fbpx

נדב איל: זו (לא) השיטה, טמבל

0

ביחסים בין כותב לקורא, אנחנו מצויים במצב מורכב. זה עניין אפל ומדכדך לנסות לכתוב טקסט שלם לפני שנודעות תוצאות הבחירות, ויש כמה טקטיקות התמודדות. הטקטיקה המקובלת היא ההתעלמות האינטליגנטית, שמניחה שורה של הנחות יסודיות אבל חלילה לא אומרת לקוראים מיד שהטקסט הזה, איך נגיד בעדינות, הוא טרום־מדגם. טקטיקה אחרת היא לומר שהמדגם והבחירות וכל הג'ז הזה בעצם לא חשובים. כי מה שהיה הוא שיהיה, שוב אחדות, שוב אין הכרעות ברורות. אבל נושא הטקסט הוא דווקא משמעותי. קריטי.

נבחר אנחנו בשיטה ישנה ומניפולטיבית. כנות. במלוא הכנות, כאשר אתם קוראים את המילים הללו, הבחירות מאחורינו. הסקרנות שבעה. כל טקסט שיתייחס לבחירות אבל ייקרא אחריהן הוא נחות. אז בואו לא נדבר על הבחירות. בואו נדבר על התירוץ הכי גדול של הפוליטיקאים שלנו לכישלונות הענק המפוארים שלהם. השיטה.

במהלך הבחירות פורסם כי הנשיא ראובן ריבלין בכבודו ובעצמו מתעתד במשא ומתן הקואליציוני להעלות את נושא שינוי השיטה והמשילות, כטיעון לממשלת אחדות. הוא לא הראשון או האחרון מבעלי הכוונות הטובות והניסיון הפוליטי ששכנעו את עצמם שהשיטה שלנו היא אם כל חטאת. היא מתגמלת פיצול פוליטי, כי מפלגה של מספר מנדטים מוגבל יכולה להיות לשון מאזניים. היא מעודדת סחטנות מתמשכת גם אחרי הקמת הממשלה, כי הרי תמיד אפשר להקים קואליציה אחרת. תחזוק הקואליציה הנוכחית הוא עניין מרכזי בלוח הזמנים של ראש הממשלה, כל ראש ממשלה. לנצח יהפוך האדם השולט בישראל לפרנואיד מפוחד. הוא פרנואיד, אבל כמו בבדיחה ההיא – באמת רודפים אחריו. הצללים באמת מדסקסים בחשיכה את הפלתו. והצללים הם בדרך כלל חלק מממשלתו. השיטה בפני עצמה, אומרים מבקריה, מייצרת פילוחים ופילוגים פוליטיים בציבור. היא מאפשרת לשבטים להמשיך להתקיים, ולכל שבט מפלגה משלו. מכאן שהשבטים מקבלים לגיטימציה חברתית ופוליטית, ובהמשך ארגונית וכספית (שוחד של ממש) כדי להמשיך להתקיים. השבטים יוצרים בירוקרטיות ומעמדות שנהנים מהעטינים של הפרה הרזה שהיא ישראל הממלכתית, הגוועת.

הפוליטיקאים בדרך כלל אינם צוללים לאבחנות כאלה, ומתמקדים יותר ביכולת לקבל החלטות ולממש אותן. כאשר הפוליטיקאי הוא זמני, מוחלש ותלוי בקטסטרופה פוליטית שתמיד ממשמשת לבוא, הפקיד הוא המלך. זה באמת משגע אותם, את נבחרינו. אפשר להבין מדוע; הם עבדו ונבחרו והם נציגי העם. לא הסמנכ"ל במשרד התקשורת או היועץ המשפטי במשרד החקלאות, ובטח שלא הרפרנט הצעיר, השחצן, של משרד האוצר. והנה כאשר כבר פסעו אל החדר הם גילו את עצמם בפרק של 'יס, פריים־מיניסטר', סדרה שרובם מעולם לא ראו אך לעתים קראו רפליקה מתוכה בטור של יוסי ורטר ב"הארץ". התיק הממשלתי הופך להם לנטל, לא ליתרון, ואם יש להם כוונות טובות הן מתאפסות.

והכול באשמת הלילית הזו. השיטה.

בעיניי, כמי שצפה ושוחח וסיקר וכתב מעט על הפוליטיקאים שלנו, נאום הקטגוריה לעיל הוא ערימה די מסריחה של תירוצים מעורבבת עם רחמים עצמיים וכושר אבחנה מצומצם.

שיטת הבחירות הישראלית ייצרה כאן מפלגות של 40 מנדטים בקירוב, וגם יותר. לא לפני 40 שנה. האחרון שהשיג תוצאה כזו היה אריאל שרון. זה היה ב־2003. אילולא חטף שבץ, קדימה שלו הייתה משיגה יותר – 40 מנדטים שוב – וזה אחרי שביצע מעשה שנוי מאוד במחלוקת, ההתנתקות מרצועת עזה. במשך רוב שנותיה של מדינת ישראל יצרה השיטה שתי מפלגות גדולות ומשמעותיות, ימין רחב ושמאל רחב, ואפשרה הקמת ממשלות לא מורכבות באופן יוצא מן הכלל למנצח – שבדרך כלל היה ברור. כאשר לא היה מנצח ברור, השיטה הובילה באורח טבעי לממשלת אחדות. בכל הנוגע לקידום החברה הישראלית, אולי לא היה זה עניין בריא במיוחד, אבל האחדות בהחלט ייצגה בשנות ה־80 את שקילות הכוחות בין ימין לשמאל, ובמובן הזה הייתה פתרון פוליטי מתבקש המייצג את הדעות שהופגנו בקלפי.

במילים אחרות: זה פשוט פתפותי ביצים להניח שהשיטה היא זו שגורמת לפיצול המפלגות ולהיחלשות הגדולות. כאשר כבר שינו את השיטה, התוצאה הייתה עוד היחלשות של הגדולות. השיטה בסך הכול מייצגת נאמנה את הציבור הישראלי. קבלו עדכון, פוליטיקאים יקרים: הוא מפולג ומפוצל וקשה לו להסכים על עקרונות יסוד. וזה מתבטא בריבוי המפלגות. והניסיונות להפוך את ישראל לדמוקרטיה פחות ייצוגית באמצעות העלאת אחוז החסימה הם מלאכותיים, כפי שהם לא דמוקרטיים. ייצוגיות הציבור בדמוקרטיה היא שטוענת את המדינה בכוח ובלגיטימיות. אני מנסה לומר שזו לא השיטה, זה העם. ואת העם לא צריך להחליף. המפלגות הגדולות איבדו את הכוח הרך שלהן. "כוח רך" ביחסים בינלאומיים מתאר את היכולת של מדינה לגרום לאחרים לרצות להיות מושפעים ממנה. כוח רך, אם תרצו, מבטא את השאיפה החברתית העליונה: הרצון שאחרים יבקשו את קרבתך. למפלגות גדולות בישראל יש כוח קשה (שוחד, ג'ובים וכו') אבל כוח רך חסר להן. המותגים שלהן דפוקים. הבגידה שלהן מתחדשת כל בחירות. עכשיו הן באות לצעוק שהשופט בן זונה ושהרצפה עקומה. הם לא.

עם השיטה השלים שרון – תוך כמה חודשים – נסיגה היסטורית מרצועת עזה. עם השיטה נעשו כאן רפורמות כלכליות יוצאות דופן ב־15 השנים האחרונות; הן שינו את חייהם של מיליונים. עם השיטה יכול ראש הממשלה להוביל למלחמה בלי פיקוח או רסן אמיתי. ולמעשה הוא גם יכול לנהל משא ומתן לשלום באורח חשאי או פתוח. השיטה מאפשרת לפוליטיקאים לקום בבוקר ולהחליט להפסיק לבנות באזורי הביקוש. אם הפוליטיקאים ירצו, אפשר לפתור את כל משבר הדיור הישראלי, בשיטה הנוכחית, תוך שנה ופחות.

איך אני יודע? כי זה כבר קרה. כי כאשר יצאו המאסות לרחובות ב־2011 וצעקו ודרשו צדק חברתי, הצליח ראש הממשלה המפוחד לעשות מהפכה בגני ילדים ולהבטיח גן חינם מגיל שלוש. מה קרה? נעלמו פקידי האוצר המנוולים? היועצים המשפטיים המקוללים דממו? איך פתאום היה כסף? כי השלטון נכנס למצב שאמור להיות טבעי עבורו ואצלנו הוא נדיר – הוא פחד מהציבור.

שינוי השיטה זה בזבוז זמן. לכל שיטה יש תקופת הסתגלות. זה ייקח דור. יהיה בלגן. באופן עקרוני, הפוליטיקאים שלנו ינצלו כל שינוי כדי לאגור עוד כוח ביצועי. הבעיה, בניגוד למה שהם חושבים, איננה נעוצה בכוחם המועט. היא נעוצה בחוסר היכולת שלהם להניע תהליכים או לבנות קואליציות פנימיות שיניעו את התהליכים. אני תמכתי – כן, כן – במע"מ אפס. לא היה מושג אם זה יצליח, אבל אם פוליטיקאי בא עם תכנית, ויש לה סיכוי כלשהו להקל מצוקה, והוא הנבחר, צריך לתת לזה אפשרות. כוחות אדירים התייצבו מול לפיד, ובכל זאת מע"מ אפס היה קורה אלמלא היה נתניהו בוחר לפרק את הממשלה (על רקע חוק 'ישראל היום', בין היתר). לישראל יש שיטה מצוינת. היא בנויה סביב ההבנה שהישראלים הם אוסף די נשגב ונבזי של ניגודים. השיטה מחייבת את ראש הממשלה להיות פוליטיקאי בחסד, והיא מצווה על קואליציה. בכך היא טוענת את המערכת הישראלית בדינמיקה דמוקרטית שאיננה אמורה לאפשר משטר פוטיני. באמצעות השיטה הצליחה מדינה צעירה להתבסס ולהגיע להישגים מפליגים. זו לא השיטה שהשתנתה, אלה הפוליטיקאים ויכולת המנהיגות שלהם שקמלו. השיטה מאפשרת לראש הממשלה מרחב ענק להוביל שינויים יסודיים, אך היא דורשת בנייה של תשתית תמיכה נרחבת כדי לשרוד. בכך היא שמה רסן חשוב על האמביציות של נבחרינו. כן, תיתכן שיטה טובה יותר. בעולם מושלם אולי רפורמה הייתה מתבקשת. אבל תחשבו מי יצטרך לקבל את ההחלטה על כך; אותם אנשים שלא השכילו להשתמש בשיטה הנוכחית, שחושבים שרק אם ישוחררו להם עוד קצת הרסנים ישראל תפרח.

אל תיתנו להם לגעת בשיטה. המגן העליון של הדמוקרטיה הישראלית איננו בית המשפט העליון; הרי פגיעתה הרעה של הכנסת יכולה לאכל אותו. השיטה היא השריון הכבד שעוטה הרפובליקה הישראלית. כן. הוא כבד מאוד והוא מעיק ומסריח איתו מבפנים. אבל בלעדיו, בלעדיו יהיה פה "גן עדן", כמו מצב רוחו הקבוע של אביגדור ליברמן.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

צילום: אבי אוחיון, לע"מ

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook