fbpx

משפיעים 2020 | רובי ריבלין | תוגת השבטים

0

נשיא המדינה דומע לא מעט. הוא אדם שעיניו מתלחלחות כשהוא נוגע בעניינים לאומיים הקרובים לליבו, ודאי כשהוא נוסטלגי ונזכר ביקרים לו. דווקא במהלך עבודתו השוטפת הוא אינו לוקה ברגשנות יתר, הוא מחויך וענייני.

במארס האחרון קולו נשבר והוא נחנק בבכי, בשיחת טלפון עם נתן שרנסקי. היה זה כאשר יו"ר הכנסת דאז יולי אדלשטיין התנגש עם בג"ץ בסוגיית ההצבעה על החלפתו. בתסכולו פנה ריבלין לשרנסקי, פטרונו הפוליטי בעבר של אדלשטיין, שניהם אסירי ציון. אולי הוא יוכל להניאו מהמעשה. זה לא עזר. ריבלין תפס את המהלך של אדלשטיין כפגיעה קשה בדמוקרטיה, וכמי שראה עצמו בשליחותו כנשיא כמגן הדמוקרטיה, לקח את המשבר – שהתרחש במקביל לפרוץ המגפה כאן – ככישלון אישי.

השנה הקודמת שעברה עליו, בה איבד את רעייתו ונותר לבדו כסלע באוקיינוס הפוליטי הגועש מסביבו, הביאה אותו לנוכחית, בשלהי תפקידו, ולא כפי שדמיין אותה. השנה הנוכחית, בואכה סיום תפקידו (ביולי 2021), הייתה אמורה להיות תקופת השיא שלו. שנה אחרונה לכהונה, שבה יוכל להביא את החזון החברתי שלו לכדי השפעה ממשית ולאקורד סיום הולם לקריירה.

אבל הכל השתגע. כתבי אישום הוגשו נגד ראש ממשלה מכהן. מערכת פוליטית מסוחררת ומקוטבת שנעה מבחירות לבחירות. מאבק מר נגד מערכת אכיפת החוק. מגפה גלובלית ומשבר כלכלי. והשיח הציבורי שממילא הקצין, הגיע לשיאים חדשים של שנאה ומדון.

לא כך דמיין זאת כשסיפר בנאום השבעתו ביולי 2014 על אביו, שתרגם מהקוראן ולימדו להקשיב לאחר. נאומו נחתם בדברים: "החוסן החברתי שלנו איננו חוק טבע. גם בעת הקשה הזאת אסור לנו לעצום עין בפני קיצוניות ואלימות שהרימו את ראשן המכוער".

ולא כך דמיין את שיקרה לחזון "ארבעת השבטים" שלו, שנחשף לראשונה כאן ב'ליברל' והושק רשמית בנאומו בכנס הרצליה ב־2015. וכך אמר: "אם חפצי חיים אנחנו, אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי שאנו נדרשים היום להישיר מבט למציאות הזאת (…) מתוך נכונות לשרטט יחד, כל שבטי ישראל, חזון משותף של תקווה ישראלית".

ריבלין, כחותר מיומן בים גועש, גילה את הנחשול הגדול ממש לפני הגיעו לחוף, והוא נלחם בנחשול הזה שמאיים על החברה, על הדמוקרטיה ועל המורשת שחלם להנחיל. הוא פתח את משכן הנשיא לחלקי החברה השונים ופרש חסותו על פעילויות מגשרות בין האוכלוסיות השונות. נסע ברחבי הארץ והקפיד לתת למגזרים השונים את המגע החם והאנושי. אבל בחוץ, השנאה והגזענות התגברו. בין אם כחלק מגל עולמי, בין אם כי הן שירתו פוליטיקה ואופורטוניזם מקומיים.

כשיעזוב בעוד כעשרה חודשים את המשכן וישוב לדירתו הישנה, ודאי ייזכר כאחד הנשיאים האהובים על (רוב) הציבור, כמי שחתר משורש עצמותיו לחיבור חלקי החברה, לשיח מכבד ולהגנה על ערכי הדמוקרטיה. אבל חזונו החברתי נבלע בתוך הצייטגייסט של תום כהונתו, החריף והמשוסע כל כך. אין לו להלין על עצמו, כמוהו כילד ההולנדי של ברינקר המנסה לסתום פרצה בסכר באצבעו. ריבלין עושה ועשה ככל יכולתו לאחד אותנו מחד, ולהגן עלינו (לעיתים מעצמנו) מאידך. הוא ישאיר לנשיא הבא נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook