רחבי אופקים ופתוחי מחשבה ותלמידים שמנסים ללחום בגילויי גזענות – כבר לא משנה אם זה התחיל בטוויטר. כשפעילים חמומי מוח  לא מתביישים להתערב בהחלטה אישית של אזרחית פרטית להינשא לבחיר לבה המוסלמי, ועושים הכול כדי לפוצץ את החתונה – לא רלוונטי אם זה התחיל בפייסבוק. "זה בעיקר באינטרנט" הוא מפלטם של מי שמפחדים להתמודד עם הבעיה, או גרוע מכך, עם מי שהבעיה משרתת אותם.

במבט לאחור נזכור את 2014 לא רק כשנה שגרעה מאיתנו את הטיעון המנצח שמסביר "למה פה טוב יותר מבכל מקום אחר", ולא רק כשנה שבה התקצרה הרגל הדמוקרטית, ההומניסטית, שעליה נשענת החברה הישראלית. נזכור אותה גם כשנה שבה באופן הכי ציני, הכי מרושע, נמוך ומסוכן, ניצלו פוליטיקאים את רדידותה של החברה הישראלית והעצימו את התהליכים הללו בשירות עצמם.

במבט לאחור נזכור את 2014 כשנה שבה הפכנו באופן סופי לעם ככל אותם עמים שההיסטוריה שופטת לחומרה, לאחר שאיבדו את הצפון המוסרי והוקרבו בידי מנהיגים ציניים ואינטרסנטיים על מזבח המכנה המשותף ההמוני הנמוך והיעיל ביותר – שנאת האחר.

צילום// תומר אפלבאום, 'הארץ'

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019