לא קל להיות מנהיג. ובמקרה של גלגלצ, נדמה שההנהגה רבת־השנים החלה לשעמם אותה. המאזינים נשארו, אולי מכוח האינרציה וההעדפה הכללית שאומרת: אל תאתגרו לי את האוזן יותר מדי. ממילא הפקק באיילון מבאס, נעביר אותו עם עידן רייכל ונגיע הביתה בשלום. גלגלצ המנומנמת הייתה תקועה שנים בלופ משמים של מיינסטרים נטול ריגושים. אפילו המריבות הקבועות שבאו אחת לחודש בערך – עם נציגי הזמר המזרחי שעדיין מרגישים תת־ייצוג, או האמן המבוגר שצ'ק התמלוגים שלו מעליב את עלומיו המפוארים – החלו לשעמם.
נדב רביד, מנהל התחנה, ניער אותה מבלי לפגוע בהובלתה. מצעדי העשורים שהרים הפכו לדבר הנכון בזמן הנכון. הם כבשו נוכחות מסיבית בשיח, בתקשורת המיינסטרים וזו החברתית. הציתו דיון מעניין בזיכרון, ביצירה תרבותית על־זמנית. בפרספקטיבה. שאלות על תרבות וזהות; על נוסטלגיה מול איכות. התרחשות שאולי פנתה למכנה המשותף הרחב, בהתאם לדנ"א של גלגלצ, אבל באופן מהנה ואינטליגנטי.
מהצד השני של השידור הציבורי נמצא לי־אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של כאן. הוא פירק ובנה מחדש את המונומנט הארכיאולוגי שנקרא רשת א' כ'כאן תרבות', תחנה שחוגגת את התרבות מכל היבט אפשרי; ניצב יחד עם מנכ"ל כאן אלדד קובלנץ במאבק מול הטהרנים שבמעריצי '88' הישנה, בעת שהפכו אותה לאיכותית אבל גם נגישה (ומואזנת) יותר; והרים תעשיית פודקאסטים מפוארת, מתרבות ועד ידע. המון תרבות. הגישה שלו מרעננת ובשורשיה נטוע הרזומה הפרטי שלו, זה שמביא אותו להיות אלוף בהנגשת תרבות, ידע ושיח חברתי, באמצעות גיוון מחשבתי – ובעיקר אנושי.
