fbpx
Desktop Image Mobile Image

נדב איל: תקשורת בזמן מלחמה: החולי העולמי, הכשל המקומי

0

עיתונות בינלאומית היא עבד של תמונות. כתביה האמיצים, העשויים ללא חת, מפציעים לצד התמונה בהתרגשות מהולה בתחושת שליחות. הדובי הנטוש של הילד בהריסות המבנה. מטבח שנותר "מיותם", "עדות אחרונה" לאלימות שהתרחשה כאן. הצער והחרדה על פניה של אם שחוששת לגורל ילדיה, או איבדה אותם. במקום הזה, העיתונאים הם הטריבון של הצדק העולמי. הם באו, הם הצדיקו, הם ניצחו.

העימות בעזה סיפק את כל המרכיבים ההכרחיים. אליהם התלווה כמובן הנרטיב הישן והאירופי על "האזרחים הסובלים". אפשר לאתר את מקורותיו עוד במלחמת העולם הראשונה, אולי אפילו לפני כן. הרעיון פשוט: הפוליטיקאים שונאים, החיילים יורים והאזרחים סובלים. הם סובלים ומתים בשל הסכלות הפוליטית והאיוולת הגזענית של מנהיגיהם המנותקים, היהירים, חסרי המעוף. הם אלה שישלמו את המחיר, תאמר המגישה ב־CNN ותיאנח את אנחת הדורות.

מובן שהנרטיב שקרי. קשה בהרבה לספר לציבורים משכילים והנאורים, שהציבורים, השבטים, הם ששונאים. הם שבחרו בהנהגות הפוליטיות שאינן רוצות הסדר. אם הצופה הממוצע בבריטניה יאמין שהפלסטינים והישראלים, למעשה, ממש בחרו ברצון ובהתלהבות בהנהגות האלה, הוא ייאלץ להגיע למסקנה שלאזרחים בשני הצדדים מגיעה דייסת השנאה שבישלו. ואז אין אמפתיה. ובלי אמפתיה, התמונה חסרת משמעות.

לשווא ינסה מישהו לשחרר את התקשורת הזרה מאחריותה לספר סיפור המזכיר את חמאס. הדיווחים מעזה היו הומניטריים, לא חדשותיים. המשגר שאיתרה "פראנס 24" פעל לאורך המלחמה ליד מלון העיתונאים. ברור מדוע לא צילמו אותו; פחות ברור מדוע רק כתב אחד הביא את התיעוד הזה בסופה (למעשה זה ברור בהחלט: הם רוצים לחזור, לספר את הסיפור האנושי המרגש של הסכסוך הבא ברצועה). ואפילו אם לא יכולים היו, או חששו, לצלם אנשי חמאס או לחימה ממש, הכתבים הזרים בעזה היו צריכים לספר סיפור של עימות צבאי. לדבר עם מקורות. להסביר מה קרה לגדוד החמאס ולגולני בשג'אעיה, מהיכן משוגרים הטילים לישראל, אם הממשלה החמאסית ממשיכה לפעול אפקטיבית ברצועה במהלך העימות. גם בלי לצלם. אבל התמונה היא המלך, והדיווחים היו סנטימנטליים בעיקר.

ולצד הישראלי: הדבר המשעשע בתקשורת המקומית במלחמה היה התנודתיות הצדקנית שלה. רגע אחד אנחנו מסבירים שהמדינה כולה תחת אש, טילים נוחתים בכל מקום, חיינו אינם חיים והחמאס הפך את ישראל לגיהינום ולכן מגיע לו גיהינום. רגע אחרי שחברות התעופה הזרות משתכנעות שכנוע גמור בעוצמת הטיעון הישראלי, מבינות שבאמת ממש לא בטוח לטוס ולנחות כאן, מיד זועקת ישראל התקשורתית: מה, הן השתגעו? הן לא הבינו שזו הסברה? לא יודעים שם שיש כיפת ברזל?

כולנו היינו מצויים בתנועה בלתי פוסקת בין אזעקות. בזמן הזה, התמונות מרצועת עזה נדחקו. אין טעם לדבר כאן על מהות עיתונאית ממש, ממילא זו דוממת לעתים קרובות בזמן מלחמה – בכל הצדדים. אבל אפילו את התמונות הדחקנו, כדי לדווח על עוד אזעקה בגן יבנה. גם כשהתברר שהאזעקות יותר מזעיקות ממפחידות, הן לא הרתיעו את הניצבים הקבועים מאחורי הכתבים, ששמחו למסור ד"ש בבית עם הנייד ביד.

ודווקא התמונות מרצועת עזה מרשימות; הן מרשימות מי שסבל אנושי יקר ללבו, אבל יכולות להרשים גם את הצופים שרוצים לדעת ש"צה"ל עושה משהו", הפצצות אינן מומטרות לשווא. ועדיין, יוחדו להן פינות קצרות במהדורות; כתבי הדסק הערבי מביאים את הקולות מעזה, עורכי חדשות החוץ מביאים את כתבת ה"דיווחים בעולם". במהלך היום חלחלו תכנים חתרניים יותר. כשצריך למלא 18 שעות שידור רציפות גם חתרנות היא אופציה.

עיתונות היא מקומית במהותה. היא מדווחת לקהל הקוראים/הצופים שלה. ובמיוחד בעימות, בין אם מדובר בעזה או במלחמה בעיראק. אך המקומיות איננה צריכה להצדיק הדחקה של המתרחש בצד השני; הרי מה שקורה שם הוא תוצר פעולתנו. מי שחיי אדם יקרים לו יכאב למעלה מ־1,800 הרוגים פלסטינים; מי שרוצה לחוות את תחושת התגמול המתגמלת, יחוש תחושה אחרת.אבל אלה רק המתאבנים. יש סוגיות מהותיות יותר. כולנו נהרנו אחרי "האיום האסטרטגי" שהוא המנהרות. גורם ביטחוני בכיר ומנוסה התלוצץ יום אחד שעוד ישאלו למה התעסקו עם האיום האיראני. יש 20 מנהרות בדרום. רק אמר, ולמחרת הופיע ציטוט בעיתון שתהה בדיוק את התהייה הזו. אחרי זריעת הרוח (על ידי הדרג המדיני, כמובן) באה הסופה: "מחדל המנהרות". כאילו שעשרות אלפי רקטות של חיזבאללה, כבדות ומשוכללות משל חמאס, אינן מאיימות בכל דקה על %60 משטחנו, ועוד עשרות איומים אחרים. עם המחדל באה ההפחדה. האם מתחת לסלון שלך שומעים צלילי חפירה? איך זה נשמע, מפחיד?

מדוע כשבנימין נתניהו מתקדם בהססנות ובאטיות בתהליך המדיני הוא פחדן, וכשהוא פועל בהססנות במלחמה הוא "מרוסן ושקול"? מי אישר ומדוע להכניס 'זלדה' לרצועת עזה, כשיש מסקנות ועדת חקירה שאוסרות על כך במפורש? מי ישלם על זה מחיר, או לא? מדוע ישראל שינתה את עמדותיה שוב ושוב לגבי הפסקות אש עם חמאס? הכרוניקה, כתמיד, היא קוטלת השאלות.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה

 

נדב איל

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook