fbpx

נדב איל: משחק הסיסמאות מול צורכי המציאות

0

היו ימים בארץ ישראל. הימים הקטנים אחרי התנופה הגדולה של תקומת המדינה. כאשר הארץ נפנתה לבנייה וניסתה למחוק את עקבות המלחמה הגדולה, הכי גדולה, שבה נהרג אחוז אחד שלם מהאוכלוסייה. בישראל הצעירה של 1949 הצטופפו להם מאות אלפי מהגרים חדשים בתנאים נוראיים, והתנאים ילכו ויחריפו בשנים שאחרי. פרויקטים גדולים של תשתית, המוביל הארצי בראשם, ידרשו מאמץ כביר מהמדינה הצעירה. הוצאות הביטחון המאמירות וכלכלה רעועה יובילו למשטרי צנע אכזריים ויפתחו שוק שחור. יש מאין תיווצר אצולה; אצולת הפועלים. טובה יותר מהאוליגרכיות הנוכחיות, העלובות והנובורישיות, אצולה שתתפאר בצניעות ובדרך ארץ ובהשכלה, אך עדיין תהיה אצולה. מתנשאת, מרוחקת ונהנית מזכויות יתר.

פוליטית, ישראל נשלטה על ידי משטר מהפכני. ההקרבה הייתה העיקר, העבודה ערך עליון. התלונות על תנאים קשים, פרוטקציה, ספסרות וכישלונות נוראיים תמיד היו שם, בתור לחלוקת חלב או בהקצאות כעבור שנים לקווי טלפון. אך המעמד שהוביל את ישראל לא יכול היה להרשות לעצמו לתת לדברים האלה לפרוץ החוצה. לקיים שיחה באוויר הפוליטי הפתוח. הדרך לרכישת הקהל, במושבה או במעברה, בעיר ובכפר, הייתה להזכיר להם את האתוס הענקי שהם כותבים בחייהם. שיבת עם לארצו. כינון הבית השלישי. ובכך, להשכיח את החרפה הנוכחית וזו שעוד תהיה.

וזה היה נכון ומדויק. כי דור שלם, בעצם שני דורות שלמים, הגדירו את עצמם לפי האתוס הזה. דור המייסדים. בוני הארץ. דור תש"ח. וגם אם בלוריתם לא התנופפה, וגם אם לא שירתו בפלמ"ח אלא עלו מצפון אפריקה, הניסיון הגדול של הממסד הפוליטי היה לספר אותם אל תוך האגדה הציונית. שהרי אם לא יהיו בה, היכן יהיו?

וחוץ מזה, היה מאוד לא נוח לדבר על העובדות. על המציאות העכשווית. על הביוב שזורם במעברה, על הניקוז בחורף, השוק  השחור בפאתי העיר, תחושת הניכור הגוברת בין שלטון מפא"י והציבורים החדשים, האפליה, קדושתה של המערכת הצבאית ובעיקר הכישלונות האדירים שלה בשנות ה־50, הכאב על המחדלים המושתקים של מלחמת העצמאות, ההתמודדות המשתיק  עם ניצולי השואה וכל שאר הסודות והחטאים.

כך התעצבה הפוליטיקה הישראלית. היא התעצבה כמקדש של סיסמאות. אכן, נבחר הציבור שמגיע לאסיפת בחירות יכול לדבר על הצרכים. על ההקצבה במשטר צנע ל־100 גרם בשר בשבוע. על הבעיות של העיר. על תחבורה. הוא יכול היה לבדוק מה הם הצרכים והדרישות של כל קהילה וקהילה, ולנסות להתאים את דבריו לציבור. או שהוא יכול היה לשאת את אותו נאום חוזר על עצמו, מלא עד גדותיו בסיסמאות שבתחילה היו מלהיטות ואחר כך הפכו לקלישאות מחוררות. מטבעות לשון של קישון.

זה גם האופי המהפכני, ששונה מאוד מנסיבות לנסיבות ודומה מאוד ברטוריקה הסוחפת והכללית שלו. הרטוריקה הזו מעמידה את המהפכה לפני המצוקה הזמנית. היא מבטיחה גאולה. הפוליטיקה של מהפכנים איננה מסתפקת במימוש מוגבל של צרכים; היא משביעה את הקהל לשמור אמונים גם אם הצרכים לא יתמלאו. שהרי טוב למות – אפילו – בעד ארצנו. הפוליטיקה איננה שירות, הפוליטיקה היא המזבח בתוך מקדש הסיסמאות על העם והארץ.

עם התבססות המדינה החלה הפוליטיקה להתנתק מהסיסמאות ולהתחבר מחדש לצרכים, נניח הציונים הכלליים עם "תנו לחיות בארץ הזאת" או לוי אשכול יסודו וחורבנו (האפשרי) של מקדש הסיסמאות בדמותו הגדולה. זה קרה בתחילת שנות ה־60, כנראה עידן הפאר של הרפובליקה הישראלית. אז כבר היה אפשר להתחיל לשוחח, כולל בזירה הפוליטית, על העיוותים הגדולים של השיטה וההתמודדות של האזרח הקטן איתה.

ואז באה מלחמת ששת הימים. היא קוממה מחדש את הסיסמאות שממילא טרם הפסידו בקרב והעניקה להן תנופה מחודשת. המלחמה יצרה ויכוח פוליטי רב־עוצמה ואמיתי ביסודו, אבל בסוף הוא כולו נסב סביב העולם של גבולות, ביטחון ומדיניות, והתרחק מצרכים. "שלום", "ירושלים המאוחדת", "ארץ ישראל השלמה", "חלוקת הארץ", "יהודה ושומרון", "התנחלויות", "כיבוש". כולן סיסמאות בשיחה הפוליטית הישראלית. כך התנוונה התכלית היסודית של הפוליטיקה והתחלפה – מדיבור על צורך, לדיבור על סיסמה מעורפלת.

מהי פוליטיקה של צרכים?

בשעה הזו שהטקסט הזה נקרא, יושב איפשהו פוליטיקאי אמריקאי. הוא במכונית. הוא בדרך לפגישה עם ציבור. הוא לומד בעל־פה נתונים. כמה מובטלים יש בעיירה שאליה ייסע. כמה עסקים יש. מה אחוז החוב. מה מצב בית הספר. העוזר שלו מתדרך אותו לגבי הטרדות המקומיות: מחלה של הבקר בכמה חוות, סובסידיות לתירס, מחסור במורים בבית הספר התיכון. וגם בהצלחות ובגאוות המקומיות: קבוצת הפוטבול ומיקומה בליגה, האיש המפורסם שנולד שם.

כשהפוליטיקאי מגיע לאותה התכנסות, כל תכלית נוכחותו היא לענות על צרכים. דבר ראשון, לתת את הרושם שהוא מכיר את הצרכים. דבר שני, לנסות לתת להם תשובה או להסביר את הפתרון שהציג כבר. וכשהוא פותח את דבריו ומדבר – וראיתי אירועים כאלה, בבריטניה, בארצות הברית, בצרפת ובמקומות אחרים – הוא מנסה לקלוע אל הקהל בבקיאותו ובאמפתיה היסודית שלו. כלפי צורכיהם.

אם יגיע לנקודות השפעה בקריירה שלו, הוא יישפט בעיקר לפי התוצאות. כן, גם לפי הרוח הפוליטית שיקרין, הכריזמה והעמדות העקרוניות. אבל בעיקר לפי ה"אקשן אייטמז" שביצע כבר. מועמדים לנשיאות מציגים את עצמם לפי ביצועיהם או חזונם לביצוע. כמעט תמיד, הנקודות המכריעות קשורות לארבעה מתוך חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. חינוך, תעסוקה, רפואה ודיור.

התמונה די ברורה בהשוואה לנו. אצלנו פוליטיקאי לומד נאום אחד. הוא נושא אותו, פחות או יותר, באותו מקום. דיבור הצורך שלו התנוון לטובת דיבור הסיסמה. את הסיסמה הוא יורק, נתניהו חזק בביטחון, ישראל צריכה שינוי, מפסיקים להתנצל וכו' וכו'. הסיסמאות נורות והקמפיינים מנגנים והמדינה מתנהלת ועולם הצרכים שלה מנותק מהפוליטיקה שלה. פוליטיקה שהפכה למאורת אופיום של סיסמאות, שכולנו נושמים את אווירן. נדיר מאוד הפוליטיקאי שהרוויח קרדיט ציבורי ופוליטי בגלל הטוב שעשה במשרד ממשלתי, או נזרק מהפוליטיקה בגלל כישלונותיו שם. הפוליטיקאים שלנו הפכו במובן זה למובארקים: באורח כללי בלתי מתחלפים תוך חוסר תלות בביצועיהם ובבחירות, למעשה.

באה המחאה ושינתה הכול. לפניה בא השינוי התודעתי; הוא התחיל בעיתונות והתכתב עם הרשתות החברתיות – אבל בלעדיו לא היו קמים האוהלים ברוטשילד. והספינה של הפוליטיקה הישראלית קיבלה מכה חזקה שתמרנה אותה לנתיב שונה והחלה באטיות מרחיקה אותה מהסיסמאות. פתאום צריך לתת תשובות לצרכים. לדיור. למחירים.  ופתאום התשובות האלה שוות הון פוליטי, נניח כחלון. או יאיר לפיד.

וזה לא שהסיסמאות לא כאן. הן כאן. הן עדיין מנצחות. אבל הן הולכות ודועכות אל מול עולם הצרכים של הבוחר הישראלי. הפוליטיקה דיכאה את העולם הזה, את הלגיטימיות של הישראלי לצעוק על מחיר קוטג' או מילקי. אבל הרשת מאפשרת לו את החירות הזו, והחופש לצעוק ברשת מיתרגם ללייקים, לשיתופים, לחרם צרכנים, לכתבות, למודעות ציבורית, לפעולה פוליטית, להתארגנות מפלגתית. להשפעה ממשלתית.

כאן באה נקודה חשובה מאוד. מי שמרוויח מעולם הסיסמאות הוא בדרך כלל הימין. גם משום שזה שולט בישראל כמעט ללא עוררין מאז 1977, והממסד תמיד מנסה להרחיק שיח של צרכים שמטבעו איננו שיח הרמוני פוליטית. גם משום שהפטריוטיות והאיומים החיצוניים הם תירוץ טוב מאוד לדכא ביקורת עצמית; שמאל, מה לעשות, מתמחה בביקורת עצמית. אבל בעיקר בגלל הדנ"א של ימין: שמרנות. צרכים הם יקום משתנה, מתרחב ומתכווץ ומחליף צבעים. הם דורשים פרוגרסיביות מתמשכת. יום אחד המשפחה היא גבר ואישה ויום אחר גבר וגבר. קם צורך של זוגות חד־מיניים בהכרה. הימין איננו רוצה בכך. הוא משגר סיסמה שנועדה להגן על הסדר החברתי, סיסמה שמרנית: משפחה היא איחוד של גבר ואישה. השמאל אומר: ההגדרה הזו איננה עונה עוד לצורך.
ולכן ככל שישראל שקעה יותר לשיח הסיסמאות מאז 1967, שיח שהדחיק את הצרכים, צרכים שהם ביסוד הפילוסופיה הפרוגרסיבית של שמאל באשר הוא, כך התחזק הימין הישראלי. בסיסמאות.  כאלה בסגנון "לא מתנצלים", או "טוב ליהודים", או "חזק מול חמאס" – בסיסמאות הימין תמיד יותר חזק. בכל העולם. השמאל יותר חזק אצל מצביעים שזקוקים שיפתרו להם צורך דחוף. עבודה, נניח; והם מצביעים בהמוניהם לסוציאל דמוקרטים, בבריטניה או באמריקה או בגרמניה, כדי שלא יקצצו להם הטבות תעסוקתיות. רק שאצלנו הצרכים נדחקו, דוכאו והושתקו. וכך נחלש המחנה שבדרך כלל מייצג אותם טוב יותר. לא, המחאה לא הייתה מזימה סמולנית כפי שחשדה סביבתו של נתניהו ב־2011, אבל כן, אם אנחנו מתחילים לדבר על צרכים אז למרכז־שמאל יש סיכוי. יש לו סיכוי כי הוא מתכתב עם שינוי.

זה מה ששמאל עושה, אגב. תובע שינוי. הוא בתנועה אל הצורך וממנו. אם הוא לא בתנועה, הוא מת.

צילום// מוטי מילרוד, 'הארץ'

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון עד הבית.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook