fbpx

נדב איל: למה יאיר לפיד הוא התקווה של המרכז-שמאל

0
אין שמחה כשמחה לאיד, אבל אין סיפוק גדול מזה של הנביא שנבואתו המרה מתממשת. הרי במערכת הפוליטית שלנו קל לנבא נבואות, כי הבטוח והמוצק מצומצם כל כך, ומפתה מאוד לדבר על העתיד הערטילאי.
מובן שאני מתייחס לטקסט שלי שהופיע כאן בגיליון פברואר והעריך כי השמאל מחוסל בבחירות הנוכחיות, בדרך לתבוסה, נתניהו ירכיב קואליציה של מנדטים (כולל כחלון וחרדים) והשאלה היחידה שנותרה היא אם העבודה שוב תבגוד בעצמה ותצטרף לאחדות או תפתיע. נפלה שגיאה בשני מנדטים. כל זה נכתב מגבעתיים האפרורית בזמן שמקורביו של ראש הממשלה, בתקשורת ובכלל, מקורבים שחשים עכשיו שחזם תפוח מגאווה כטריבוני העם הבלתי מנוצחים, הסתובבו בראשים מורכנים ולחשו בלאט על התבוסה הבלתי נמנעת של ביבי. הם גם לכלכו חבל על הזמן.
(כדי להעמיד דברים בהקשר נכון, צריך לומר שבשלב מסוים, ובעיקר לנוכח גלי הסקרים, התחלתי לשנות את דעתי וכתבתי ציוץ או שניים על המומנטום נגד נתניהו. טיפוס ציני היה אומר שנוצרה כאן סוג של תעודת ביטוח. אבל הרף לספקנות, האם זו לא היא שהפסידה בבחירות?)
נישא על גבי התהילה (הזמנית), אין מנוס מלהפריח עוד כמה הערות על הבחירות שעברנו.
א. הרצוג. השמועה מספרת שיצחק הרצוג אלרגי לחתולים ולכן כשנכנס בפעם הראשונה לביתה של ציפי לבני, חובבת חתולים ידועה, חווה התקף אלרגי חריף. בין אם השמועה שהפיצו גורמים בעבודה מדויקת או לא, מצער לחשוב שהתקף האלרגיה הזה נמשך כל הבחירות. לא, אני לא חושב – בניגוד לרביב  דרוקר, נניח – שהרוטציה פגעה בו כל כך. במובנים מסוימים היא הייתה חיונית. מה שפגע בהרצוג קשור הרבה יותר לצוות שסבב אותו ולחוסר ההבנה המדהים של מה הוא קמפיין. זה היה הקמפיין הגרוע ביותר מאז פרס 96', גרוע משל מצנע – וזה הישג בלתי רגיל. פשוט לא התקיים קמפיין. בתחילת המרוץ, כאשר נשאל גורם בכיר במחנה הציוני על תכנית הקמפיין, הוא הגיב בהפתעה נינוחה. הקמפיין שלנו זה "אנחנו או הוא", אמר ולא יסף. הוא התכוון לזה. הצד השני היה המום. צוות הבחירות של המחנה הציוני לא הבין, עד שלב מאוחר מאוד, שקמפיין אמור ליצור סנטימנט לטובת הרצוג. הוא הניח את ההנחה התיכוניסטית של V15 והאחרים, שהסנטימנט השלילי לנתניהו יגבר על כל השאר. יצירת הסנטימנט למען הרצוג הייתה צריכה להתחיל שנה וחצי לפני הבחירות; היא הייתה אמורה לכלול שורה של צעדים נועזים ובוני אמון ציבורי. אבל הרצוג, פוליטיקאי מתוחכם וראוי מאוד, הוא דמות נשיאותית יותר מפרנק אנדרווד. והפוליטיקה הישראלית הייתה יכולה לעשות לאנדרווד בית ספר. בקצרה, הקמפיין של האופוזיציה פשוט שעמם.
מעבר לטעות הקלאסית הזו, הכשל במחנה הציוני היה חמור משום שכל הגורמים שם הבינו את החור השחור באסטרטגיה הגושית. או במילים אחרות: השאלה שהרצוג ולבני התחבטו בה חודש בערך – איך לטפל בלפיד. הצד השני של המטבע היה אמור להיות איך לחזק את בנט. על השאלה הראשונה הם ענו לא נכון ומאוחר מדי. את השאלה השנייה, בכלל לא הבינו. הרצוג היה חייב להוביל לדימום של לפיד, והוא בפשטות לא קיבל החלטה כי העריך שאם יתקוף חזק מדי – תגובת הנגד תעלה לו ביוקר. כשכבר קיבל, כשל בהבנה כי אין משמעות לשיגור מקורביו להתקפה. את העבודה המלוכלכת הוא היה צריך לעשות בעצמו. קניבליזציה של לפיד לא הייתה אופציה, אלא – כפי שהתוצאות מראות. זו הייתה הכרח פוליטי החלטה אחת שלא היה אפשר להימנע ממנה. והם נמנעו ממנה כמעט עד הסוף. אבל בנט לא פחות חשוב. מה קשור בנט? הרצוג היה חייב לחזק את בנט. כדי שקולותיו לא יחלחלו לנתניהו. שוב ושוב הוזהרו במטה המחנה הציוני ושוב ושוב בחרו להתעלם. בנט התפלל קרוב לוודאי שלוש פעמים ביום שהרצוג יתקוף אותו בפראות, כדי לחזק את ביטחון ההצבעה של אנשי הבית היהודי. לא קרה. למה? כי לא היה קמפיין. היה שלב שבו שאלנו מה אסטרטגיית הימים  האחרונים. אמרו לנו – לנצח. מצחיק.
ב. לפיד. קחו כלל אצבע. אם למרכז־שמאל יש מועמד ששמחים איתו, פחות או יותר, אז הוא יפסיד בבחירות. אבל אם מועמדותו מלווה בצקצוקי לשון ועקמומי אף (או ההפך? עקמומי לשון וצקצוקי אף? תמהני) יש לו סיכוי מצוין. המועמד האחרון שניצח במרכז־שמאל בלי הצקצוקים והעקמומים הייתה גולדה מאיר לפני יום כיפור. הרצוג, פרס, פרץ, מצנע – כולם הם בשר מבשרו של המחנה. אידיאולוגית ופוליטית. אבל רבין שבר ידיים ורגליים ונחשד בנוקשות מדינית, ברק נחשב לאופורטוניסט מסוכן פלוס צאלים ב', שרון לקראת קדימה נשא איתו שק שרצים שביעת את המחנה כולו, שלא לדבר על אולמרט, אגב פרנק אנדרווד.
אז הגענו ללפיד. בואו נשים את העובדה המזמזמת על השולחן. אין מועמד אחר במרכז־שמאל לראשות הממשלה, ובעתיד הנראה לעין גם לא יהיה כזה. אין אחר לבד מלפיד. גם לא יהיה כנראה. צקצקו ועקממו ככל רצונכם; מה שנכתב כאן לא נכתב כתמיכה אלא כאבחנת המציאות. מי יכול במחנה כולו להופיע, להלהיב, למשוך קהלים חדשים? מי שמר על מרכזיות והתרחק מתיוג שמאלני? מי נותר נקי במידת האפשר? מי יודע לעשות קמפיין ומעלה את הרייטינג בכל הופעה טלוויזיונית?
 אני יודע שבמחוזות תל אביביים מסוימים, בין הירקון למנחם בגין בערך, מייחלים לבואו של משיח ביטחוניסט. זה היה יכול להיות נחמד, גנרל עם עמדה אידיאולוגית מובהקת שיכול לנצח. רק שאין אחד כזה והואיל ומאגר הגנרלים די ידוע, גם לא יהיה. יש איזה שם אחד שעולה בהקשרים האלה; לפי הפוסטים שלו במערכת הבחירות עדיף לא לבנות עליו יותר מדי. עמי אילון הוא שועל פוליטי מתוחכם לעומתו. ובכלל, כל המנטליות הזו שאפשר "לייצר" מועמד יש מאין, ואז להתחיל לפתח תזות סביבו בניסיון להטעות ציבור מטומטם (כן, אני מתייחס לתיאוריית "עוצמת החולשה" או "חולשת העוצמה" ביחס להרצוג) התבררה כמופרכת מיסודה. פוליטיקאים קמים ומתפתחים ואי אפשר ליצור הבניות מהיום למחר, וגם לא לעוד שנה. לפיד הוא האלטרנטיבה העתידית לנתניהו, אלא אם הרצוג יעבור מטמורפוזה קיצונית מאוד באופוזיציה. הקביעה הזו איננה נורמטיבית ואין בה הבעת תמיכה; היא כאמור אבחנתית. ולמי שיצקצק אפשר רק לומר: רבותיי, זה מה שהצמחתם. זה מה יש.
ג. רק דבר אחד מסוכן באמת יצא מהבחירות האלה. לא הניצחון של נתניהו שבסך הכול שימר את הגושים כפי שהיו, ועשה לבנט את תמרון לבני 2009 (קניבליזציה של המחנה). מה שמסוכן באמת הוא הספין שייצר נתניהו דרך שלוחיו השונים, גם בתקשורת. ספין של ניצחון היסטורי ומוחץ לימין, של סטירת לחי נוראה למרכז־שמאל מנותק וכל הג'ז הזה. הניצחון היה הישג אישי ענק לנתניהו, אין ספק בכך. אבל הוא נעשה באמצעות העברת קולות פשוטה מבנט ומהמפלגה הכהניסטית של אלי ישי. המרכז הישראלי לא דלף ימינה חזק, ובטח שלא השמאל.
המגה־ספין יצר מציאות שממשיכה את הדה־ לגיטימציה לשמאל הישראלי כאלטרנטיבה אפשרית לשלטון הנוכחי. הוא אמור לייאש יריבים אפשריים ממחשבות "אפלות" על פירוק ממשלה או התמודדות מול נתניהו. בפעם הבאה שתהיה תחושה של מהפך אפשרי, יזכירו כולם את הימים ההם וייטעו עוד ספקות 2015 במרץ חריפים בלבם של אלה שיבקשו שינוי. זו גם הסיבה שעם הניצחון לא באה רוח של פיוס או נדיבות המנצחים, אלא מין דם עכור של חיסול חשבונות והבטחות לנקמה – חלקן הגדול נגד התקשורת.
נכון, העיתונאים מתחו ביקורת נוקבת על נתניהו; האם כולם שכחו כאן שהתקשורת היא זו שחיסלה בלחץ ציבורי אדיר את הקריירה של אחד, אהוד אולמרט? או שגזלה שינה מעיניו של אריאל שרון רגע לפני השבץ? אז כן, נתניהו וחבר מעריציו חשו מותקפים בנחרצות. אחרי כמה וכמה שנים זה די טבעי. אצל נתניהו כל מצב הוא סינגולרי היסטורית; גם הביקורת עליו. גם האיבה. אני זוכר שכתבתי ב'מעריב' בתקופת אמנון דנקנר (!) טקסט ארוך שתמציתו הייתה – למה הישראלים שונאים את אהוד אולמרט. ודי הצדקתי אותם. אני לא זוכר שקיבלתי אפילו טלפון. היום טקסט כזה היה זוכה לטיפול של עמודים 16-2  בעיתון הנפוץ במדינה. כמה מהר קנינו את הבלוף העלוב שנתניהו (כמו ישראל שלו) הוא תמיד קורבן נדיר.
אז נתניהו ניצח וזו תוצאה שצריך לכבד. וכמובן – לכבד את ניצחון הימין. אבל אין פה שום דבר היסטורי. אין ניצחון נגד הסיכויים. סתם המשך המצב הקיים אל תוך העתיד הסתום.
רוצים לקרוא את במגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
צילום// תומר אפלבאום, הארץ

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook