נבחרות ישראל // מאת טל שלו

0

בין גולדה לאלוני, בין דיין לאיציק ובין רגב לזועבי: איך נראה הייצוג הנשי בפוליטיקה המקומית בעבר והיום

"שולמית אלוני, יחד עם יעל דיין, נעמי חזן ותמר גוז'נסקי, היו הדור פורץ הדרך בשנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים, שלמעשה הוציא את הפמיניזם מהארון"

"גלאון ויחימוביץ' שילבו ידיים עם הקואליציה בכנסת הנוכחית, גייסו את שר האוצר וקידמו עם מירב בן־ארי חוק שמעניק לראשונה סל שירותים ייעודי לתמיכה בנשים מוכות"

"מרב מיכאלי יצרה שיח ציבורי סביב מאבקה לשינוי השפה העברית. עמדותיה נגד מוסד הנישואים הפכו אותה יעד להתקפות – אבל גם למושא להערצה של רבות"

"בקטגוריית הפרובוקטיביות יש גם מתחרה בולטת מהרשימה המשותפת, ח"כ חנין זועבי, שכנראה ניצבת בראש רשימת הנשים שיהודים בישראל אוהבים לשנוא"

"מירי רגב פיצחה את הדנ"א של הליכוד. ולמרות החנופה וההגנה האינסופיות על המנהיג המכהן שלה, היא בהחלט חולמת בלילה שיום אחד היא תשב על הכיסא שלו"

.

מדי שנה, לקראת יום האישה הבינלאומי, מתחילות ספירות ראשים בכל מיני זירות במערכת הפוליטית והציבורית, שבוחנות את מצב נשות ישראל בסולם השוויון הפוליטי והציבורי. מדי שנה מתברר שבנתונים היבשים, מצבנו עגום למדי: נשים מהוות כמחצית מהאוכלוסייה בישראל, אך הייצוג שלהן בצמרת קבלת ההחלטות הפוליטית – לוקה בחסר, ובגדול. מאז ימי ראשת הממשלה גולדה מאיר, חלפו כבר למעלה מ־40 שנה של הנהגה גברית רצופה. וכל עשרת נשיאי המדינה היו גברים, ורק שתי נשים היו מועמדות בכלל לתפקיד. במדד הפער המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי שפורסם בנובמבר האחרון, דורגה ישראל במקום ה־47 מבחינת הפערים בהשפעה הפוליטית בין גברים לנשים. מתוך 23 שרים בממשלה רק ארבע הן נשים, ורק אחת מהן חברה בקבינט המדיני־ביטחוני. בראש משרדי הביטחון, האוצר וביטחון הפנים מעולם לא כיהנה אישה, ורק 15 נשים שימשו כמנכ"ליות של משרדי ממשלה מאז קום המדינה. המצב ברשויות המקומיות עגום. נכון לשנת 2017, רק בשש מתוך 256 רשויות מקומיות עומדת אישה בראש. נקודת אור היא הכנסת: בזו הנוכחית יש מספר שיא של חברות – 34 – שהן 28% מהמשכן.

אבל ההתמקדות בפער המספרי בין הרצוי למצוי מפספסת לפעמים חלק מהתמונה. ב־20 השנים האחרונות צמחו בישראל לא מעט נשים מנהיגות חזקות, שמעצבות את פניה הנשיות של המערכת הפוליטית. חלקן נושאות בגאווה את דגל הפמיניזם, חלקן מתנערות ממנו כליל. חלקן מתגאות בנשיותן ומקדמות נושאים של נשים, אחרות מטשטשות אותה ומתעסקות בנושאים של חוץ וביטחון ומנסות לשרוד בעולם של גברים. חלקן שוברות שיאי פופולריות, אחרות הן מושא קבוע להשמצה ולהתקפה, שכוללות לא פעם כינויי גנאי מיזוגניים ושוביניסטיים. לפעמים הן מתקוטטות ומייצרות את הקט־פייטס האולטימטיביים, אבל כולן, בדרכן, סוללות את השביל שעליו יצעדו נשים צעירות במעלה הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות, ואולי – אם תרצה השם, בלשונה של מרב מיכאלי – אפילו תגיע לראשות הממשלה.

.

כששולה "גילתה לנו את הנשים"

החודש יצוינו 20 שנה לחוק נגד הטרדה מינית, שאושר בכנסת בערב יום האישה הבינלאומי 1998, והוא כנראה ההישג הפוליטי המגדרי הכי משמעותי של העשורים האחרונים בישראל. אמנם, כשפרשות כמו מאי פטאל, משה איבגי, אייל גולן, ובל נשכח את הנשיא האנס משה קצב, מעטרות את כותרות העיתונים, אפשר להטיל ספק אם השינוי בנורמות החברתיות שהחוק ביקש לחולל אכן התרחש בפועל, אבל קשה לערער על הקביעה שהוא החל תהליך עמוק של שינוי תודעתי בכל הנוגע לזכות האישה על גופה ומה מותר ומה אסור במקומות העבודה.

החוק למניעת הטרדה מינית, שהוכן בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בראשות ח"כ יעל דיין, רשום על שמן של נשים מכל קצות הקשת הפוליטית, שקידמו בעשור ההוא שורה של מאמצי חקיקה עם אג'נדה נשית ליברלית מובהקת. הרבה מהן צמחו בתנועות חוץ־פרלמנטריות ונאבקו כל חייהן על זכויות נשים, וכשהן הגיעו לכנסת המשיכו להשמיע את קולן בנושאים האלה והפכו את שנות ה־90 לתור הזהב של הפמיניזם בפוליטיקה הישראלית. "שולה גילתה לנו את הנשים, מי בכלל ידע שיש בעיה", כתב יוסי שריד על שולמית אלוני בהספד שפורסם ב'הארץ' לאחר מותה של יו"ר מרצ המיתולוגית ב־2014 שניצבת בראש הרשימה. "גולדה מאיר – גם היא אישה – לא ידעה, עובדה שכיהנה כראש ממשלה, וזה הספיק לה וסיפק אותה. ואילו שולמית אלוני ידעה שיש עוד נשים מלבדה, והן סובלות מקיפוח ומאפליה ומחוסר שוויון משווע".

אלוני, יחד עם יעל דיין, נעמי חזן ותמר גוז'נסקי, היו הדור פורץ הדרך בשנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים, שלמעשה הוציא את הפמיניזם מהארון. הן, שהקדישו את כל חייהן לזכויות אזרח באשר הוא, נשים, להט"בים, ערבים, נכים ועובדים, היו הכוחות שהוציאו אל הפועל מדיניות שגובשה על ידי ארגוני נשים חוץ־פרלמנטריים ובאקדמיה, והצליחו לתמרן בנבכי הפוליטיקה הגברית יחד עם שותפות מהצד השני של המליאה ולקדם שינויים דרמטיים בכל הנוגע למעמד האישה. באותן שנים הוקמו הוועדה לקידום מעמד האישה, הוועדה לקידום זכויות הילד, הרשות למעמד האישה במשרד ראש הממשלה, ונחקקו חוקים שקבעו ייצוג הולם של נשים במשרדים ממשלתיים, ברשויות מקומיות ובדירקטורים. הן היו פמיניסטיות מוצהרות, שלא פחדו להגיד את מה שרבים אחרים רצו להשתיק, גם במחיר של להיות לא פופולריות. במהלך הדיונים על החוק למניעת הטרדה מינית בכנסת, אחד הח"כים הגברים צעק לעברן: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?". אבל הן צפצפו על הביקורת והתעלו מעל ביטויי השוביניזם הגבריים, ולמרות עמדותיהן הרדיקליות בנושאים פוליטיים לוהטים כמו הסכסוך והכיבוש, היו פרלמנטריות אהודות ומוערכות כמעט בכל קצות הקשת הפוליטית.

בצד השני של המפה הפוליטית צמחה באותן שנים לימור לבנת, שהייתה שותפה בכירה בקידום חלק מהמאמצים של הפמיניסטיות משמאל והייתה, עד להגעתה של מירי רגב, האישה הכי חזקה ומשפיעה בתולדות הליכוד. היא פילסה את דרכה לצמרת בתחילת שנות ה־90, במקביל לעלייתו של נתניהו, והצליחה לשרוד במפלגה שידעה קרבות אגרוּף קשים קרוב ל־25 שנה. לבנת חשפה בשנה האחרונה, על רקע קמפיין #MeToo שהוטרדה מינית – יותר מפעם אחת – במרוצת חייה הציבוריים. זאת למרות שבדומה לחברותיה הפמיניסטיות בשמאל, היא טשטשה כמעט כל ממד של מיניות ונשיות במראה החיצוני, אימצה סגנון לבוש צנוע, דיבור איטי ופיקודי ושפת גוף נוקשה. המנגנונים האלה איפשרו לה לשרוד ולגבש נתיב קריירה מרשים ממשרד התקשורת למשרד החינוך, למשרד התרבות והספורט. לכל אורך הדרך היא תמכה בקידום נשים ובהגנה על האג'נדה הפמיניסטית שלה, והצליחה לערער את הדיכוטומיה המסורתית שבין פמיניזם וימין ושמאל.

 

בין סולידריות לקרבות

זה לא שכולן בכנסת פמיניסטיות כל כך גדולות, וחלק מהפוליטיקאיות ששברו כאן תקרות זכוכית לא לגמרי משתייכות ל"סיסטרהוד" שמקדש פמיניזם. האישה הראשונה שכיהנה כיושבת ראש הכנסת בישראל, דליה איציק, פילסה את דרכה ממשפחת עוני בירושלים לצמרת הממשלה והכנסת, אבל היא לא זכורה כמי שהייתה מסורה במיוחד למאבקים נשיים. איציק הייתה חתולת רחוב, או אם תרצו לביאה פוליטית, שידעה תמיד למי להיצמד ועם מי לקשור בריתות – משמעון פרס בעבודה ועד אהוד אולמרט בקדימה – ולהתברג עם הרבה מרפקים ועסקנות פוליטית משובחת לעמדות מפתח. במסגרת תפקידה כיו"ר הכנסת היא גם זכתה בעצם להיות האישה הראשונה שכיהנה כנשיאה במדינת ישראל, כשמילאה את מקומו של קצב במשך כחצי שנה, כשהיה תחת נבצרות, אבל כשהיא ניסתה להתמודד בעצמה ב־2014 היא לא העפילה לסיבוב השני בנשיאות, וארגוני הנשים לא ממש רצו לזרועותיה. איציק אולי לא הייתה סופרג'יסטית דגולה, ובאופן כללי לא הייתה אשת חזון או בשורה גדולה במיוחד, אבל היא הציגה לראשונה מודל אחר של השפעה נשית – של אישה קרייריסטית מטופחת, שמשדרת מצליחנות ושאפתנות ולא סופרת אף אחד ממטר, ומגיעה בזכות זה לראשות הפירמידה. לא כל הפמיניסטיות אוהבות את זה, אבל ייתכן שזו הדרך היעילה ביותר לפרוץ באמת את תקרת הזכוכית.

ככלל, מפלגת קדימה התפארה בנשים רבות – בזכות הבטחת ייצוג של 40% בעשירייה הראשונה, אבל בשנים הראשונות לקיומה רובן די התרחקו מנושאים מגדריים. ציפי לבני טיפסה לצמרת המפלגה והמדינה גם בזכות התרחקות מסוגיות פמיניסטיות, אבל היא כנראה השוברת הגדולה של תקרות הזכוכית בימינו. היא האישה היחידה שכיהנה כממלאת מקום ראש הממשלה, והראשונה שהתמודדה על הבית בבלפור והנהגת המדינה מאז ימי גולדה מאיר. היא גם האישה היחידה שכיהנה כשרת חוץ, חוץ מגולדה, והאישה הבכירה היחידה שניהלה מו"מ מדיני מול הפלסטינים. היום היא הקול הנשי הבולט ביותר בזירה הציבורית בנושאים מדיניים ואסטרטגיים, ומוכיחה, הלכה למעשה, שגם בלי להיות גנרליות בצבא – נשים יכולות להיות ביטחוניסטיות גדולות.

נשות הברזל של הפוליטיקה הישראלית נכנסות גם ללא מעט קטטות וקרבות קרדיט, ולאורך השנים פורצים מפעם לפעם ריבים מתוקשרים על מי עשתה יותר למען נשים ומי מסורה יותר למאבק. מתח תמידי שורר סביב השאלה מי מקדמת נשים כשהיא מגיעה לחלונות הגבוהים ומי עוטה על עצמה בגדי נשים אך בעצם מתנהגת כגבר. ארגוני הנשים, לדוגמה, לא העריצו יותר מדי את לבני עד שהיא התמודדה על ראשות הממשלה ב־2009, גילתה את הסולידריות הנשית ואת האג'נדה הפמיניסטית והדגישה שוב ושוב שהיא מדברת "כאישה אל נשים". מי שעלתה מולה להתקפה הייתה שלי יחימוביץ', אז עוד חברת כנסת צעירה, שטענה שלבני היא "האישה הכי לא פמיניסטית שהכרתי אי פעם", והאשימה את אנשי הקמפיין שלה בתרגיל יחסי ציבור: "היא מבקשת להתקשט במדליות ובפרסים על מערכה שמעולם לא השתתפה בה, ואשר נשים רבות שילמו עליה מחיר". יחימוביץ' היא תמונת המראה של לבני בהקשר זה. היא פמיניסטית, כהגדרתה, מכיתה ח', והקדישה חלק ניכר מהאנרגיה הפוליטית שלה כדי לייצר בריתות ושיתופי פעולה שיקדמו נשים – ולא רק קופאיות, למרות שזה בהחלט אחד ההישגים הכי משמעותיים שלה. זה היה חלק בלתי נפרד מהטיקט שלה בקרב על ראשות העבודה, אבל גם עוד הרבה לפני.

למרות הריבים האידיאולוגיים ומלחמות החתולות, יחימוביץ' ולבני יירשמו בדברי הימים של הכנסת כשתיים מצלעות המשולש שיצר את תור הזהב הבא של הנשים בפוליטיקה הישראלית – בין השנים 2012–2013, שבמהלכן עמדו שלוש נשים בראש מפלגות בכנסת בישראל. הצלע השלישית במצב העניינים הנדיר הזה, זהבה גלאון, נחשבת לממשיכת דרכה של שולמית אלוני כלוחמת זכויות הנשים החשובה בכנסת. פרלמנטרית מצטיינת, שמצליחה לייצר הישגים של ממש בנושאים כמו סחר בנשים, זנות ותקיפות מיניות. גלאון עשתה זאת גם מספסלי האופוזיציה בזכות כישורים פוליטיים חדים ויכולות לייצר בריתות. באופן מסורתי, נשים משמאל תמיד יבקרו את חברותיהן מימין ויגידו שפמיניזם שאינו רגיש לזכויות של מיעוטים אחרים הוא פמיניזם בעירבון מוגבל. אבל במקרים יוצאי דופן, הסולידריות הנשית מצליחה לגשר מעל הפערים האידיאולוגיים. באותן שנים, בשילוב כוחות עם לימור לבנת שהקימה ועדה ממשלתית לדיון בנושא, המלחמה בהדרת נשים הצליחה לחבר בין חברות כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית. גלאון ויחימוביץ' שילבו ידיים עם הקואליציה גם בכנסת הנוכחית, גייסו את שר האוצר וקידמו יחד עם ח"כ מירב בן־ארי ממפלגתו חוק שמעניק לראשונה סל שירותים ייעודי לתמיכה בנשים מוכות.

.

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס, ליברל מרץ 2018

.

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

.

צילום: אילן אסייג, אוריאל סיני, הארץ

שתף