fbpx

נדב פרי: בחזרה לסדר הדברים ההגיוני

0

בעוד שתי דקות תסתיים ההתמודדות. האלופה המכהנת, קבוצה עמוסת תארים וניצחונות, נמצאת בפיגור מטריד ועלולה לאבד את הכתר.

עורך 'ליברל' על הקו. הוא רוצה לקבל בכתב מאמר שמסכם את המערכה. לך תסביר לו שיש עוד שתי דקות לשחק, שבשתי דקות אפשר לקלוע ארבע שלשות, לבצע חמישה פאולים ולסגור גם פיגור של עשר נקודות. במיוחד כשמדובר במכבי תל אביב של הפוליטיקה. ואתם הרי זוכרים ודאי איך הספידו אותם ב־1981 ואיך הם ניצחו את פרס, ואיך אמרו שהם גמורים ב־1984 וב־1988 אבל הם צחקו אחרונים, שוב מול פרס. ואיך כנגד כל הסיכויים, התחזיות והסקרים הם עשו את הבלתי ייאמן וניצחו ב־1996 (נחשו את מי). אבל לעורך של 'ליברל' יש צרכים משלו. מכבי? ליכוד? מה אכפת לו.

השורות הללו נכתבות שישה ימים לפני הבחירות. חוץ מלפזם בכנסי הליכוד את "שריפה, אחים, שריפה", בנימין נתניהו עושה עכשיו כבר הכול. הפוליטיקאי הדומיננטי בדורנו נקלע ב־2015 לקרב הקשה בחייו. המדדים כולם מצביעים על שחיקה על גבול הקריסה, שמתרחשת בתזמון הכי רע – בשבוע האחרון של הקמפיין הארוך. לך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו.

פסיכולוגים בלירה תוהים שמא בתוך תוכו נתניהו בכלל רצה להפסיד במרוץ הזה. והרי מי מפרק ממשלה ומפזר כנסת כמעט שלוש שנים לפני המועד, אם לא אדם שבסתר לבו צפונה משאלת התאבדות. לא משאלת התאבדות הייתה כאן, אלא חטא היוהרה. אדם שההיבריס עיוות את שיקול דעתו עד שלא הצליח אפילו לדמיין עד כמה מורכבת וקשה תהיה המערכה שהוא ורק הוא הכניס את עצמו אליה. דרוש זיכרון סלקטיבי במיוחד כדי לשכוח שהבחירות הקודמות ב־2013 היו קריאת אזהרה מהדהדת לנתניהו. שרק בשן ועין הוא הצליח לשמור אז על התפקיד למרות המפלה שנחל בקלפי. אם יש דבר שהוכח מעל לכל ספק כבר אז, זה שבנימין נתניהו איננו ראש ממשלה פופולרי. מה עשה נתניהו? הלך וקיצר לעצמו את הקדנציה בשלוש שנים מתוך הנחה ששוב הכול יהיה בסדר.

מטופש להמר לפני בחירות, בוודאי בטקסט שייקרא אחרי היוודע תוצאותיהן, אבל הנה קחו הימור: לבחירות הלך נתניהו כדי לשפר את הקלפים שחילק לו הבוחר לפני שנתיים. בקוראכם עכשיו את הדברים, אתם כבר יודעים אם הוא הצליח בכך או לא. ההימור שלי? לא. גם אם התוצאות יאירו לו לכאורה פנים.

אומרים שנתניהו הוא הסיפור של בחירות 2015. ברמה האישית אין ספק, לא בטוח שכך גם בפרספקטיבה רחבה יותר. בראייה ארוכת טווח, אירוע דרמטי לא פחות שהתרחש השנה הוא יותר מיסטי מפוליטי. סוף־סוף, בתחיית המתים עסקינן. קבלו אותה, היא חזרה: מפלגת העבודה. הגברת הזקנה שבה לחיינו. מי היה מאמין.

פלאשבק: 18 בינואר 2011. יממה אחרי שאהוד ברק נטש אותה מדממת וחבולה יחד עם חבורת הכלנתריסטים שלו, התייצבה מפלגתם של ברל כצנלסון ודוד בן גוריון בפני רגע האמת. ברק ויתר הפורשים הותירו את העבודה עם שמונה ח“כים בלבד. מחצית מתוכם היו "מורדים" שממילא כבר היו עם רגל וחצי מחוץ למפלגה. אחרי פרישת ברק הם התכנסו כדי להחליט אם לעזוב את המפלגה לחרחוריה האחרונים או להישאר בכל זאת. לו היו מחליטים לפרוש בנקודה ההיא, הייתה העבודה נותרת עם ארבעה מנדטים בלבד – כדור אחרון ברקה. שלושה מתוך הארבעה ביקשו לחתוך החוצה. רק אחד – דניאל בן סימון – התעקש להישאר וגרר איתו את היתר.

לכו תאמינו. דניאל בן סימון, הפרנקופיל החביב מהטלוויזיה, הוא האיש שהותיר את מפלגת העבודה בחיים בשעתה הקשה ביותר. מברל ועד בוז‘י לא קם כדני בן סימון. חזרתה לחיים של מפלגת העבודה היא בשורה טובה ללא קשר לשיוך הפוליטי. היא זורעת יציבות וסדר הגיוני במפת המפלגות. דמוקרטיה צריכה שתי מפלגות גדולות שמתחרות על השלטון. מוטב שהקונקורנציה לליכוד תהיה מפלגה רצינית וכבדת משקל ולא עוד להיט תורן במצעד הפזמונים. העבודה מול הליכוד – הדרבי הגדול חזר סוף־סוף לחיינו אחרי יותר מדי זמן של התמודדויות בלאי.

ועכשיו תסלחו לי, אבל המשחק נגמר בעוד דקה.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

צילום: דן קינן, ׳הארץ׳

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook