בשנתיים האחרונות יאיר גולן היה השם החם במחוזות השמאל. מדובר בפי רבים כנושא ההילה. איש עם בשורה. אם בני גנץ היה הגואל הגמלוני של המרכז, שמירקנו לו את מעידותיו מהיום הראשון, סגן הרמטכ"ל המפתיע (שנתניהו התכוון למנות לרמטכ"ל, בשעתו) היה אחר לחלוטין. חד. חכם. רהוט. לא מגמגם, לא פוזל לצדדים. גם הטהרנים לא הצליחו למצוא בו פסול, אם כי, כמובן, כל התבטאות משבחת של ניצן הורוביץ תמיד סויגה. בכל זאת, הלו, יש כאן בעל בית.
בגידת הגנרלים של כחול לבן יצרה נזק היקפי שנוגע גם ללוחם הצנחנים הנועז, מי שמיקם עצמו בצד המוסרי של המפה. גנרלים בפוליטיקה הפכו לסחורה חשודה. כולם. אבל זו לא הבעיה העיקרית של האלוף, שהדהים את כולם כשערך את מופע הכניסה לפוליטיקה כשהוא במדים, על אדמת גרמניה, מצביע על קווי הדמיון בין מה שקרה שם, פעם, ומה שעובר עלינו כאן ועכשיו. הדימוי פעל.
גולן, מנדט עצמאי המחובר כרגע למרצ, נמצא בעמדת המתנה, בשאריות מארג מפלגות השמאל שהתאחד והתפרק לו באותה מהירות. בלשון צבאית הוא על המדרון האחורי. הוא נערך להתקפה, אין ספק; שמאל ומוסר זה עניין אחד, ואופי של לוחם זה משהו אחר. כרגע חסרה לו בולטות. ובולטות, בפוליטיקה, היא נשק רב־עוצמה. תוכנית הפעולה איננה ברורה עוד, וגם הקול שלו עוד לא שם. הוא זקוק לעזרים ויזואליים. עכשיו, בלי כנפי צניחה וכומתה אדומה, יש לחשוב על משהו אחר. זקן, נניח. כמו זה ששינה את הדימוי של אהוד ברק והחזיר אותו אל המסכים. אולי זה יישב טוב גם על התקווה הגדולה של השמאל.
–
