fbpx

לא משפיעים 2020 | השר הבכיר | השילוש הכבר לא קדוש

0

בעת כהונת יובל שטייניץ כשר האוצר החליטו ב'ארץ נהדרת' להציג את דמותו (במקום חיקוי, כמקובל) כעציץ מדבר. לצידו ישב בנימין נתניהו (מריאנו אידלמן), לעג לעציץ שטייניץ, החמיא לעצמו על הטוב וניתב את הביקורת השלילית לכיוון עלעלי השר האומלל. לפרקטיקה הזו – של חמיסת קרדיט מחד וגלגול אשמה מאידך – התרגלנו. והיא קורית בעיקר במשרדים הבכירים. כעשור שנים אחרי, בעת מינוי ישראל כ"ץ לשר האוצר, אמר למי שאמר ליכודניק בכיר: "זה כמו לרצות בהתלהבות חרב נוצצת, בלי להבין שהיא תינעץ בבטנך שלך".

זה היה השילוש הקדוש. כזה שכל פוליטיקאי חפץ פסגות רוצה. משרדי הביטחון, החוץ והאוצר. לכל אחד עוצמה משלו, לכל אחד יוקרה משלו. התפיסה המקובלת הייתה שבדרך לראשות הממשלה צריך לעבור ב(לפחות) אחד מהתפקידים האלה (אם כי היו יוצאים מן הכלל – בגין, רבין ונתניהו). מבלי להמעיט בהשפעתם של השרים שכיהנו אחרונים במשרדים האלה, אפשר בנקל להבחין בהבדל בין הנפח שמילאו (והזיכרון שהותירו) הקדנציות שלהם, לבין זה של הקודמים להם, ברוב שנות המדינה. ישנו כלל בסיסי לגבי נתניהו, שאפשר לכנותו "כלל מנורת העש". מי שעף קרוב מדי למנהיג, יישרף. זה נכון לגבי יועצים ופקידים, וזה נכון גם לגבי שרים בכירים. ולשיטתו של נתניהו עצמו, הוא שר־על בכל אחד מהתחומים האלה – הדיפלומטי, הביטחוני והכלכלי.

אחד הביטויים המאוסים בפי הכתבים הצעירים של ימינו הוא "מלא מלא". חלק ניכר מהם, למרבה הצער, כלל לא מכירים את מקור הביטוי, שנולד בהתייחסותו של דוד לוי להבטחות אהוד ברק, עם מינויו בשלישית של הליכודניק שערק לתפקיד שר החוץ ("אהיה שר חוץ מלא מלא"). המצב הנוכחי, איך נאמר, "חסר חסר". משרד החוץ של היום הוא בבואה חיוורת ועלובה של פאר הדיפלומטיה מן העבר. חסר שיניים ורפה ידיים. את החלשתו ביצע נתניהו בשיטתיות ב־11 השנים האחרונות. זה היה המוקד הראשון והנוח ביותר עבור "מר מדינאות" ליישום גישתו.

בביטחון עוד נהג בחרדת קודש, עד תום כהונת אהוד ברק ב־2013. אחר כך הגיעו בוגי יעלון, שבתחילה קיבל כבוד יחסי. אבל אז נתניהו למד את העסק – בעיקר לאחר שניהל לראשונה מלחמה ('צוק איתן') – והפסיק לחוש פחד קמאי מסיטואציה כזו. במקביל, יעלון מודר מעסקת הצוללות המפוקפקת, ופחות משנה אחרי המבצע בעזה פניו הולבנו בפרשת אלאור אזריה והוא הודח מהתפקיד. במקומו הגיע אביגדור ליברמן, שפרש ממורמר אחרי שנתניהו לא ספר אותו ודיבר עם הצבא מעל לראשו. הלאה: נפתלי בנט נגע בפסגה, רק כדי לשמוע את הבוס מגחך על המינוי שהעניק, בכנס פעילי ליכוד. בני גנץ, שהוא גם ראש ממשלה חליפי וכל הבולשיט הזה, מודר אפילו מידיעת המגעים עם איחוד האמירויות, ומאחורי גבו דנו המל"ל והצבא בענייני מכירת נשק אמריקאי לחברינו החדשים במפרץ. ומה עם משרד האוצר? אם אתה ממפלגה שאינה הליכוד (כמו במקרים של יאיר לפיד ומשה כחלון), יש לך כוח מסוים מול ראש הממשלה. אם לא, אז אתה תת־שר במקרה הטוב. בכל מקרה, זה לא מיתרגם לרווח פוליטי אישי. כיום, למשל, מתגמל יותר פוליטית להיות שר חינוך מאשר שר האוצר, ומשפיע יותר להיות שר המשפטים מאשר שר החוץ.

משרד החוץ

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook